נ"מ: תולדותיה של להקה [חלק א']

אבי פיטשון

אבי פיטשון כותב על להקת נ"מ, "להקת הפאנק הפוליטי הראשונה בישראל", שאותה הקים בסוף שנות השמונים. המאמר לקוח מתוך הפנזין שצורף לאלבום של נ"מ, שיצא מחדש כמעט עשרים שנה לאחר שבא לעולם כקסטה בהוצאה מצומצמת. מדובר בטקסט ארוך במיוחד, ולכן הוא חולק לחמישה פרקים. זה הפרק הראשון.

למעבר לפרקים הבאים: פרק ב', פרק ג', פרק ד', פרק ה'.

.

א. 1986–1990: שורשים

"נ"מ רק קמה, וכבר התפרקה"
(מיכאל רורברגר מסכם את 1990 בעיתון "העיר")

לומר על להקת נ"מ, שפעלה בהפסקות בין 1988 ל-1990 ואז ברציפות עד 1991, שהיא היתה להקת הפאנק הפוליטי הראשונה בישראל זה לא לגמרי מדויק. קודם כל, הקרדיט הנכסף מגיע ללהקה הראשונה שלי, The A Sign Brigade, שפעלה במהלך 1986 והופיעה פעם אחת בפינגווין לשני שירים כאורחת של הרכב האינדסטריאל Mosquito Holocaust בהנהגת אבי ניסים, שכמה שנים אחר כך הפך לאושיית טראנס עם אסטרל פרוג'קשן.

החברים האחרים במוסקיטו הולוקאסט היו האחים חיים ונתי משעלי (שמאוחר יותר הפיק את המוכתר), ערן שפר ודדי טל (לימים אנשי סאונד, וטל גם היה בלהקת קרם ברולה). שני האחרונים היו גם בהתאמה הגיטריסט והבאסיסט של The A Sign Brigade הכל-רעננית, וכך התאפשר שאצטרף אליהם על הבמה יחד עם מתופפנו נימי סלומון.

שני השירים שביצענו, "Black Flag" ו"דניאלה וייס", עברו אחר כך בירושה לנ"מ (וגם השיר "טיעונים דמגוגיים", שבוצע בכמה הופעות והוקלט בחזרות אך לא נכלל בהופעה שבדיסק שבידכם, מלבד שניות ספורות מתוכו בדי.וי.די על רקע סיקוונס שמתמקד בהקרנת השיקופיות), וראוי לציין שהגרסה המקורית של "דניאלה וייס" היתה שונה לחלוטין, מין ג'אם נויז ברוטאלי וחסר מבנה שעליו שאגתי את הטקסט. נראה שה"לחן" הושפע מהפאנק המוקצן של דיסאורדר הבריטיים, בעוד המלל הלאקוני היה בהשראת דיסצ'ארג' הקיצוניים לא פחות, מאותה סצינה. השיר היחיד של A Sign ששרד, "The Brainless", הוקלט באולפן ערוצים של מוזיקאי שגר ברחוב עקיבא ברעננה והתאבד כמה שנים אחר כך.

השיר הופיע בקלטת האוסף "פרוורוטי" ואפשר לשמוע די בבירור שהיה לנו קשה מאוד להקליט בערוצים נפרדים – באס-תופים, אחר כך גיטרה ובסוף שירה. ל-A Sign היו לפחות שמונה שירים שהוקלטו על רדיוטייפ בחזרות בקן של השומר הצעיר (אני הייתי השמו"צניק). שלחתי בזמנו את הקלטת המקורית למוטי שהרבני, שניהל בתקופות שונות את דורלקס סדלקס ונושאי המגבעת, כי אפילו הקונספט של דאבל-קאסט היה מעבר לתפיסתנו. הקסטה אבדה בדואר ומעולם לא הגיעה לנמענה. היא היתה בצבע צהוב. מיכאל רורברגר כתב ביקורת על ההופעה המשותפת של מוסקיטו ו-A Sign ב"העיר". הוא אמנם לא ממש הבחין שהיו שתי להקות על הבמה, אבל מה שיותר חשוב זה שהוא זילזל בפאנקיסטים בקהל ואמר שבגיל 18 הם יורידו את התחפושת וילכו לצבא, משפט שנחרת בזכרוני ושנשבעתי להוכיח שהוא לא נכון. זאת לא היתה תחפושת.

סיבה נוספת לכך שהכותרת "פאנק פוליטי" אינה מדויקת היא שבשתי הלהקות אני הייתי היחיד שהיתה לו אג'נדה פוליטית ושהושפע מהאנרכו-פאנק הבריטי. הייתי הסולן וכתבתי את כל הטקסטים (חוץ מכמה של נ"מ – פירוט בהמשך), ולכן ברמה הזאת הלהקות הללו היו פוליטיות. אבל שתיהן היו רחוקות מלהיות קולקטיב מגובש סטייל קראס, ולמרות או בזכות זאת הן היו מעניינות, מורכבות, ובהרבה מקרים גם משעשעות, במקביל לחשיבות ולנוכחות של הצד הפוליטי.

בניגוד לשנות התשעים, שבמהלכן התגבש בצורה ברורה יותר הפער בין ז'אנרים שונים של פאנק, ובעיקר הפער בין פאנק רחוב בהשפעה בריטית להארדקור פוליטי בהשפעה אמריקאית, בשנות השמונים התערבבו ההשפעות, כנראה משום שהסצינה היתה כל כך קטנה, שהבודדים שהתעניינו בלהקים להקה התחברו זה לזה והפערים היו חסרי חשיבות, לפחות בהתחלה. נימי היה מטאליסט. שפר ניגש אלי יום אחד בהפסקה באוסטרובסקי, מן הסתם בגלל איך שהתלבשתי, ושאל אותי אם אני אוהב פאנק ואם יש לי תקליטים שהוא יכול להשאיל ולהקליט. דרכו הכרתי חבורה שלמה של פאנקיסטים רעננים קצת יותר צעירים ממני שלא היה לי מושג על קיומם.

אני והפאנקיסט הנוסף היחיד ברעננה עד אותו רגע, בן כיתתי ערן שדר, היינו מודעים לקיומם של הפאנקיסטים של כיכר דיזנגוף, אבל האלימות, האלכוהול והסמים הפחידו אותנו ולא נהגנו להתרועע איתם. גם שפר בעצמו, שהיה אימפולסיבי ואגרסיבי, הרתיע אותי בהתחלה. אבל האהבה המשותפת לפאנק (גם אני, עם כל הקרבה לאנרכו-פאנק, מעולם לא הפסקתי לאהוב את אקספלויטד, Anti-Nowhere League, Vice Squad, GBH, Action Pact וקוקני ריג'קטס) והיכולת סוף-סוף לנגן עם אנשים, דבר שחלמתי עליו כל התיכון, היתה חזקה מהרתיעה.

אני לא זוכר איך ולמה A Sign הפסיקו לפעול, אבל קרוב לוודאי שזה קשור חלקית לקושי להשיג הופעות, בעיה שרדפה גם את נ"מ זמן רב. בכל אופן, אחרי שהשתחררתי על 21 בסוף חורף 87' וחזרתי לפעילות פוליטית נמרצת, המשכתי לחפש אנשים ללהקה חדשה. הנסיונות הראשונים היו עוד עם נימי, ותהרגו אותי אם אני זוכר עם מי עוד.

בזמן זה התוודעתי לחבורת פאנק רעננית חדשה, שהבולטים בה היו מעורבים איתי פוליטית, בעיקר בקבוצה שהקמתי ב-88' עם האנרכו-פציפיסט הוותיק תומא שי"ק ז"ל – נוער פציפיסטי. לחברים מהתיכון שהצטרפו לתנועת רעות (נוער יהודי-ערבי לשלום ושוויון) – גיל א' (שבכלל לא היה פאנקיסט) וטל "קריס אנד קוזי" (שגם לא היה פאנקיסט, ושאיתו יצאתי בערב יום זיכרון אחד לרסס גרפיטי על בית יד לבנים והמשביר לצרכן. באיזשהו שלב נמאס לי והלכתי הביתה, לא לפני שהצעתי לטל את הסיסמה "היום חג – מחר המלחמה הבאה".

הוא נעצר על ידי המשטרה לפני שסיים לרסס את הסיסמה, והאקט הגיע לכותרות העיתונים כהפרת הסדר המרכזית של אותו יום עצמאות. הכיתוב הא-פוליטי משהו "היום חג" המשיך להתנוסס על קיר המשביר עוד חודשים ארוכים), הצטרפו דני מ' (שלימים חזר בתשובה), אורי שחם (היום בעל לייבל האינדסטריאל תופת פרופט) וגיא פוקס (שגם חזר בתשובה אבל בלי סממנים חיצוניים). פוקס היה מתופף ושנינו היינו הגרעין הראשוני של מה שבסוף הפך לנ"מ, אבל זה לקח זמן ומספר הרכבים שלא המריאו.

היה שלב שניגנו עם גיטריסט בשם גברי, שהיה סטודנט ירושלמי וחבר של אמי אטינגר, האנרכיסט מרחביה והאדם שהכי השפיע עלי בזמנו חוץ מתומא שי"ק. אמי בילה תקופות ארוכות באנגליה והכיר אישית את כל הלהקות שאהבתי. הוא גם הכיר לי נכסי תרבות בריטיים כמו סדרת הטלוויזיה "The Young Ones" וממרח מרמייט. הכרתי אותו דרך פעילות באגודה הישראלית נגד ניסויים בחיות. מעבר לכך שהוא סיפק לי דיווחים אישיים מסצינת האנרכו-פאנק הנכספת שמעבר לים והשאיל לי תקליטים, הוא השפיע עלי באישיות ובגישה שלו. הוא לא היסס, למשל, להביע את השנאה שלו כלפי הציבור הכהניסטי בכל מיני הפגנות. בזמן שאני חשבתי אז שצריך להיות הסברתי, הוא היה מקלל בחזרה כל עובר אורח שהיה מקלל או צועק עלינו "בוגדים". נשמע מפגר, אבל בשבילי האופציה להביע שנאה, כעס ועליונות מוסרית בהקשר של פעילות פוליטית ברחוב היתה אז ממש הלם תרבותי.

אני לא זוכר אם זה חפף את ההרכב הנ"ל, אבל בשלב מסוים, דרך רן (בן דוד של אורי שחם), שהיה פעיל איתנו בנוער פציפיסטי, הצטרף אלינו באסיסט – אליעד גולדווסר, ששמע פאנק אבל נכנס יותר ויותר לטראש מטאל עם הזמן, ואחרי נ"מ ניגן בלהקת Scaffold (שאחד או שניים מחבריה הקימו אחר כך את אנשי הביצה, ולבסוף את היוונייה). בפגישה הראשונה שלי עם אליעד ישבנו בחדר שלי ולימדתי אותו את האקורדים לשיר חדש, "פלסטיניאן סקינהדס".

החזרות בכל התקופה הזאת נערכו עדיין באחד החדרים בבניין של קן רעננה של השמו"צ, עניין לא כל כך פשוט בהתחשב בעובדה שאליעד היה צריך להגיע מכפר מע"ש שליד פתח תקווה. היתה תקופה שעבדנו רק שלושתנו – באס, תופים ושירה. למשך חזרה או שתיים ניסינו את לרו, מהפאנקיסטים של קריית שרת, כגיטריסט. האנקדוטה הכי יפה על לרו ורעו הטוב מישקה (ולא לשכוח את יהודה ואחיו) היא היום שבו הגעתי לשכונה שלהם עם כל הקן של השמו"צ כדי להפגין בעצרת בחירות של מאיר כהנא.

רגע נדיר של אבסורד סוציולוגי נוצר כשבזכות העובדה שלרו ומישקה בני השכונה שוחחו בנעימים איתי, האשכנזי השמאלני בחולצה הכחולה (אני רק חצי אשכנזי אבל לא משנה; בעצם כן, כי פעם אמרתי לעוזי כהן שאני לא אשכנזי והוא אמר לי שהשמו"צ שוטפים לי את המוח ודופקים את המזרחים), נמנע לינץ' של השכונה בבני הטובים שהחליטו שקריית שרת, שכונת העוני המזרחית שבצפון רעננה, ראויה לביקור אך ורק כדי להגיד לתושביה "נו נו נו" על התמיכה בכהנא.

למישקה תמיד היו חברות יפות, ואני זוכר אותו צועק "נחש יא חנש!" על הרקדנית עם נחש הפיתון שחיממה את הסטרנגלרס בסינרמה. לרו תמיד הזכיר לי את סטיב ג'ונס מהסקס פיסטולס. הוא היה אחד הפאנקיסטים הכי מקסימים ומצחיקים שהכרתי, והיה לו מעיל ניטים מעולה, אבל לנגן הוא לא ידע אפילו מספיק בשביל פאנק. למרות מעורבותו הקצרצרה, הוא הונצח על גבי פלייר שהכנתי בזמנו (ר' משמאל), כנראה כי כבר בשלב זה ניסינו להשיג הופעות – בעיקר דרך רובי פורל, האמרגן האלים, שפחדתי ממנו עוד בימי הכיכר, ושעמד בשורה הראשונה של ההופעה הנזכרת לעיל של מוסקיטו, עוטה מוהיקן ענק, תוך כדי שהוא דופק בטירוף עם בזנ"ט בחבית שאבי ניסים העמיד בחזית הבמה.

אחד הדברים המעניינים בפלייר הזה הוא שכבר בשלב המוקדם הזה ניסיתי להתחמק מתווית חד משמעית של פאנק, וביטאתי אכזבה מפעילות פוליטית בצינורות המקובלים. המעבר לביטוי פוליטי דרך להקה לא היה ערוץ נוסף, אלא ערוץ חליפי למבויים סתומים שגיליתי בגופי השמאל הסהרורי של התקופה. בפלייר מוזכר מועדון הקבארט שפעל פחות משנה (בקומה שנייה של בניין תעשייתי קודר לא רחוק ממיקומו העתידי של מועדון זמן אמיתי), והיה המועדון היחיד שניגן רק פאנק (הפינגווין היה שומר את "Bloody Revolutions" של קראס לסוף הלילה). עוד נקודה חשובה היא הצהרת הכוונות לשלב בהופעות נאומים וקטעי משחק, כמו גם רצון לייצר חוויה תיאטרלית ובין-תחומית, שהתגשם ברמות משתנות בהופעות שונות ובסופו של דבר הוביל לפירוק הלהקה.

השלב הבא הוא בעצם רגע הקמת נ"מ הממשית. אליעד הביא את ניר מטרסו מפתח תקווה. פחות או יותר באותו זמן גיא עזב, לא זוכר למה. אולי סתם עייפות חומר ותסכול. בתכלס הוא חתך לגמרי ובפתאומיות מהסצינה ומהאקטיביזם והתגייס, ולא פגשתי אותו שוב 20 שנה. זה היה מפתיע, כי הוא תמיד היה כריזמטי, חדור מוטיבציה, מונע אידיאולוגית ומלא אנרגיות חיוביות והומור. בערך אז נולדה קללת נ"מ, שתתבטא ביתר שאת כשנתחיל להופיע. זה התחיל בסשן הקלטות באולפן מקצועי עם אליעד וגיא שנכשל לחלוטין.

לפעמים היו חולפים חודשיים ללא פעילות, ואז כשסוף-סוף היתה נקבעת חזרה היה מתברר שאליעד שכח סוללה לדיסטורשן והיא היתה מתבטלת. ההבטחות של רובי להופעה באו והלכו ולא קרה כלום. בינתיים התחילה להופיע להקת פאנק אחרת, היחידה בשטח בסוף האייטיז – הטוויסטד, עם הסולן צחי מגן יבנה והמתופף אייל "ג'יזס". ראיתי אותם פעם-פעמיים, הפעם שאני זוכר היתה בליקוויד. באותה שנה, 1989, הופיעו שם גם ה-Young Gods ו-Nietzer Ebb, הופעות מדהימות ומכוננות שלבטח רק הגבירו את הרעב להופיע כבר בעצמנו. להופעה של ה-Young Gods הגעתי עם ערן ושנינו לבשנו חולצות לבנות, עניבות וסרט זרוע שחור.

אחרי שגיא עזב אליעד הביא את ניר עופר, שאותו הכיר דרך חברים משותפים. לא ברור ולא זכור לי איך התמודדתי עם העובדה שניר עופר גר באורנית שביהודה ושומרון, והיה לו רקע כהניסטי-לייט. נראה שזה היה שילוב של זה שהוא היה יותר טוב מגיא, העובדה שלא היה לו אכפת מהטקסטים הפוליטיים שלי, זה שמצא חן בעיני שיש לנו מתופף חתיך שנראה כמו שמתופף צריך להיראות וזה שפשוט הסתדרנו מעולה כחברים.

מי שבאמת בלט כמו בוהן כואבת היה ניר מטרסו, שמהרגע הראשון הבהיר שהאתוס הדילטנטי של הפאנק מעורר בו בוז. מטרסו (לימים גיטריסט המהפכה המיותרת וכיום מאייר ואנימטור, בין היתר) היה פריק ציני, ניהיליסטי ומריר עם רקע בגרעין נח"ל אמנויות, ששמע רוק מתקדם ופיקסיז.

כבר בפגישה הראשונה שלנו, כשנכנסתי לאוטו שבו נהג אליעד (כמדומני), שאסף אותי לחזרה בשמו"צ מהבית שלי ברחוב אוסטרובסקי 31, התפתח ויכוח קונספטואלי בינינו במושב האחורי. ניר הכריז שהוא חושב שזה יהיה מעולה לחרבן על הבמה. אני הזדעזעתי וממש הזהרתי אותו שאין מצב.

זה ללא ספק נשמע כמו ויכוח מפגר, אבל אפשר לכתוב מאמר על השורשים האמנותיים של הבדלי הגישות הללו. ניר, שמצד אחד דגל ביכולת נגינה כערך, היה יותר פאנק ממני מבחינת הרצון לבטא טרנסגרסיביות גופנית של כיעור וחוסר ערך – ניהיליזם אמנותי. אני, דווקא מתוך הרדיקליזם הפוליטי והרצון להשפיע, דגלתי במודל קלאסי של נראטיב תיאטרלי. מבחינתי הופעת פאנק אמורה להיות מפגן כוח עוצמתי, מחזק, חיובי – הכעס והמחאה חייבים להיות יפים. לא רק כי ככה מגייסים תומכים, אלא כי זה באמת מה שריגש אותי בפאנק, וככה דמיינתי את ההופעות של כל הלהקות שאני אוהב.

בכל מקרה, ניר ואני מצאנו שפה משותפת ברצון להיות יותר מ"סתם" להקה רועשת. בינתיים גם קפצנו דרגה ברמת הרצינות של החזרות. לא עוד חדר בקן של השמו"צ עם מגבר בודד שאליו מתחברים כולם. התחלנו לנגן בחדרי חזרות, בעיקר החדר הענק בתיאטרון הבטון, קומפלקס במתחם התעשייתי הקטן שבין איילון לגבעתיים, שבו היו גם כמה מועדוני סוף אייטיז-תחילת ניינטיז מיתולוגיים כמו הרוזלינדה והגדאנסק. אליעד עבד במקום, וכך קיבלנו זמני חזרות בחינם, לעתים בשעות ביזאריות.

באותו חדר ניגנו גם אמקסז, חלוצי הטראש הישראלי, שאני זוכר אותם מנגנים באחת החזרות את שיר הנושא מתוך "Seventh Son of a Seventh Son" של איירון מיידן מההתחלה עד הסוף ובדיוק מופתי. הרכב נוסף שהשתמש באותו חדר היה להקת כוורת, סמוך לאחד האיחודים שלהם. יוני רכטר תמיד היה נחמד אלינו, ולדעתי אפילו הציע לנו פעם סנדוויץ'. אחרי אחת ההיתקלויות ברכטר ניר מטרסו עשה את עצמו כאילו שהוא לא יודע במי מדובר, מה שממש עיצבן את ניר עופר, שתמיד העריך רוק קלאסי יותר מכולנו. אכן, זה היה ההווי הפנים-להקתי של חלוצי האנרכו-פאנק הישראלי…

בתמיכתי המלאה הביא ניר מטרסו חבר חדש ללהקה, דורון בורשטיין – בוגר מגמה קלאסית בתלמה ילין, סוג של גאון, אבל בהתאמה גם סנוב מוזיקלי שהעז לנצח על ניר עופר באחת החזרות כדי להכניס אותו לקצב. עופר קרא לו חנון, ובמחשבה לאחור זה די לא ייאמן שהוא המשיך לשתף פעולה ולא פשוט הוריד לדורון כמה כאפות. אני הבחנתי במתיחות, אבל לא היו לי שום כלים להתמודד עם זה, מה שקיצר את חיי הלהקה.

הבאנו את דורון לנגן אבוב בשני קטעים, אחד מהם קאבר פאנק ל"ג'מלי פורוש" של אהוד בנאי, אולי המוזיקאי הישראלי היחיד שאני ומטרסו אהבנו. בשלב זה אני עדיין כתבתי את כל המילים והלחנים, אבל זה עמד להשתנות די מהר, כי בסך הכל הייתי די מוגבל מוזיקלית, ולוואקום הזה נכנס מטרסו. וכך, במקביל לתפקודה של נ"מ כלהקת פאנק פוליטית, התפתח צד שלם של הלהקה שנע בין ביזארי וקבארטי למופרך.

הקאברים שלנו ביטאו את החופש המוחלט ואת חוסר המחויבות להגדרות ז'אנר – חוץ מהשיר של אהוד בנאי גישרנו בין אנרכו-פאנק לפאנק רחוב עם הקאברים לסאביומנס ולקומבט 84. הקאבר הרביעי היה בעצם הלחנה מחדש באדיבות מטרסו ל"בפרדס ליד השוקת" בביצוע יהורם גאון, שעבדה בהקשר פאנקיסטי בתור פארודיה מזלזלת באתוס המוזיקה העברית שתיעבנו כולנו. בהמשך הביא מטרסו את "שיר יום הולדת" שכתב לתמי, מושא אהבה שלא צלח.

חוץ מהמרירות האופיינית שבטקסט שכתב ("כתבתי לתמי שיר יום הולדת כי אין לי כסף"), השיר היה אולי המורכב ביותר מוזיקלית שנ"מ אי פעם ביצעה, מה שהוביל להכפלת יוצאי תלמה ילין בלהקה עם גיוס גיטריסטית הקצב החמודה והמאוד לא פאנקיסטית ענבל פרשטמן, שסירבה גם היא לחיזוריו של מטרסו. ענבל, כמו דורון, לא היתה חברה מלאה בלהקה, וזה היה השיר היחיד שבו ניגנה.

אבל התרומה הכי לא קשורה של מטרסו לרפרטואר של נ"מ היתה הדחקה הנח"לאית שכתב יחד עם דורון "לא רוצה להתמסטל", שככל הנראה אושרה על בסיס דינמיקת להקה קלוקלת. עופר ואליעד כנראה בזבזו את המנדט שלהם על ויכוחים נגד דברים אחרים שעלו, ואני, או שחשבתי שזה "מעניין" או שפשוט לא היה לי נעים לומר "לא" החלטי. הדבר היחיד שהיה נחמד בשיר, לא זוכר איך הגענו לזה, הוא חילופי התפקידים. מטרסו נשאר בגיטרה ושר, ואני תופפתי. עופר לא השתתף בביצוע הזה. אבל כל ההתפתחויות הללו קרו קצת יותר מאוחר.

מה שהפך את הופעת הבכורה של נ"מ לטראומטית היה תוצר לוואי של מערכת היחסים הקורסת שלי עם בת זוגי סיגל, בת כיתתם של ענבל ודורון, שהכרתי כשנה קודם לכן כשהצטרפה עם עוד כמה חבר'ה מתלמה לתנועת הנוער היהודית-ערבית רעות – מערכת יחסים שעוד לפני אותה הופעה הפריעה פה ושם לפעילות הלהקה. פעם אחת היא באה לבקר אותנו בבטון (שהיה במרחק הליכה ברגל מביתה שברחוב אהרון בגבעתיים, שהשקיף לאיצטדיון המכתש האגדי), והפסקה שלקחתי לכמה דקות נתארכה כשהביקור הידרדר לריב שבמהלכו הכרזתי באוזניה שאני לא אוהב אותה יותר, והיא בתגובה התעלפה כמה פעמים, מה שהפך מיד את עמדתי על פיה. בינתיים הזמן עבר, ועד שחזרתי לחזרה היא כבר הסתיימה.

למרות זאת, סדרי העדיפויות שלי בכל זאת היו ברורים. ריבים עם סיגל עלו בחזרה או שתיים, וכמו שניווכח בהמשך, באינטגריטי האמנותי של נ"מ (הא), בעוד שבאותו זמן בדיוק הם גרמו לי להיעדר מספיק פעמים מלימודי הקולנוע בקמרה אובסקורה (רעיון של סיגל; אני הייתי חסר מוטיבציה אקדמית, לא ראיתי את עצמי לומד משהו אחרי תיכון) כדי שאוכתר כמבריזן מספר אחת של בית הספר ואיאלץ להישאר כיתה ולעשות את שנה ב' פעמיים.

לפרק הבא: ב. הופעת הבכורה – והטרום בכורה

====
מתוך הפנזין המצורף לאלבום של נ"מ, שיצא באוגוסט 2009

=

קריאת רשות

למעבר לפרקים הבאים: פרק ב', פרק ג', פרק ד', פרק ה'
"כשסקינהדס פלסטינים העירו את עמק החולה" (פדריקו גומז, אוגנדה בלוג, 30.8.2009)
ניר מטרסו על נ"מ (אוגנדה בלוג, 23.10.2009)
אוסף כתבות על נ"מ – להורדה באוגדן rar
נ"מ – מייספייס
נ"מ באנציקלופדיית האינדי של קיוב
ראיון קצר בוואלה (עינב שיף, 28.8.2009)
לרכישת האלבום בחנות המקוונת של אוגנדה
עוד טקסטים של אבי פיטשון במאסף