כלכלה ישנה: העיתונות הכלכלית בישראל מאז ועד אתמול

אורן פרסיקו

על פי סקר TGI האחרון, עם כל הבעייתיות המובנית שבו, בשנת 2007 חלה עלייה של כמעט 20% בחשיפה לעיתונות כלכלית בישראל. זה לא מפתיע, בהתחשב במאמצים השיווקיים העצומים ששני מובילי השוק, "גלובס" ו"דה מרקר", השקיעו באותה שנה – קודם כל כדי לזכות כל אחד בקהלו של האחר, ובחודשים האחרונים גם כדי להתבסס ככל הניתן לפני יציאתו לאור של "כלכליסט", היומון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות".

הכתבה הבאה נכתבה לפני כמה שנים ומגוללת את סיפורה של העיתונות הכלכלית בישראל עד הקמת "גלובס" בתחילת שנות השמונים. דברים רבים השתנו מאז, אך לעתים קרובות הבסיס נותר זהה. ב-1971 הוציא לאור שבתאי הימלפרב שני עיתונים כלכליים לא מפני ששאף להתחרות בעצמו, אלא במטרה להרוויח כסף. באותה תקופה החלטות פיננסיות מסוימות חויבו בפרסום בעיתונות, והימלפרב הבין כי אם יהיו לו שני עיתונים כלכליים יוכל לגבות את מחיר מודעות אלה פעמיים, ולהרוויח כפליים.

המפולת הפיננסית של הימים האחרונים תוביל, אולי, למיתון עולמי, אך לא תגדע את מקומה של העיתונות הכלכלית, שכן זו נשענת לא רק על כסף מיותר של בעלי הון חדשים, אלא בעיקר על תוצאות ההפרטה של השנים האחרונות. העובדה ששוק הפנסיה וההשקעות הופרט מאלצת גם את חברי המעמד הבינוני ההולך ונעלם להפוך לצרכנים של קרנות הון וביטוחים פרטיים. וחשוב מכך, היא יוצרת כר נרחב לתחרות על אותו צרכן, כלומר לפרסומות של חברות פיננסיות – והרי מן הידועות היא כי היכן שניתן למכור פרסומות מתעורר גם הרצון הבוער לייצר את התוכן שבצדו יגישו אותן לקוראים. בתאבון.

***

העובדה שרוב העיתונים שיצאו לאור בישראל לא היו עסק כלכלי משגשג מעולם לא מנעה מהכותבים בהם להפגין ידענות עצומה בנושא הכלכלי. ידיעות כלכלה הופיעו בעיתונות העברית כבר בזמן שלטון הטורקים, אם כי באופן לא סדיר.

בי"ג בחודש תמוז תרס"ט (יולי 1909), למשל, התפרסמה בעיתון הירושלמי של ישראל דב פרומקין, "חבצלת", שיחה שהתקיימה בין סופרו ובין מר ש"צ הילצמן, מגדל יענים מראשון לציון, תחת הכותרת "ענף כלכלה חדש בארץ הקודש" (הניסוח המיושן במקור):

"ואיך עלה על דעת כ' לאחוז בענף כלכלה כזה שלא היתה ושגם היום אין דגמתו בכל הארץ כלה?", שואל העיתון, ועל כך משיב מר הילצמן: "באתי לדרום אפריקה והתעסקתי שם במסחר של נוצות בנות יענה וראיתי ונוכחתי שגדול העופות המצינים האלה הוא מקור ריוח כביר לבעליהם, מקור עשר והון רב (…) התבוננתי לבסוף וראיתי עד כמה דומים הם המחוזות הללו במצבם הגאוגרפי בעשבותיהם ובדשאיהם וביחוד באקלימם הממזג לארץ יהודה, ואמר מדוע לא יטעו עץ פרי זה גם על אדמתנו, על אדמת יהודה?",

וכאן מתחיל אותו יזם ציוני לתאר את התלאות שפקדו אותו מרגע שביקש לייבא את הענף לארץ, כיצד הפחידו אותו מפני החורף הקר, וכיצד למרות הכל עלה בידו לגדל ארבעה עופות בריאים ולמכור את נוצותיהם.

"כן, הנסיון עלה יפה, ואין כל מקום לספק אם יוכל גדול בנות היענה להיות גם פה לענף כלכלה חשוב מאוד. (…) מעלה יתרה למסחר הנוצות שאין כל צורך שתהי מכירתן סמוכה לגזיזתן דוקא, הנוצה שהמלחה היטב בסממנים כימיים ידועים יכולה להיות מונחה עשרות בשנים, מבלי שתתקלקל ומבלי שירד ערכה, ותמיד יוכל המוכר להמתין במכירתו עד שיעלה השער של סחורה זו במשערה (בערזע) הלונדונית".

הילצמן לא מציין מהו שער נוצות היענה ב"בערזע" של לונדון, אבל מוסר נתונים מלאים ומפורטים על ההוצאות (150-120 פרוטה) והרווחים (600-500 פרוטה) של שנתיים מגידול זוג עופות – מספרים מרשימים שמעלים תהייה כיצד לא הפכנו לאימפריה בתחום. קטע זה טיפוסי לידיעות הכלכלה בעיתונות התקופה. לא בדיוק ידיעה כלכלית טהורה, יותר מאמר שבמקרה עוסק בנושא כלכלי ומתאים למקומון מדבר יהודה. כותב הידיעה אף טרח לתבל אותה בפרטי טריוויה, שספק אם היו חודרים למדור כלכלי של ימינו ("רגליה של בת היענה חזקות מאד ובעיטה אחת דיה לפוצץ קרש בעבי צול אחד"), כדי למשוך את תשומת לב הציבור הרחב. ובכל זאת, בבסיסה הידיעה מכוונת לקהילת העסקים של אז (הברון רוטשילד ועוד שלושה), ותכליתה למשוך השקעות לענף.

בימי שלטון הבריטים החלו העיתונים היומיים בארץ לספק חדשות כלכלה בעקביות. כבר ב-1922 תקע "הארץ" יתד חלוצית בתחום עם הוצאת מוסף שבועי בנושא מסחר ותעשייה, אבל זה לא החזיק מעמד יותר מחודשים ספורים. ממשלת א"י הוציאה את "הביולטין המסחרי", אבל זה הודפס באנגלית בלבד וכלל ידיעות יבשות ללא דברי פרשנות ופובליציסטיקה. "החברה להתפתחות הכלכלית של א"י" הוציאה "ידיעות" משלה, אבל הללו הופיעו קבצים-קבצים ובהפסקות גדולות ביניהם.

הכלכלון הראשון: "מסחר ותעשייה"

הניסיון הראשון להקדיש עיתון שלם ועצמאי לנושא הכלכלה הגיע ב-1 בינואר 1923, עת יצא בתל אביב "מסחר ותעשיה, דו שבועון לשאלות הכלכליות של ארץ ישראל". היה זה כתב עת של 24 עמודים ובו חמש מחלקות. המחלקה הכלכלית עסקה ב"שאלות כלכליות כלליות, ארצישראליות ועולמיות. המדיניות הכלכלית בא"י, הסטרוקטורה הכלכלית של ארץ ישראל"; מחלקת המסחר והתעשייה עסקה ב"שאלות השוק הא"י, הקשר המסחרי בין א"י ובין חו"ל, שאלות הטרנספורט, אקספורט ואינפורט, תנועת המחירים, תירות"; מחלקת הבנקים והאחריות עסקה ב"שאלות המדיניות הכספית, שאלות הקרדיט המסחרי, שאלות האחריות"; מחלקת הטכניקה והבנאות עסקה ב"ברור השאלות הטכניות בקשר עם התפתחות התעשיה בא"י, בנין בא"י"; ומחלקת החקלאות עסקה ב"שאלות השוק החקלאי בארץ ובחו"ל".

מאמר המערכת שפתח את הגיליון הראשון חזה קשיים:

"ברגע של מצב כלכלי קשה בארצנו נגשים אנו להוצאת העתון העברי הראשון בא"י, שיהיה מוקדש כלו לשאלות כלכליות. והדבר אינו מקרה פשוט, משום שדוקא עכשו, בשעה של משבר אקונומי, התגברה הכרת הנחיצות להבראת משק הארץ ולכונן את חייה הכלכליים על יסודות יותר מוצקים, שלא יזדעזעו מכל רוח שאינה מצויה, והיא היא הדוחפת אותנו למצוא את האמצעים, שיש בכחם להביא לידי תנועה את כל הכחות היוצרים, אשר בארץ, ולהשתמש למטרה זו בכל האפשרויות שישנן כאן והסמויות רק לפי שעה מן העין.

"כדי להשיג את זאת צריכים אנו, ראשית כל, לקבל ידיעות ברורות ומדויקות מכל אשר נעשה והנעשה עכשו בכל מקצעות החיים הכלכליים של הארץ בלי יוצא מן הכלל. ויחד עם זה, בקשר עם הסכום הכספי-כלכלי-טכני של כל הדברים שנעשו ונעשים עתה, חיבים אנו לסמן את הדרכים להגדלת ההשתתפות האקטיבית של א"י בעזבון המסחר העולמי, לפתוח כחות היצירה שלה, להפצת פרי התוצרת שלה בשוקי התבל ולהבאת זרם יותר חי של קפיטלי חו"ל לא"י, כי בלעדיהם לא תתואר התפתחות המשק שלה ופריחתו (…) בעתוננו זה, שישמש בית ועד לאקונומיסטים, סוחרים ומהנדסים מומחים כל אחד למקצועו, אנו מקוים להראות לקוראים על החיל שעשו המסחר והתעשיה בא"י ואת כוונם ונטיותיהם. ונמציא לכל סוחר ובעל תעשיה את הידיעות וההוראות הנחוצות להם ע"ד מצב השוק הא"י והעולמי ועל האפשרויות ותנאי הממכר של פרי התוצרת המקומית בארצות אחרות. במלה אחת, אנחנו נתאמץ לתת מקום לכל הידיעות, היכולות להביא תועלת להתפתחות החיים הכלכליים בארצנו".

הקשיים שחזו חברי המערכת התממשו, וכעבור שלושה גליונות אכן נסגר העיתון. במבט לאחור מתגלה כתב עת רציני ומקצועי במידה מעוררת התפעלות. עורכו ומקימו היה יהושע גורדון, יליד מוסקבה, ממארגני הגדוד העברי הראשון באלכסנדריה (גדוד נהגי הפרדות), ששירת בשנות העשרים כסגן מנהל מחלקת המסחר והתעשייה של הממשלה בירושלים. הוא גם יזם, ארגן וניהל את התערוכה הארצישראלית הראשונה לתוצרת הארץ ב-1924, ואחר כך את ירידי המזרח הקרוב. יחד עם אלכסנדר יבזרוב ניהל את "מסחר ותעשיה" והביא למערכת את מיטב אנשי הכלכלה של התקופה.

את המאמר הראשון בגיליון הראשון כתב בצלאל יפה, והוא עסק בסיבות למשבר הכלכלי בא"י. עוד בגיליון הבכורה: סקירת מצב הפועלים, הצרכנות והתוצרת המקומית, בנק הפועלים בא"י, תעשיית הסבון בארץ, ענייני מכס, המצב המסחרי בחו"ל, ידיעות טכניות, שער הכספים בלונדון ועוד ועוד.

אחרי שנסגר בחופזה נפתח מחדש בסערה בינואר 1924, עם הבטחה ל"קורספונדטים מיוחדים קבועים בלונדון, ניו יורק, פריז, ברלין, ורשה, קובנא, קרקוי, שנחאי וחרבין". הגישה הבינלאומית כנראה עשתה את שלה, והעיתון המשיך לצאת (כדו ירחון) עד שנת 1933.

קהילת העסקים של ראשית ימי המדינה נהנתה ממדורי כלכלה בעיתונות היומית, אמנם בטור מצומצם אבל בתדירות קבועה. חוץ מאלו, היו מוספים שבועיים, כגון "כלכלת הארץ" שהוציא "הארץ" בשנת 1952, בעריכת אבינועם חיימי כהן. היה זה עיתון של ארבעה עמודים שהוקדש לחדשות כלכלה, מידע על שוק ניירות הערך, פרשנויות ומודעות כגון "נאבד פנקס מזון על שם חנה אברמוביץ' מבאר שבע". מנויי "דבר" קיבלו כבר משנת 1932 את "המשק השיתופי", דו שבועון לשאלות כלכלה, קואופרציה ומשק פועלים שיצא בעריכתו של ברל כצנלסון. והיה גם "כלכלן", שבועון לענייני משק וכלכלה שהחל לצאת ב-1952, הפך לירחון עשור אחר כך ושרד עד 1970.

"יום-יום", הסטנסיל ומכונת הכתיבה

ככל הנראה הראשון שהעז להוציא לאור עיתון יומי בנושא כלכלה היה פטר מרסטן, "יהודי ססגוני" כפי שמגדיר אותו מנחם ובר, שעבד תחת פיקודו. הזמן היה סוף נובמבר 1960, ומרסטן הדפיס לראשונה את "יום-יום, תמצית החדשות מן המשק הישראלי". לא עיתון עצמאי עדיין, אלא קובץ של שבעה עמודים שהודפס במכונת כתיבה, שוכפל בסטנסיל וריכז את תמצית הידיעות הכלכליות מהעיתונים היומיים. סיסמתו היתה "לך שזמנך יקר…". למרבה האירוניה, הגליונות הראשונים של "יום-יום" לא יצאו מדי יום ביומו, אבל כעבור שבועות מספר החל העיתון להתבסס, עמד בהבטחה הגלומה בשמו ואף תפח מעט בממדיו. הוא חולק כל ערב למנויים בלבד, ואלו יכלו להזמין נוסח מלא של כל כתבה שפורסמה בו על ידי פנייה למו"ל, "המרכז לאינפורמציה כלכלית ומסחרית". ממרץ 1961 נוספו לו נתונים על השינויים העיקריים שחלו בשערי ניירות הערך, ועד מהרה התפצל מדור זה לכדי עיתון שלם, "יום-יום בבורסה לניירות ערך בתל אביב". שניהם עדיין הודפסו במכונת כתיבה, כפי שאפשר ללמוד מהמודעה הבאה (בין היחידות שפורסמו בהם): "גם תמצית החדשות 'יום-יום' והעלון 'בבורסה לניירות ערך בת"א' מודפסים באותיות 'פנינה' במכונות הכתיבה של 'אוליבטי'. נסה – וגם אתה תווכח בטיבן".

בשנת 1962 כבר נראים סימנים של תוכן עצמאי ב"יום-יום". מאמרי פרשנות, סקירות כלכליות וראיונות עם בכירים במשק. גם לכותרות הוקדשה מחשבה ("האור אינו מאיר למניות 'חברת החשמל'", 15.3.1962). בשנת 1964 שינה העיתון את שמו ונקרא "יום-יום, העתון הפיננסי של ישראל".

מנחם ובר נזכר: "ב-1963 הצטרפתי ל'יום-יום' ככתב לענייני בורסה, והייתי מדווח יום-יום ממה שקורה בבורסה. הבעלים של העיתון הזה, פטר מרסטן, היה עיתונאי מאוד מיוחד. היתה לו הבנה עמוקה מאוד בנושא עיתונות ובורסה, אבל הוא החליט לעשות את זה לבדו עם האמצעים האישיים שלו. לאחר תקופה מסוימת שהוציא את זה בסטנסיל הוא עבר גם לדפוס, אבל באיזשהו שלב, נדמה לי בסוף 1969, זה נרכש על ידי דפוס מפא"י של הימלפרב, ואז הפסקתי לעקוב אחר העיתון".

"לא עיתון כ-ל-כ-ל-י"

בשנת 1964 הוציאה חברת דחף עיתון כלכלי חדש, "שער" שמו. מנחם ובר היה אחד המייסדים ואף שימש בו רכז מערכת, אבל שלוש שנים אחר כך נענה לאתגר חדש והקים עיתון כלכלי נוסף. "בשנת 1967, בשיא המיתון", נזכר ובר, "בא אלי איזשהו משקיע ואמר, 'בוא, אני רוצה שתוציא עיתון מתחרה', ואז הקמתי ממש בכוחות עצמי את העיתון הזה שקראו לו 'כספים ומסחר', שהיה העיתון הראשון שבאופן יומי נתן לא רק את מחירי הבורסה, אלא גם את התשואות. זה היה חידוש גדול מאוד, והבנקים מאוד אהבו את החידוש הזה".

וזה לא היה החידוש היחיד של אותו עיתון. במסגרת בולטת הודגש בעמוד הראשון של כל גיליון (ארבעה עמודים) כי "'כספים ומסחר' רכש את זכויות הפרסום הבלעדיות לישראל של שירות הידיעות הטלגראפי של ה'פיננשל טיימס' הלונדוני. מדי יום תוכל, איפוא, לקרוא את כל הידיעות החשובות המופיעות בעיתון רב השפעה זה בעת ובעונה אחת, עם עמיתיך אנשי העסקים ב'סיטי'".

העיתון, שיצא בכמה מאות עותקים והגדיר את עצמו כיומון כלכלי-פיננסי-מדיני, נפתח מדי יום במאמר מערכת קצר. שני עמודיו הראשונים הוקדשו לידיעות, ושני האחרונים לניתוח אגרות חוב. מאמר המערכת הראשון נקט לשון זהירה: "'כספים ומסחר', אשר גליונו הראשון נמצא בידיך, אינו מתיימר להיות עיתון כ-ל-כ-ל-י. ספק אם ניתן בתנאי הארץ להוציא לאור עיתון כזה ברמה מתקבלת על הדעת, כי הוא דורש צוות מקצועי כה גדול, שלא ברור אם הקליינטורה הישראלית המצומצמת מסוגלת לממן אותו. 'כספים ומסחר' הוא יומון אינפורמטיבי 'המכסה' פעילות כלכלית בשטחי פיננסים ומסחר ותעשייה, כשכל נושא מוצא את מקומו במסגרת מדור ומקום קבוע. (…) 'כספים ומסחר' לא נועד לקריאה של הנאה (אם כי הוא עשוי להעניק גם חויה כזו); הוא בראש ובראשונה כלי עזר יומיומי למנהל עסקים, לבנקאי, למשקיע, לסוחר. (…) ואם כבר אמצת לך את האימרה האמריקאית 'טיים איז מאני' – זמן הוא כסף – טוב שתאמץ, על אותו משקל, אימרה נוספת: אינפורמציה טובה, בזמן, שווה עוד יותר".

ובר: "הרעיון היה לתת משהו שלא היה עד אז, מפני שעד אז גם 'שער' גם 'יום-יום' היו בעיקר ידיעות, ואני רציתי לתת משהו יותר מקצועי. הרעיון היה שנתחיל בפיתוח של תשואות, שעד אז אנשים בכלל לא שמו לב אליהן, וגם נפתח מוצרים נלווים כמו מדד של העיתון". אבל עד מהרה התממשו חששותיהם של מקימי העיתון. הוא שרד רק 93 גיליונות לפני שנפח את נשמתו. ובר מסביר: "העיתון הזה יצא בשיא המיתון הקשה שהיה באותה עת. אחרי כמה חודשים ראיתי שהעסק לא מתקדם, וגם המשקיע הפרטי לא היה לו כיס יותר מדי עמוק, אז החלטנו לסגור את העיתון. אמרתי לו שלא כדאי לשפוך כסף. לא ידענו שחודשיים אחרי זה תפרוץ מלחמת ששת הימים ואז המצב ישתנה מן קצה אל הקצה. ייתכן שלו היה לנו אורך נשימה עוד קצת אז היינו יכולים לנצל את ההזדמנות של הפריחה בכלכלה שקרתה בסוף 1967 תחילת 1968. אבל בתחילת 1967 באה אלי הצעה מעיתון 'שער' לסגור את העיתון ולחזור ל'שער', וחזרתי ל'שער'".

שוב מפטרים את ספירו

וזה מחזיר גם אותנו ל"שער", שאותו עזבנו לפני כמה פסקאות כאילו היה אפיזודה רגעית בתולדות עיתונות הכלכלה העברית, ולא היא. "שער" המשיך להופיע עד שנת 1991. בראשית דרכו ערך אותו נתן ילין-מור, ובשלב מסוים החליף אותו שמואל לביא.

לביא: "'שער' היה עיתון שהיה שייך 50 אחוז לז'ורבין, כלומר לדחף, ו-50 אחוז למפלגת פועלי ארץ ישראל. זה היה יומון לענייני כלכלה שהיה מאוד מצליח. עיתון כלכלי פרופר, לא פזל הצדה, רק נושאים כלכליים. הבנקים היו מנויים עליו, חברות, מפעלי תעשייה. העיתון הזה שגשג ממש עד שהתחילו מריבות בין הבעלים, והוא נמכר להימלפרב. אני אמרתי שאני לא מוכן ללכת לשם".

אנו למדים אפוא שבשנת 1971 היו שני יומוני הכלכלה בישראל ("שער" ו"יום-יום") בשליטת הימלפרב. מדוע אנשים לא רצו לעבוד בדפוס מפא"י תחת שבתאי הימלפרב? הנה דוגמה קטנה: בראיון ל"הארץ" לפני כמה חודשים טען העיתונאי גדעון ספירו כי באמצע שנות השבעים פוטר מתפקידו כעורך היומון הכלכלי "יום-יום" משום ש"הצבתי ככותרת ראשית ידיעה לא מחמיאה על בנק הפועלים, אז בנק של ההסתדרות ומממן של העיתון. הכותרת הוחלפה בלילה על ידי המו"ל שבתאי הימלפרב, אחרי שסגרנו את העיתון והלכנו הביתה".

ויש גם סיבות אחרות. העיתונאי חיים ביאור אומר שהוא "לא יכול לדבר על העיתונים האלה בלי שיהיה לי חיוך בקצה הפה שלי, ואני לא איש שמזלזל בדברים. אבל זו אפיזודה כל כך שולית, זו היתה עיתונות שלא השפיעה, זה כאילו שתכתוב היום על המחלקה לקליטה בהסתדרות".

אבל בכל זאת, אלה עיתונים שיצאו עשרות שנים.

"זו היתה לדעתי עיתונות שהיו לה שתי מטרות. אל"ף, היא התפרסמה ממודעות. למשל שבתאי הימלפרב, שהוציא גם את 'יום-יום' וגם את 'שער' – אותו עיתון אבל תחת שני שמות, וככה הוא היה גובה מחיר כפול. בי"ת, המוציאים שלהם רצו להיות כאילו על המפה. זאב סטבינסקי (שהוציא בשנות השבעים את 'השבוע במשק', עיתון שבו כתב ביאור והוא מכנה אותו היום 'עיתון זבל'; א"פ), ברגע שמישהו ידע שהוא מוציא עיתון אז ערכו בעיני אותו קבלן או מוכר שטיחים או מי שזה לא יהיה היה עולה. הוא השתמש בי ובעוד כמה כתבים של העיתונות היומית כקישוט. הייתי מפרסם ידיעה שהיתה פיתוח ועדכון של ידיעה שנתתי יומיים קודם לכן ב'על המשמר' או 'דבר', מעודכנת כמובן, אבל תמיד השורשים של הידיעה היו כבר בעיתון הרגיל שכתבתי בו. כל העיתונות הזו התפרסמה מכתבים טובים, אבל הם ראו בזה חלטורה ולא נתנו את הנשמה לזה. למשל גדעון קוץ היה עורך לילה ב'שער' ופוטר משום שעזב את המשמרת רבע שעה לפני הסוף, וברבע שעה הזאת קרה איזה אירוע. זה רק מראה לך איזה יחס נתנו כולנו לחלטורה הזאת. פחות מחלטורה ראינו בזה".

היתה אג'נדה שהעיתונים האלה ניסו לקדם?

"שום דבר, אלה היו עיתוני קומוניקטים. הם היו מדביקים את הקומוניקטים עד שהעמוד היה נגמר, וזהו. חוץ מ'מבט', שהיה עיתון בעל אוריינטציה ימנית קיצונית".

הסיפור של "מבט"

עיתון "מבט" שמזכיר כאן חיים ביאור הוא בשמו המלא "מבט לכלכלה ולחברה", העיתון שהקים בשנת 1971 שמואל לביא "בתוך חודש וחצי", לטענתו, אחרי שפרש מ"שער". גם הוא, כמו "שער" ו"יום-יום", היה עיתון קטן מידות שהתרכז בעיקר בידיעות כלכליות יבשות, אלא שהיתה לו גם תוספת מייחדת בדמות מאמרי מערכת חדורי להט ציוני.

הנה קטע ממאמר שפורסם בשנת 1978 תחת הכותרת "לחסלם חיסול פיזי": "כל עוד ארגוני המחבלים נמצאים עמנו במצב של 'לחימה ממש' חל לגביהם הכלל של 'הבא להורגך, השכם להורגו'. לא אחת אף דרשנו במאמרנו השבועי במקום זה לא להסתפק בפעולות תגובה כלפיהם בארץ או ע"י צה"ל בארצות השכנות, אלא להלחם בהם באמצעות 'ארגון יהודי לוחם' עולמי – שאינו כפוף ישירות לממשלת ישראל – בכל מקום בעולם".

טוב, היום זו הדעה המקובלת בציבור, אבל צריך לזכור שלפני 25 שנה הקריאה לחיסולים פיזיים של מחבלים ללא משפט עדיין נחשבה ימנית קיצונית. החברה שהשקיעה בהקמת העיתון היתה מודיעין אזרחי, מה שמעורר חשדות בנוגע למניע שעמד מאחורי "מבט".

שמואל לביא: "זה היה עיתון חופשי שדגל בכלכלה חופשית עוד לפני שהמושג הזה הפך לשבלונה. מדי פעם דחף רצו שאכניס לשם קומוניקטים, אז כתבתי על זה פרדיננד והמזכירה שלי זרקה את זה לסל".

העיתון התקבל בהצלחה?

"עד מלחמת יום כיפור הגענו לברייקינג פוינט. מלחמת יום הכיפורים קצת פגעה בנו משום שאני הייתי שמונה חודשים מגויס, ואחר כך חזרנו לעצמנו".

ומאז הוא החזיק את עצמו כלכלית?

"בוודאי. אפילו, למיטב ידיעתי, גם הרוויח כסף".

מה לחברת חקירות ולכלכלה?

"היה להם רישיון להוציא עיתון משום ששלום ירקוני, שהיה אחד היוזמים של העיתון, היה מנהל 'ידיעות אחרונות'. היתה לו שאיפה להקים עיתון מתחרה ל'שער'…".

כדי לקדם…

"לא, לא, לא. בהסכם העבודה שלי איתם היה כתוב שאף אחד לא מתערב בענייני המערכת".

שלום ירקוני עצמו דווקא זוכר תוצאות פיננסיות שונות: "כמעט ולא מכרנו מזה. כסף זה לא הכניס, אפילו אגורה לא". גם לחיים ביאור סברות משלו: "'מבט' היה זבלון. הוא לא התקיים כלכלית, הוא היה מחלקה מפסידה במודיעין אזרחי. זה היה עיתון לצורכי מס, זבלון שבזבלונים, השכן שלך יכול היה לכתוב שם".

טובה גלבוע, בת למשפחת המשקיעים, לשעבר עיתונאית ב"מבט" וכיום מנהלת מלון אשל השומרון באריאל, זוכרת מן הסתם תמונה שונה: "הוא הוקם כתחרות ל'שער' ו'יום-יום', והיה הטוב מבין השלושה".

מה היה ההבדל ביניהם?

"מבחינת טיב, 'מבט' היה עיתון טוב. ידיעות טובות ומאמרים טובים. הוא היה מאוד אובייקטיבי, ממש לא היה עיתון מטעם. היה כיף לעבוד בעיתון 'מבט' למי שעבד בו".

אחד האנשים שעבדו בו היה חיים פיקרש, עיתונאי כלכלה ב"הצופה": "היות שהמשכורות בעיתון 'הצופה', אפשר היום להגיד את זה, היו על הפנים, חיפשתי מהצד עבודה נוספת. פנו אלי מעיתון 'מבט', ובאתי. היה שם גם מגיה בשם חגי גולן (כיום עורך 'גלובס'; א"פ). אני הייתי שם חלטוריסט בעצם. הייתי כתב בכמה תחומים, וכתבתי מאמרים פובליציסטיים כיד הדמיון הפרועה, מה שנקרא. יכולתי לכתוב על הכל, וזה מצא חן בעיני".

"הארץ" בראש

שלושת היומונים הקטנים הללו שרדו עד שנות התשעים, ובעוד הם מתקדמים לאיטם היו מדורי הכלכלה בעיתונות היומית, ובעיקר ב"הארץ", מקור מידע משמעותי לקהילת העסקים. כבר בשנת 1972 היה מדור "כלכלה ועסקים" של "הארץ" פרוש על פני דף שלם, לעתים שניים.

בסוף שנות השמונים, בעקבות הצלחת "גלובס", נאלץ "הארץ" להרחיב עוד יותר את סיקור הכלכלה, ונוסף מדור תומך בעמודי החדשות שהוקדש כולו לידיעות מהתחום. מנחם ובר: "לעיתון 'הארץ' היה מדור כלכלי טוב, וכמובן שהוא התחרה בצורה טובה וגם היו לו אמצעים יותר מאשר העיתונות הכלכלית באותה עת, גם מבחינת כוח אדם וגם מבחינת האפשרויות להשקיע בטכנולוגיה".

ביוני 1980 נוסף שחקן חדש לזירה, שבועון ושמו "כספים". מוציאיו לאור היו החברות ג'רוזלם פוסט, מוניטין ורימון תקשורת, והוא הביא גישה חדשה לעיתונות הכלכלה. די היה להביט בעיצובו כדי להבין. עיתון של עשרות עמודים, בעל שער צבעוני, המכיל לצד חדשות ופרשנויות גם כתבות מגזיניות, ראיונות עומק ותחקירים. במאמר המערכת הראשון הציג העורך יצחק טאוב את תפיסת עולמו של העיתון, והכניס קטנה לעיתונות הכלכלית של התקופה: "השבועון 'כספים' מופיע בתקופה בה התעניינות הציבור במשק נעשית יותר ויותר מקצועית. 'כספים' עתיד לשרת התעניינות זו, לספק מידע שוטף, פרשנויות, ניצוחים ותחזיות. עם כל הערכתנו לעיתונות הכלכלית הקיימת בישראל, 'כספים' אמור למלא את החלל הריק. (…) שבועון 'כספים' יוצא לדרך ארוכה, ואנו מאמינים שנשכיל להביא לך את הטוב והמועיל כאחד".

עמי דור-און היה אחד מעורכי "כספים": "באותה תקופה העיתונות הכלכלית היתה מיועדת בעיקר לאנשים שהתעסקו בניהול חברות או בכלכלה, ואנחנו, חיים בר-און, אני ואחרים, חשבנו שנכון להפוך את הכלכלה למוצר שמדבר לקהל הרחב יותר. השתדלנו לעשות את זה בשפה הרבה יותר פשוטה ומובנת לציבור הרחב מאשר העיתונות הכלכלית אז".

איך נראתה בעיניכם העיתונות הכלכלית?

"לפני 'כספים' העיתונות הכלכלית בעיקרה היתה מרוכזת בעיתון 'הארץ', עיתוני הערב כמעט לא הקדישו לזה מקום. הגישה של 'הארץ' היתה מאוד יבשה ועניינית. מה שקוראים ניו ז'ורנליזם, והיה מקובל בעיתונות הכללית, נכנס היום גם לעיתונות הכלכלית. אם גיא רולניק (עורך 'דה מרקר' וסגן מו"ל קבוצת 'הארץ'; א"פ) היה מופיע בתקשורת הכלכלית לפני 20 שנה לא היו מפרסמים את המאמרים שלו. היה דיווח יומי על מחירי ירקות ופירות לפי מה שקורה בשוק הסיטונאי בתל אביב, זה היה איזה נובלטי מיוחד במינו כי זה נגע לכל אחד ואחד, אבל זה היה ממש זניח. בגדול חשבו על בעיות מאקרו, מה שהוחלט באוצר ודברים מהסוג הזה".

והיומונים?

"'שער' ו'יום-יום' היו עיתונים של מפלגת העבודה. הם נתנו אינפורמציה יומיומית בענייני כלכלה. בשנים מסוימות הייתי עורך גם שלהם. היו שם ידיעות מאוד יבשות ולא באותם תחומים שהיום 'גלובס' מכסה. להעלות על הדעת שהיה עיתון כמו 'פירמה' – זה לא התקבל על השכל בכלל. אף אחד לא חשב לכתוב על ענף הפרסום. מה פתאום? פרסום זה מוזרות".

איך מימשתם את הגישה החדשה?

"כשעשינו כתבה על חברות כלכליות זה נעשה בשני מישורים. אחד במישור העסקי, מה המאזן של החברה, הנתונים הכלכליים שלה, תחומי הפעילות שלה ודברים כאלה. והמישור השני, ותמיד זה היה מופיע במקביל, היה כתבה על האנשים שעושים את הכלכלה. מה מניע אותם, מי הם, מאיפה הם צומחים, וכל מיני דברים כאלה. אחד הדברים ש'כספים' תרם להם זה הפיכת הנושא הכלכלי לנושא שמראה מי האנשים שמתעסקים בעניין הזה. אם ניקח לדוגמה את החברה של שווייד, היום כולם כותבים עליו, לא כותבים על המוצר שלו. פעם היו כותבים על המוצר, והוא לא היה בכלל בעניין. כשראו שזה מצליח ושיש ביקוש למוצר הכלכלי הפחות מורכב ופחות מסובך ממה שהציג אותו 'הארץ', התוצאה היתה שנולד 'גלובס'".

"כספים" זכה להצלחה ונמכר בכ-10,000 עותקים, תפוצה מרשימה יחסית לתקופה. הוא המשיך לצאת עד שנת 1990, אבל עוד לפני כן קנתה קבוצת מוניטין את העיתון הכלכלי היומי שהחל לצאת בשנת 1983, הלוא הוא "גלובס", שאף הוא הוקם על מנת למלא את הוואקום בכיסוי התחום.

====
הכתבה פורסמה לראשונה במוסף "פירמה" של "גלובס" ב-24.5.2004
=

קריאת רשות

חנוך מרמרי על "דה מרקר" ועל השפעתו על התרבות הישראלית ("העין השביעית", ינואר 2008)
"הוא התחיל!" – רן בנימיני על תחרות "דה מרקר"-"גלובס" (העין השביעית", נובמבר 2006)
"מהו שיווק בחזות עיתונאית" – חליפת מכתבים בין עוזי בנזימן ועמוס שוקן, בעקבות כתבתו של בנימיני ("העין השביעית", ינואר 2007)
"זה הכל כסף" – יחסי "הארץ" ו"דה מרקר", מאת יפתח אלעזר ("העין השביעית", מרץ 2005)
"אוקיינוס כחול, דג צהוב" – אורן פרסיקו על "כלכליסט" ("העין השביעית", 24.1.2008)