"וזה המהלך הראשון: הפיכת האי למקום" – שיחה עם זלי גורביץ' בעקבות רובינזון קרוזו

אסף שור

פרופ' זלי גורביץ', ראיון בביתו, 17.8.2006. לרגל צאת תרגומה של סיגל אדלר ל"רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו (הוצאת כרמל)

"רובינזון קרוזו ברח או עזב או החליט שלא לבחור במה שאבא שלו, איש המעמד הבינוני, אומר לו: שמע, בוא תבנה לך בית ותהיה מהבינוניים. אל תהיה מהמעמד העליון, הם צריכים לשמור על המעמד שלהם והם באי-נחת מתמדת. אל תהיה במעמד התחתון, סובלים שם, הם צריכים לעבוד קשה. אבל המעמד הבינוני – הבינוניות בכלל – יש בו יתרונות. אתה לא צריך יותר מדי לדאוג למעמדך, ואתה לא עובד יותר מדי קשה. אלה החיים הכי טובים.

"כך אומר לו אבא שלו מוכה הגאוט, כפי שהוא מצויר שם, בתחילת הספר, עם רגל חבושה. אבל רובינזון לא שומע בקול אביו, והוא יוצא למסעותיו, ספינתו נטרפת פעם אחת, הוא חוזר, אנחנו חושבים שאולי ילמד לקח, הוא לא לומד לקח, הוא יוצא למסע שני ונהיה קולוניאליסט בעל מטעים בברזיל, מתעשר וכולי, אבל יצר הנדודים ויצר המסעות ויצר הגילוי גובר עליו. והפעם ספינתו נטרפת וכל אנשי הספינה טובעים בים, והוא היחידי שנסחף לחוף ומוצא את עצמו חי באי לא מוכר. ואז השאלה שנשאלת, כמובן, היא השאלה שכל אחד מאיתנו שואל את עצמו: נקלעתי לאי לא מוכר. מה יהיה עלי? מה אני הולך לעשות? מה, אני יושב ומקונן על גורלי? אני מתפשט ומתחיל להתפרע? אני מנסה לשחות לים? לבנות לי רפסודה מיד כדי להימלט מהמקום הזה? אני עושה מדורה יום ולילה כדי שמישהו מרחוק יראה אותי? אני יושב ומתחיל לכתוב הגיגים פילוסופיים על בדידותו של האדם? מה אני עושה?!

"ומה שדניאל דפו מתאר הוא המעשים של רובינזון קרוזו, והם הולכים כולם לכיוון אחד ברור: הוא בונה בית".

***

"הרי כל אדם צריך ליצור לעצמו בית. גם כשהוא הומלס, גם כשהוא חסר בית, אז הוא לוקח שלושה קרטונים או מתיישב על איזה ספסל ומכריז על טריטוריה. ודניאל דפו מתאר איש נזרק לבדו לאי בלתי ידוע. ומה שהוא עושה בפועל זה שהוא מתקין לעצמו איזה מין דוברה קטנה, שהוא איתה יכול להגיע לספינה הטרופה לפני שהיא שוקעת לחלוטין, והוא מציל ממנה את תכולתה. כל מה שהוא יכול למצוא. ותכולתה של הספינה הופכת להיות לתכולה כמו של תיבת נח: היסודות של התרבות שממנה הוא בא. ארגז הכלים התרבותי של אנגלי בסוף המאה ה-17. ממסמרים ועד תנ"ך. מאבק שריפה ועד אפילו כסף, שאין לו מה לעשות איתו והוא בכל זאת שומר.

"ומה שהוא עושה זה שהוא בונה מחדש את המובן מאליו. למרות הנדודים שהוא בחר בהם, הוא מוצא את עצמו, על אי בודד, בונה בית. פתאום כל האלמנטים האלה – כל מה שלקח מהספינה – מובלטים. בדרך כלל הם משוקעים על רקע המובן מאליו, אבל כשאין שום מובן מאליו, פתאום הדברים האלה צפים ואתה צריך להתבונן בהם מחדש. אתה מתבונן בהם מחדש ואומר, רגע, זה הכל פרקטי. זה הכל שימושי.

"אז הוא בונה בית, מתקין אותו כמו שצריך, ומתקין גינה ומתקין גדרות ומדפי ספרים ושולחן, והוא בעצם חי בתוך בועה תרבותית. קצת דומה, כשמדברים על ישראלים שיוצאים לעולם הגדול ומקיימים בועה ישראלית בתוך העולם הגדול. כך הוא. הוא מקים בועה תרבותית. משחזר את המקום שהוא נפלט ממנו, אבל על קנבס ריק. ועשרה חודשים הוא בונה את הבית הזה. עשרה חודשים הוא אפילו לא יוצא לראות מה יש מסביב.

"וזה המהלך הראשון: הפיכת האי למקום. בניית הבית. אתה נזרק לאיזה מקום, כמו שבאופן בסיסי כולנו נזרקים לאיזשהו מקום. כולנו זרוקים. כמו העוללה הקטנה, שפתאום נזרקה לעולם. לגורל מסוים, לקונפיגורציה מסוימת, לא יודעת כלום וצריכה בלית ברירה – בעזרת אחרים, כמובן – לבנות את הבית, את השפה, את הסמלים, את תפישת העולם, את הזהות, את התודעה העצמית. צריכה לבנות את זה מתוך המקום השרירותי הזה שבו היא התחילה, כמו שכל אחד מאיתנו התחיל שם.

"אז זה צד אחד של העניין: בית, כמו שאבא של רובינזון אומר בהתחלה, זה לא דבר מובן מאליו. אתה צריך לנסוע רחוק רחוק ולהיטרף אי שם בעולם בשביל להבין מחדש מהו בית. וזה הסיפור של הפיכת האי למקום. כאילו לא אי. אתה יוצר חלל פנימי שבתוכו אתה מרגיש בטוח עם הדברים המוכרים לך. כמו סטודנט שנכנס לדירת סטודנטים וישר מתחיל לשים פוסטרים וזה וזה. כמו כלב שמשתין על טריטוריה, נותן לה את הריח שלו.

"אבל יש פה גם עניין אחר, לא פחות חשוב, והוא הרבה יותר חדשני מבחינת התודעה המערבית. כי הספר הזה, שהרבה פעמים מגנים אותו בגלל הקולוניאליזם שלו, הוא בעצם פוסט-קולוניאליסטי. כבר במאה ה-17. דפו כבר תופס את השינוי שמתרחש בתודעה המערבית בגלל גילוי העולם. הוא כבר תופס את זה. הוא תופס שמשהו לא מובן מאליו שם, בכיבושו של העולם ובעליונות הציביליזציה וברובינזון קרוזו שאוסף את ששת ומלמד אותו ונותן לו שם, מוחק את השם הקודם שלו. היום, עם כל הפוליטיקלי-קורקטנס ופוסט-פוקו, כולם מצטטים את הדברים האלה בעל-פה ואומרים את זה כאילו זה מובן מאליו. אז זה לא היה כך. דפו גילה את זה, והגילוי הוא גילוי גדול. הוא מעלה על סדר היום משהו חדש, שאפשר לקרוא לו פוסט-קולוניאליסטי: לא ההפיכה של האי למקום, אלא ההפיכה של המקום לאי.

"מה זאת אומרת? רובינזון עזב את לונדון, שהיא המקום, והגיע לאי, שמבחינתו הוא אי-מקום, ועשה שם מקום. מה זאת אומרת? זאת אומרת שאי יכול להפוך למקום – ואם כך, אז גם לונדון היא הרי אי שהפך למקום. אנגליה, במקום שתהיה מקום מובן מאליו, בעצמה הופכת לאי. חוזרת לאי-יותה. כלומר, גם אנגליה זרוקה בתוך האוקיאנוס האינסופי של הזמן, של החלל.

"זה כמו היציאה לירח, שלימדה אותנו דברים, אבל רק הדגישה כמה אנחנו זרוקים בחלל. זה דבר שאנחנו לא יכולים לסבול יותר מאשר כמה שניות, את המחשבה הזאת. לא כמחשבה מדעית, אלא כמחשבה חווייתית. לא מסוגלים לסבול את העובדה שאנחנו זרוקים בחלל. לכן אנחנו מעדיפים שהשמים ייראו לנו, אנחנו סומכים על האשליה האופטית שהם כיפה, שהם סוגרים את החלל. לכן הכוכבים לא זרוקים איפשהו בחלל, אלא הם מין רקמה כזאת. שמלת השבת של חנה'לה".

***

"מה שדפו מגלה לנו זה לא רק מושג הבית או מושג המקום. הוא מגלה לנו את מושג האוקיאנוס. מגלה שהעולם כולו – המפה הגיאוגרפית והמפה התרבותית וכל הרלטיביזם התרבותי וכל הדברים האלה – זה בסך הכל ארכיפלג. בסך הכל קבוצת איים שזרוקה אי שם באיזה אוקיאנוס. לא הקולוניאליזם הוא המעניין. לא הכיבוש וניכוס של האחר לתוך העולם שלך, לתוך הבית שלך. לא רק להשתין על כל האחרים תרתי משמע, לתת להם את הריח שלך. לא רק זה, כי גילוי העולם הוא גילוי היחסיות של האדם. הגילוי של האוקיאנוס שנמצא מסביב הוא גם צמצום המקום שכביכול מקיף אותך. צמצום שלו לכדי אי. וזה המהפך הרובינזונאי: הוא לא רק הפך את האי למקום, אלא גם את המקום לאי. והספר הזה מחזיק כי הוא נוגע באיזו חידה אנושית שבין האדם לעולם. מה קורה לך כשאתה יוצא מהשליה. מהאשליה.

"אתה נזרק לאיזשהו מקום – מי אתה? כדי להיות אתה חייב ליצור לעצמך עולם. אבל אתה נזרקת, וההיזרקות לא נעלמת על ידי הביות. היא לא נעלמת. היא כל הזמן חותרת תחת העניין.

"ומה שאני אומר הוא שאפשר לדבר על שני סוגים של מחשבה ביחסים שבין אדם לעולם. אחת היא המחשבה העולמית: מחשבה שבה אתה מְעַלֵם, בעי"ן, את העולם. בונה בית, יוצר עולם. אתה סוגר. אתה סוגר את הדלתות, שם לך אוורור, יש לך את התמונות שלך, את הריח שלך, ואתה אומר – אה! זה אני! כל פעם שאתה נכנס הביתה זה מסתכל עליך בחזרה. תארי לך שהיית נכנסת הביתה והיית רואה כל פעם תמונות שאת לא מכירה מסתכלות עלייך. לא! אותן תמונות. אותו פרצוף בראי. אותה מיטה, אותה מגבת, אותם כלים, אותו אי סדר. הדבר הזה כל הזמן מחזיר. עושה הדהוד חוזר. הוא אומר, זה אותו דבר זה אותו דבר זה אותו דבר זה אותו דבר.

"וההפך של זה, המחשבה השנייה, הוא מה שאפשר לקרוא מחשבה אִי-יִת. מחשבה שבעצם משמיטה את הקרקע מתחת היציבות. משמיטה את הקרקע מתחת למובן מאליו. הופכת את העולם לאי בתוך אוקיאנוס. זאת אומרת שיש בו גם עולמות אחרים, ולכן העולם פתאום מצטמצם. הוא נתפש פתאום כצורה או כדמות מסוימת בתוך רקע מאוד מאוד גדול, שמי שבתוכו לא יכול להשתלט עליו. זה מעבר לאופק. וזה מאוד מאיים. כמו שהחלל הריק מאיים. והידע שלנו, הדעת שלנו, הם גם כן מין אי בתוך אוקיאנוס של אי דעת. של בורות, של חוסר הבנה. של יצרים, של יצוריות. זה עצמנו – ואנחנו עדיין לא יודעים מה זה. אין מי שחורג מהעסק הזה. גם החכם ביותר, קהלת בעצמו, אמר את זה. 'עמוק ממני הדבר', כן? 'רחוק ממני הדבר', כן? לאן שאני הולך עם החוכמה שלי, בסופו של דבר האדם והעולם הם דבר הרבה יותר עמוק ממה שאני מסוגל להגיע.

"אנחנו רואים את הגבולות של העולם, ופתאום יש טריטוריה בלתי נודעת של העולם, ואנחנו שוב רוצים לכבוש אותה על ידי דעת, על ידי הבנה, על ידי ארגון, על ידי שליטה – ואז אנחנו עושים את זה כמיטב יכולתנו, ואז עוד פעם נגלית טריטוריה חדשה. שוב כל מה שיצרנו זה אי.

"ואפשר לקשור את כל זה גם ל'לב המאפלייה' של קונרד: סיפור די דומה, שיצא בסוף תקופה קולוניאליסטית, ב-1900, בערך. שוב אדם מערבי שמגיע למעבה הג'ונגל – ומה הוא עושה עם הפראים? הפתרון שם הוא אחר, וכמובן הרבה יותר טרגי ועם פחות תום מאשר שיש ברומן של דפו. כי באמת נטרפת דעתו. הוא מגיע שם לחשכה שבתוך התרבות. בזה הרי מתחיל 'לב המאפלייה': בסיפור על רומאים שהגיעו לתמזה לפני אלפיים שנה, אולי קצת פחות. הם היו אז בני הציביליזציה, ויושבי התמזה הם היו הפראים. זאת אומרת שמתחת לציביליזציה של לונדון יש שכבה של פראות. שכבה חשוכה של פראות. שוב אותה לונדון, גם בסיפור של רובינזון קרוזו וגם ב'לב המאפלייה': לונדון שיוצאים ממנה ומגיעים לעולם האוקיאני, הג'ונגלי, הפראי, שמחזיר ראייה רפלקסיבית על לונדון עצמה. מהי הציביליזציה שיש לנו? פתאום אתה רואה את לונדון, וגם היא חשכה. איזשהו אי. התרבות הזאת, זה לא טבעי. זה משהו עשוי. ולא סתם עשוי – כפוי. מעוות בפנים.

"וכשקורץ מגיע ללב המאפלייה, הוא מגיע לחושך שיש בלב הציוויליזציה. החושך של הרשע והחושך של הפראות והחושך של התוקפנות והחושך של הקניבליזם. וב'אפוקליפסה עכשיו', הסרט שעשה קופולה לפי 'לב המאפלייה', הוא מצטט את ט"ס אליוט. כמובן שקונרד או דפו לא יכולים היו לצטט את זה, כי זה קרה אחריהם, אבל הוא מצטט שם, מרלון ברנדו: 'We are the hollow men'. האנשים החלולים. We are the hollow men. The hollow men. בתוך הציביליזציה יש חלל ריק. יש משהו חלול. יש חלל בפנים, יש ריק בפנים. ומכאן אפשר שוב להפליג".

====
"העיר", 8.9.2006