איאן קרטיס, האפילפסיה וחבל הכביסה הריק: על התאבדות ושליטה בסרט הביוגרפי "קונטרול"

נטע אלכסנדר

"קונטרול", שיוקרן בסינמטקים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי ב-18 בינואר, הוא סרט התאבדות – התאבדותו בתלייה בגיל 23 של איאן קרטיס, הסולן הצעיר והמוכשר של להקת ג'וי דיוויז'ן. כמו כל סרט התאבדות ("חמש ילדות יפות" של סופיה קופולה, למשל), כל סצנה בו נטענת מראש במשמעות דרמטית. האם כאן טמון מה שיצר את הסדקים הראשונים באישיותו הרגישה והמתוסבכת ממילא של קרטיס הצעיר (שמגולם על ידי סם ריליי הדומה לו באופן מטריד)? האם זו המריבה המסוימת שגרמה לו לחשוב על המוות? האם זהו מעשה הבגידה שגרר איתו את הדיכאון והשנאה העצמית?

האווירה הדרמטית מוקצנת עוד יותר על ידי בחירותיו האסתטיות של אנטון קורבין, צלם העיתונות והווידיאו קליפים שזה לו סרטו הראשון כבמאי. הסרט כולו מצולם בשחור-לבן עדין ונוגה ומתאפיין בפריימים יפהפיים. כבר בהתחלה ברור שיש לנו עסק עם סרט שבוים על ידי צלם, ובמקרה הזה מדובר במחמאה. צילומי האווירה השחורים-לבנים מצליחים ללכוד את ההוויה החונקת שקרטיס גדל בתוכה – עיירה בריטית סתמית ומעלה עשן, נטולת גירויים אינטלקטואלים לנפשו של משורר. הוריו של קרטיס מוצגים כזוג בורגני משועמם ונטול כל ייחודיות. האם הם האשמים בהתאבדותו?

אבל "קונטרול" הוא לא סרט פרברים סטנדרטי על מרד נעורים באנגליה של שנות השבעים (למרות שהוא מאמץ לא מעט מאפיינים של הז'אנר, ושואל מקן לואץ' אווירה עגמומית ודמויות עגמומיות עוד יותר). "קונטרול" הוא גם לא סרט על אגדת רוקנ'רול שהתרסקה לתוך עצמה. "קונטרול", כפי שאפשר להבין משמו, הוא סרט על שליטה, וליתר דיוק – על המשמעות ההרסנית של תחושת העדר שליטה.

הסצנה הראשונה מרמזת על הפרשנות הקורבינית לסיפור חייו הטרגי של קרטיס. חברו של קרטיס קופץ לביקור ומביא איתו נערה מקומית. הנערה, אשתו לעתיד של קרטיס, מסתובבת בחדר וממששת את עטיפות התקליטים של דיוויד בואי ואיגי פופ, שמפוזרות על שולחן הכתיבה. לבסוף עיניה נתקלות בקלסרים שנושאים את התגיות "שירים" ו"סיפורים". "של מי הם?", היא שואלת. "של מי את חושבת?", עונה קרטיס בשחצנות, והצופה מבין לבד שמדובר ביצירותיו של הנער בן ה-16.

בהמשך קרטיס חוזר שוב ושוב על הנרטיב שגיבש לעצמו בשלב מוקדם מאוד בחייו: הוא יהיה לאגדה. הוא יהפוך לכוכב רוק שישנה את פני המוזיקה, והוא יהיה מפורסם. החלום הזה אולי נשמע מוכר מיותר מדי סרטי "החלום האמריקאי" – אבל זה לא פוגם בכוחו. להפך. קרטיס האמין ביכולתו להיות יוצר מצליח, והיו לו סיבות טובות להאמין בכך. כמו כל החולמים לפניו, הסיפור שקרטיס טווה לעצמו כלל מרכיב חיוני של תחושת שליטה – שליטה בעתיד, שליטה בגוף, שליטה בכישרון, שליטה בחיים.

"קונטרול" הוא סרט מדכא עד עפר משום שהוא מתאר את תהליך התפוררותה של התחושה הזו. קרטיס אומנם מקים את "ג'וי דיוויז'ן" וזוכה להצלחה מסחרית וביקורתית, אבל במקביל הוא נאלץ להתמודד עם התקפים אפילפטיים שמאיימים להרוס את הקריירה המבטיחה שלו. בניסיון כושל ואמיץ "לכתוב" את המחלה אל תוך הסיפור שקרטיס יצר לעצמו, הוא מתחיל לפתח צורת ריקוד שמחקה את ההתקפים מהם הוא סובל. התנהגותו של קרטיס בזמן הופעות היתה כה קיצונית עד שלעתים חברי הלהקה לא ידעו להבחין בין התקף אפילפטי אמיתי לבין ביצוע סוער במיוחד לשיר. אבל האפילפסיה לא נעלמת. קרטיס ממשיך לסבול מהתקפים, ובאחת הסצנות החזקות בסרט הוא מתמוטט באמצע הופעה. מנקודה זו הוא לוקה בדיכאון עמוק ששתי אהובותיו – אשתו והמאהבת הבלגית שלו – לא מצליחות לפתור.

מנסה לספק תשובה אחרת. אנטון קורבין הביוגרפיות של קרטיס מספקות כל מיני תשובות לשאלה מדוע בחר לסיים את חייו בגיל 23. מערכת היחסים הכושלת שלו עם אשתו יכולה לספק כיוון אפשרי לתשובה אחת. הצלחה פתאומית (זמן קצר לפני ההתאבדות "ג'וי דיוויז'ן" הוזמנו לסיבוב הופעות באמריקה) יכולה להיתפס גם היא כחשודה בנפילתם של כוכבי רוק. אבל "קונטרול" מנסה לספק תשובה אחרת, כזו שמשתמשת בקרטיס כמשל. לפי קורבין, קרטיס התאבד לאחר שהוא הבין כי הוא לא יוכל להשיב לעצמו את השליטה על גופו ועל חייו. קורבין קושר בין ההתקף האפילפטי שקרטיס סבל ממנו בבוקר ההתאבדות לבין החלטתו לסיים את חייו באותו יום. המחלה שיבשה בעקביות את סיפור ההצלחה שקרטיס סיפר לעצמו מאז היותו נער. לאחר שהוא ניסה לשלב אותה בתוך הסיפור וכשל – לא נותרו בו כוחות נפשיים ליצור סיפור חדש.

הפרשנות הזו מגיעה לשיאה בסצנת ההתאבדות. המצלמה נעה בין עיניו המיוסרות של קרטיס לחבל הכביסה הריק ומשם לגלגלת שמאפשרת לשנות את אורך החבל. התמונה קופאת למשך שניות ארוכות, בהן ברור לחלוטין מה עומד לקרות. לזכותו של קורבין יאמר שהוא ויתר על שוט התלייה עצמו והסתפק ברמזים, שאינם מותירים מקום לספק. זוהי אינה בחירה מקרית. תלייה היא סוג מסוים מאוד של התאבדות. בניגוד לנטילת תרופות או חתיכת ורידים, זהו צעד שאין ממנו חזרה ועל כן הוא אינו יכול להתפרש כקריאה לעזרה. במקביל, זוהי דרך – פרדוקסלית כמובן – להחזיר תחושה של שליטה על הגוף. כשהגוף בוגד, תלייה מאפשרת לפרק אותו, במובן הכי פיזי, וכך "להעניש" אותו ולנקום בו. בשביל קרטיס, זו היתה דרך להצליח במקום שבו התרופות נכשלו ולהוציא את הגוף אל מחוץ לסיפור המושלם על אודות האמן הצעיר שהצליח לפרוץ בזכות המוזיקה שיצר.

''קונטרול''. כרזת הסרט בסופו של דבר, "קונטרול" מצליח להעביר לצופיו שבריר קטנטן מתחושת הכאב העצומה שקרטיס התמודד איתה. גם אם הוא עושה זאת בדרכים מניפולטיביות, עדיין מדובר בהישג. זהו סרט מרשים בין השאר משום שקורבין עמד בפיתוי ולא צייר את קרטיס כאמן שנשרף באש התהילה או כדון ז'ואן שהרג את עצמו בגלל תחושת האשמה על בגידתו באשתו. לפי קורבין, קרטיס לא התאבד כי הוא היה אבא מחורבן (והוא היה) או בעל מתעלל רגשית (כנ"ל). הוא התאבד כי הוא ראה את הסיפור שלו מתנפץ לנגד עיניו לאחר שגופו בגד בו – והתלייה היתה הדרך היחידה לעצור את הגוף מלבגוד בשנית.

אבל ישנה דרך נוספת להשיב את השליטה בחיים – לברוא סיפור חדש. בכך קרטיס נכשל, וקורבין מצליח. ההצלחה של קורביין נובעת מכך שהקולנוע מאפשר להמציא סיפור, ולשלוט בכל פרט ובכל זווית צילום. בסיום הצפייה ב"קונטרול" אי אפשר שלא לחשוב האם ניתן היה לכתוב סוף אחר. התשובה היא ככל הנראה שלילית. בני אדם חיים – ומתים – רק פעם אחת. בדיוק משום כך השליטה המוחלטת של קורביין בכל פריים, הירידה לפרטים והשחזור המדהים בדיוקו של שפת הגוף המתעוותת והמפרכסת של קרטיס בזמן הופעות – אינם מפצים על ההתפוררות הפנימית שעובר הגיבור. להפך. האסתטיות המושלמת יוצרת דיסוננס בין העיניים המתענגות של הצופה לבין תהומות הדיכאון של האפילפסיה. ולכן למרות ש"קונטרול" הוא סרט על אובדן שליטה, הוא מאשר אצל הצופה את תחושת השליטה הפנימית שלו. במילים אחרות, ייתכן שחייו הקצרים והסוערים של איאן קרטיס מחכים לפרשנות נוספת, כזו שתהיה מרחיקת לכת ואבסטרקטית יותר. פרשנות קולנועית שלא תפחד לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה, כפי שהקרקע של קרטיס נשמטה מתחת לרגליו.