להשתין בכוס בחדר אחורי ב"וול-מארט" – רשמים מהרצאה של ברברה ארנרייך

נטע אלכסנדר

כל עיתונאי מתחיל יודע כמה קשה "למכור" סיפורים חברתיים לעורכים. לרוב הם יבקשו לדלות מתוכם את הרכילות, את הפרטים הצהובים, את "מה שהופך סיפור למעניין". או במילים אחרות, לא למה א' איבדה את כל רכושה בגלל מעסיק שעשק אותה, אלא כמה היא נואשת כדי להציל את עצמה מידי נושיה (מספיק נואשת כדי להצטלם בעירום? למכור כליה? להשתתף בתוכנית ריאליטי? להתאבד?). לכן לא הופתעתי כשהעורך בעיתון שבו עבדתי לפני ארבע שנים סירב לפרסם כתבה על ברברה ארנרייך, מהעיתונאיות האמריקאיות החשובות ביותר בעשור האחרון. ארנרייך הפכה לסמל למלחמה בתאגידים ובשחיתות וגרה בקרב עניי אמריקה כשמייקל מור עוד לא ידע איך להפעיל מצלמה. בתור עיתונאית צעירה, חשבתי שבואה לישראל הוא סיבה מספקת לפרסם מאמר מקיף עליה ועל עבודתה. אבל טעיתי. הסיפור לא היה "סקסי מספיק", ולכן נגנז. כעת הוא מפורסם כאן לראשונה, מתוך תקווה שיהיה מי שיעניין אותו לקרוא על הצד האפל של הקפיטליזם, בתקופה שבה בעלי ההון והכלכלנים מתמוגגים מהצמיחה וכל ישראלי הוא מיליונר בפוטנציה, לו רק ישכיל ליישם כמה עצות שימושיות מבית מדרשו של הקאוצ'ר אלון גל.

זה באמת היה נורא

במהלך 2004 התנהל בישראל דיון ציבורי סוער בנוגע לתחילת יישומה של תוכנית ויסקונסין, שהיתה אמורה להחזיר את מובטלי ישראל לשוק העבודה. למרות המחאה מצד ארגונים חברתיים, התוכנית יושמה והיא עדיין מתנהלת, אם כי מדי פעם עולות שאלות קשות בנוגע לפער בין הנתונים האופטימיים שמציגים מפעילי התוכנית לבין המציאות עליה מדווחים המשתתפים. בדצמבר של אותה שנה ערכה האוניברסיטה העברית יום עיון בנושא "עתיד העבודה", ששיאו היה הרצאת אורח של העיתונאית האמריקאית ברברה ארנרייך. עשרות אנשים, משפטנים בכירים, דיקנים, מרצים, עורכי דין ומכובדונים למיניהם, הגיעו לפקולטה למשפטים באוניברסיטה וכרסמו כיבוד של קו העוני בעודם מחכים לתחילת ההרצאה ("זה נורא", אומרת אחת הנוכחות לחברתה, בידה האחת וופל ובידה השנייה כוס קלקר. "לא העוני", היא מסבירה לחברתה, ספק בצחוק ספק ברצינות, "הכיבוד").

ארנרייך הגיעה לביקור ראשון בארץ הקודש כאורחת של עמותת "ידיד" לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי. הרצאתה באוניברסיטה העברית הייתה הראשונה בסדרה של הרצאות וסדנאות שהעבירה במהלך ביקורה הקצר והעמוס בארץ, שכלל גם מפגש עם אקטיביסטים מפלורנטין ועם פעילים של תנועת "מהפך".

בפתיחת הרצאתה היא מספרת על ההברקה האחרונה של בוש ג'וניור בנוגע למלחמה בעוני: "לבוש יש פתרון חדש לעוני בקרב אמהות חד-הוריות. הוא החליט להקציב סכום נכבד של כסף כדי ליישם תוכנית ששמה 'חינוך לנישואין' ומטרתה לעודד אמהות חד-הוריות להינשא לגברים אמידים כדי לצאת ממעגל העוני". נשמע גאוני? לפני שהקורא בנימין נתניהו רץ להפיק תוכנית ריאליטי בשם "קחי אותי ויקי", ארנרייך מבקשת לצנן את ההתלהבות. "מעבר לכל אותן עשרות בעיות שהתוכנית הזו מעוררת", היא אומרת, "ניסיתי לחשב לכמה גברים בעלי צווארון כחול צריכה אישה מתחת לקו העוני להינשא כדי להיות אמידה. התוצאה היא יותר משניים, ואני חושבת שזה כשלעצמו מעמיד את גורל התוכנית בספק".

חזותה החיצונית של ארנרייך עלולה להטעות. יותר מכל היא נראית כמו הסבתא החביבה מהסרטים המצוירים של האחים וורנר. אישה מבוגרת, קטנה, דקיקה ובעלת שיער שיבה כסוף המסודר באלגנטיות. קל יותר לסווג אותה כמישהי שהיינו קמים בשבילה באוטובוס, ולא כעיתונאית שמטרידה את מנוחתם של מנכ"לים שמתניידים במטוסי מנהלים. אבל ארנרייך בעלת ההופעה השלווה כבר שכחה את מה שרפי גינת עוד לא למד. לפני מספר שנים, בתחילת כהונתו הראשונה של בוש, היא החליטה שהסיקור התקשורתי של העניים העובדים באמריקה הוא שטחי במקרה הטוב ומגמתי במקרה הרע. בטור אישי שכתבה ל"הארפרס" היא תקפה את המדיניות הכלכלית שהחל ביל קלינטון תחת הכותרת "מרווחה לעבודה" ("From Welfare to Workfare"), תוכנית הידועה יותר בכינויה "תוכנית ויסקונסין". בבסיס התוכנית עומדת ההנחה שקיצוץ בקצבאות ידחוף מובטלים לחזור לשוק העבודה ויקדם את יציאתם ממעגל העוני.

החיסכון, לפי התיאוריה, הוא כפול: גם קיצוץ משמעותי בקצבאות וגם ירידה במספר המובטלים ועלייה במספר היצרנים במשק. במילים אחרות, כולם ירוויחו. למרבה הצער, בפרקטיקה התוכנית לא ממש עבדה. קלינטון, ובוש בעקבותיו, לא טרחו לספק מקומות עבודה חדשים, וכך העניים נאלצו לחיות על קצבאות מקוצצות או לעבוד בעבודות משפילות וקשות תמורת סכומים מגוחכים. לטענת ארנרייך, כישלונה של התוכנית תורגם באורח פלא להצלחה תקשורתית שהתבטאה בפרגון של עיתונאים לא מעטים. בניגוד לקולגות, ארנרייך ביקשה לחשוף את המעטה מעל לזחיחות הממשל, אבל גם היא הבינה שטורים מלאי זעם לא בדיוק מזיזים משהו למישהו: היא הציעה לעורך שלה לשלוח מישהו למשימת שטח עיתונאית, כדי לבחון בגוף ראשון את משמעותם האמיתית של החיים מתחת לקו העוני. העורך התלהב, והודיע לארנרייך, בעשור החמישי לחייה, כי היא המועמדת האידיאלית למשימה. "נאלצתי לאכול את התבשיל שבישלתי", מספרת ארנרייך בהרצאה. "התחלתי לחפש עבודה שתאפשר לי לשלם שכר דירה, לאכול ולהתקיים, בדוחק אבל בכבוד".

שטרות כסף בחדר האמבטיה

גם התוכנית של ארנרייך נשמעה לא רע בתיאוריה, אבל התבררה כבלתי אפשרית בפרקטיקה. היא החלה את חייה החדשים כמלצרית במסעדת מזון-מהיר בפלורידה, ומהר מאוד גילתה שחמשת הדולרים שהיא מרוויחה לשעה (שכר המינימום בארה"ב באותה תקופה היה 5.15 דולר לשעה) לא מכסים שום סוג של שכר דירה מלבד לינה במכונית. ניסיונותיה לשלב שתי משרות במקביל הסתיימו בהתמכרות זמנית למשככי כאבים ובהחלטה לעזוב את פלורידה בתקווה שמדובר בכישלון חד-פעמי. אבל אחרי שנאלצה להתמודד עם נזקים פיזיים קשים שנגרמו בעבודתה כמנקת בתים במיין, התחילה ארנרייך להבין שהסיכוי להתפרנס מעבודות שכר מינימום קרוב לסיכוי שבוש יתחרט ויכריז על ביטוח בריאות חינם לכל אזרחי ארה"ב.

מעבר לבעיות הפרנסה, ארנרייך נתקלה בתופעה קשה נוספת המאפיינת את עבודות שכר המינימום – השפלת העובדים עד עפר. "נוהלי בדיקה במקומות מסוימים מחייבים את העובדת להסיר את תחתוניה ולהשתין לתוך כוס בנוכחותה של אחות, או טכנאית מעבדה", היא כותבת, "למזלי זכיתי להישאר לבושה ולסגור את דלת השירותים מאחורי, אך גם כך, מדובר בפעולה שמביך לבצעה תחת פקודה של אחר בעל שררה. לרשימת הפלישות המשפילות לפרטיות אוסיף גם את מבדקי האישיות שנדרשים לעבור מחפשי העבודה. אולי אפשר להצדיק שאלות היפותטיות – האם תגנבי כשנקרית הזדמנות וכו' – אבל אי אפשר להצדיק שאלות הנוגעות ל'רחמים עצמיים' ולנטיות להתבודד. מטריד, לכל הפחות, להעניק לזרים גישה לדברים כמו פקפוקים עצמאיים ושתן, שנהוג לחלוק רק במצבים רפואיים, או תרפויטיים".

ממצאי התחקיר העיתונאי המקיף פורסמו בספר, "כלכלה בגרוש", שגם תורגם לעברית על ידי אסף שור ויצא לאור בהוצאת בבל (2004). הספר הצליח לעורר סערה בארצות הברית ופתח שורה של דיונים ציבוריים בנוגע לתוכניתו הכלכלית של בוש. היקום המתואר ב"כלכלה בגרוש" הוא סיזיפי וחסר-משמעות. זהו עולם המאוכלס בבוסים סדיסטיים, שכר שלא מתחיל לגרד את הסכום המינימלי לאוכל, בדיקות שתן משפילות ביום ובלילה, בעלי בתים עשירים שנוהגים להשאיר תכשיטים או שטרות כסף כדי לפתות את העוזרת לגנוב מהם וניקוי רצפות ואסלות, עבודה שהביאה את ארנרייך לאבחנה המדעית לפיה "יש שלושה סוגים של כתמי צואה".

עם החוויות הטראומטיות שעברה ארנרייך מתמודדת בעזרת תחושת שליחות עיתונאית והרבה הומור וסרקזם. "אני לא יודעת מה קורה לבני המעמד הגבוה באמריקה", היא כותבת בפרק שעוסק בניסיונה כעובדת ניקיון, "אבל הם מאבדים שיער ערווה בקצב מעורר חשש. פעם ביליתי 15 דקות בהשתופפות בתוך ג'קוזי ענק לארבעה אנשים, יוצאת מדעתי בשל המאמץ למצוא שערות קצרות ומסולסלות המסוות את עצמן על רקע חרסינה בצבע חציל, אך מוקסמת מן המחשבה על ערוותיהם של בני האליטה הכלכלית, שבשלב זה יש להניח שיימצאו קירחות לחלוטין".

על הברכיים ועל הידיים

למרות כתיבתה הקלילה של ארנרייך, מסקנותיה רחוקות מלהיות מצחיקות. בעולם שהיא מתארת אין מקום למושגים אקדמאיים כמו "היצע וביקוש", "הזכות לקיום בכבוד" או "קיצוץ במותרות". בקטע נוגע ללב מתארת ארנרייך את נטייתה החולנית של הולי, אחת מחברותיה לעבודה. הולי, המנקה בתים "על הברכיים ועל הידיים" (זוהי סיסמתה של חברת "העוזרות העליזות" שבה עבדה ארנרייך) למרות מצבה הרפואי הקשה, נוהגת לתחקר את חברותיה על הארוחות שהן מבשלות, על אף שברור לחלוטין שהיא לא אכלה ארוחה נורמלית כבר חודשים. כך מתארת ארנרייך את המתרחש במכוניתה של החברה בתום אחת מהמשמרות: "אף אחת לא מתבוננת בי, ואז פותחת הולי באחת משיחות האוכל הפורנוגרפיות של אחר הצהריים. 'מה את מבשלת לארוחת ערב היום, מארג'?…אוי, כן, עם רסק עגבניות?'". מעבר למחסור במזון, העניים שלצידם עבדה ארנרייך נאלצים לישון לעיתים ברכבם, במידה ויש ברשותם רכב, בחניוני קרוונים מזוהמים, מוזנחים ויקרים באופן שערורייתי או פשוט ברחוב. חשוב להדגיש כי לא מדובר כאן על "אוכלי חינם", אלא על אנשים שקמים כל בוקר ועובדים בין שמונה לעשר שעות, כולל סופי שבוע, ומנסים להחזיק בשתיים או שלוש משרות במקביל. השכר, קובעת ארנרייך, פשוט נמוך מדי.

אם כך, כיצד ייתכן שהעניים לא מתמרדים וממשיכים לעבוד בעבודות שלא מעלות את איכות חייהם, ולעיתים אף מדרדרות אותה עוד יותר? ארנרייך מספקת מספר תשובות לשאלה הזו, ובראשן הקביעה כי שוק הניצול מצליח להתקיים בזכות תחלופה תמידית ומהירה של כוח העבודה. בתי העסק המשלמים שכר-מינימום מפרסמים מודעות דרושים לאורך כל השנה וכך הם מצליחים לאסוף רזרבות של עניים שניתן להזעיקם בכל רגע, כאשר לאחד העובדים נשבר מהתנאים המחפירים. סיבה נוספת לשתיקת העניים, אומרת ארנרייך, היא חוסר מודעות לזכויותיהם ושלילה מוחלטת של זכות ההתאגדות. ארנרייך מצטטת את מחקרה של הכלכלנית קריסטין ג'ייקובס, המתארת את "טאבו הכסף": "קיים קשר של שתיקה בכל הנוגע לכמה אנשים מרוויחים. אנחנו חושפים כל דבר אחר – סקס, פשע, מחלות – אבל אף אחד לא רוצה לחשוף כמה הוא מרוויח, או איך הוא הגיע לדרגת השכר שלו, וזה משהו שמעסיקים תמיד יכולים לסמוך עליו".

בנוסף להסתרת השכר, התאגידים הגדולים בארה"ב, ובהם תאגיד "וול-מארט" שבו עבדה ארנרייך כמוכרת בגדים, עושים הכל כדי למנוע מעובדים להתארגן או לשתף פעולה. המטרה מקדשת את כל האמצעים, ובהם טפסי מיון פסיכולוגיים בניסיון למפות "עובדים בעיתיים", עידוד הלשנה על עובדים שסרחו, סידור המשמרות וההפסקות בצורה שלא תאפשר להם לשוחח זה עם זה וכן מעקב קבוע של מצלמות וידיאו ואחראי משמרת שכל תפקידו הוא לשמור שהעבודה תיעשה בדממה. בישראל התאגידים עוד לא הגיעו לשיאים אמריקאיים של הפרת זכויות אדם, אבל דו"ח העוני האחרון ומאבקן של עובדות סופר-פארם לאפשר להן לשבת בזמן משמרות מוכיחים שגם כאן עדיף להיות עשיר ובריא מלהיות עני וחולה.

שתיקת הדיקנים

ובכלל, מחקרה של ארנרייך רלוונטי להחריד לישראל. התיאור הקשה של חיי העשירון התחתון ב"כלכלה בגרוש" מנבא מה הולך לקרות כאן אם תוכניות ההפרטה וקיצוץ הקצבאות של נתניהו ושות' ימשיכו לפגוע בעניים. המציאות שמתארת ארנרייך היא תוצאה ישירה של תוכנית ויסקונסין שאותה מבקש נתניהו לאמץ. יוסי דהאן ויהודה שנהב, מחברי ההקדמה למהדורה העברית של "כלכלה בגרוש", מתריעים מפני תוצאות קשות של יישום התוכנית ומתארים אותה כ"תוכנית להפרטת שירות התעסוקה באמצעות הפיכתן של חברות כוח אדם לשחקנים המרכזיים בשוק התעסוקה בישראל". לדבריהם, התוצאות יעמיקו את מימדי העוני ויהפכו את הסיכוי להיחלץ מעוני על-ידי עבודה לנמוך עוד יותר.

"מקבילתה הישראלית של ארנרייך תתקשה הרבה יותר ממנה להשיג מקום תעסוקה", מתנבאים דהאן ושנהב, "היא תתויג כטפילה חברתית, 'אוכלת חינם' בלשונו המסיתה של שר אוצר אחד. התמיכה הכספית הדלה תילקח ממנה על מנת להמריצה לעזוב את עולם התענוגות של נתמכי הסעד". במילים אחרות, עיתונאית חוקרת שתבקש לחיות מעבודות שכר מינימום בלי אש"ל ובלי כרטיס אשראי צמוד עלולה למצוא את עצמה מהר מאוד מדגמנת בעירום חלקי לאתרי אינטרנט. במידה ומצבה ידרדר עוד יותר, היא תיאלץ לבקש דמי אבטלה. במקרה כזה, כפי שכותבים דהאן ושנהב, הישועה לא תבוא מתמיכת המדינה: "בעקבות סדרת קיצוצים והחמרת הקריטריונים לזכאות לדמי אבטלה, רק שליש מתוך מאתיים אלף המובטלים זכאים לדמי אבטלה. חשוב לציין שדמי האבטלה בישראל אינם נדיבים, והם מן הנמוכים בעולם המערבי".

בסיום הרצאתה של ארנרייך באוניברסיטה שאל אחד הנוכחים מהם הפתרונות שהיא מציעה. "יש המון מה לעשות", היא עונה באופטימיות, "יש תנועה בארה"ב שפועלת כדי להחליף את שכר המינימום ב'משכורת קיום' (Living wage). הכוונה היא להגדיר שכר מינימלי שישתנה ממקום למקום ויותאם לרמת המחירים באזור. כך למשל פועל במינסוטה לא ירוויח בהכרח כמו פועל במיין. לכל אחד תיקבע המשכורת שתאפשר לו לחיות בכבוד. התנועה הזו כבר הצליחה להגיע לעשרות הסכמים עם חברות מסחריות וקידמה חוקים עירוניים ביותר ממאה מחוזות".

הנוכחים מוחאים כפיים, ואחת הסטודנטיות מבקשת לשאול שאלה נוספת. "שמעתי", היא אומרת, "שהתנועה למען משכורת קיום הצליחה לחייב אוניברסיטאות ומוסדות אקדמאיים להעסיק עובדים אך ורק בשכר שיאפשר להם לחיות בכבוד. מאחר ולידך יושבים שני דיקנים, רציתי לשאול האם האוניברסיטה העברית, שמעסיקה עובדים דרך חברות אדם, תסכים להיות המוסד האקדמאי הראשון בארץ שיתחייב למשכורת קיום?". הקהל מוחא כפיים בהתלהבות. ארנרייך מחייכת במבוכה. דיקן הפקולטה למשפטים, פרופ' אייל זמיר, ודיקן ביה"ס לעבודה סוציאלית, פרופ' הלל שמיד, מחמיצים את פניהם ובוהים בחלל האוויר. דקה ארוכה של שתיקה מביכה משתררת באולם. "נעבור לשאלה הבאה", אומרת מנחת הדיון, "זמנה של גב' ארנרייך קצר".

קריאת רשות

ארנרייך ב"ויקיפדיה"

ההקדמה של יוסי דהאן ויהודה שנהב ל"כלכלה בגרוש", וקישור לביקורות ומאמרים על הספר, באתר הוצאת "בבל"

מאמר ביקורת מצוין של ארנרייך על "תרבות הסרטן" האמריקאית (קובץ PDF)