אמייזינג סטוריז

סקירה מאת שוקי טאוסיג, "כל העיר", ספטמבר 2004

"אמייזינג סטוריז", מכריזות האותיות האדומות שעל השער. מתחת לאותיות מצויר פרנקנשטיין ירקרק ובלונדיני מעשן סיגריה, והכיתוב זועק: "היצור מתוודה: הסמים, הסקס, הכסף, השחיתות". בתחתית העמוד מציינות האותיות הקטנות: "לכל המשפחה" ו"חוברת מס' 1". כשהופכים את הדף העניינים מתחממים עוד יותר: מסתבר שהחצילים הם-הם ידידיו הטובים ביותר של האדם. מדובר בחוברת קומיקס צנומה, בתולית משהו, בעלת איכות לא אחידה, אבל מעוררת ריגשה קלה בבלוטת האנדרגראונדמיס: קומיקס מחתרתי בעברית.

ענף הספורט הפופולרי ביותר בארצות הברית של שנות השישים היה, ללא ספק, הניסיון להצמיד את שם התואר "מחתרתי" לכמה שיותר תופעות. אחרי תאי הסטודנטים המחתרתיים, הפורנוגרפיה המחתרתית, הקולנוע המחתרתי וכחלק מעיתונות המחתרת בא לעולם גם הקומיקס המחתרתי. עד לאותן שנים, קומיקס נחשב שעשוע לילדים שעסק בעיקר בגיבורי-על וחיות מחמד, ו"תקנת הקומיקס" דאגה לצנזר מי שסטה מהקו. עם עלייתם של אדי הסמים והפוליטיקה לראשם של כמה היפים שידעו לצייר נולד ז'אנר חדש של קומיקס, כזה שעסק בסאטירה פוליטית וחברתית ולא היה זר לתופעות כמו ציצים וסמים. כך יצאה חברת דיסני למאבק משפטי כשכמה ציירים החליטו להראות לעולם מה מיקי ומיני עושים אחרי שהילדים הולכים לישון, וישו זכה למסע הזיות משלו ב"הרפתקאותיו החדשות של ג'יזוס". אחד מעמודי התווך של ה-comix (להבדיל מ-comics) היה יהודי פעלתן בשם הארווי קורצמן. קורצמן איתגר את תרבות הקומיקס הרדומה כבר ב-1954, כעורך המגזין הסאטירי MAD. אחרי שמתח את גבולות השמרנות האמריקאית עד להתפקע הקים קורצמן מגזין חדש: Help!, שהקדיש בכל גיליון מקום לחובבן תורן. אחד מהחובבנים שזכו לפריצת הדרך שלהם ב"עזרה!" היה רוברט קראמב, יליד פילדלפיה שהחל לצייר חתולים עוד בהיותו ילד. חתול הבית של משפחת קראמב, פרד, הפך לימים לפריץ החתול, סנסציית הקומיקס שאחריה אי אפשר היה עוד לצייר חתול בלי להיחשד בנטיות פורנוגרפיות. פריץ ומספר דמויות קומיקס מיתולוגיות נוספות זיכו את קראמב בתואר "אבי הקומיקס המחתרתי".

קראמב והקומיקס שלו לא היו יכולים לצאת לאור אלמלא מו"לים כמו קורצמן, חנויות קומיקס כמו "חברת ספרי הקומיקס של סן פרנסיסקו", ומקומות כמו "מפקדת הארמדיל העולמית", פאב טקסני שהיה כן שיגור להרבה ציירי קומיקס מחתרתיים, היו מוכנים לעמוד בפני סכנה של פשיטת רגל ומאסר. כיום, בארצות הברית כבר לא קוראים לקומיקס מהסוג הזה "מחתרתי" אלא "אלטרנטיבי", ואנשים כמו קראמב נחשבים לגיבורי תרבות לגיטימיים (ומככבים בסרטים כמו "קראמב", "העולם שבפנים" ו"אמריקן ספלנדור"). אצלנו, כל זה עדיין לא קרה. למרות שאמנים ותיקים כמו דודו גבע עדיין פועלים במרץ וקבוצות קומיקס כמו אקטוס ודימונה ממשיכות לעשות קומיקס איכותי, סצנת הקומיקס הישראלית, אם בכלל אפשר לדבר על אחת כזו, נמצאת עדיין במצב צבירה של זבנג. לכן נעים לשמוע על כל התפתחות בתחום, צנועה ככל שתהיה. כמו למשל חוברת הקומיקס "אמייזינג סטוריז" של דניאל גולדשטיין (27), שהושקה השבוע בפאב סטארדאסט (שגם מככב בחוברת).

"קצת נונסנס, קצת סאטירה וקצת ביוגרפיה", מגדיר האמן את הנושאים שלו. גולדשטיין, סטודנט לתקשורת חזותית ב"בצלאל", לא חיכה לקורצמן מקומי, אלא פעל לפי עצתו של אמן הקומיקס סקוט מקלאוד: "כששאלו אותו איך מוציאים ספר קומיקס", מספר גולדשטיין, "ההוראות שלו היו: קח דף, קח עיפרון, צייר מה שיש לך לצייר, שכפל בזירוקס כמה עשרות עותקים, תמכור כל אחד ב-25 סנט. זהו, הוצאת קומיקס. מקלאוד גם נהג להוסיף שהתשובה הזו בדרך כלל מעצבנת את מי ששאל את השאלה, אבל האמת היא שככה התחילו כולם. גם קראמב מכר את החוברות שלו בסופרמרקט". גולדשטיין לקח דף ועיפרון, צייר ושיכפל אלף עותקים. עד עכשיו הוא הספיק למכור כמה עשרות מהם ולהיתקל בבעיה נוספת על זו של חסרונם של מו"לים: ההפצה. "לא הרבה חנויות מוכנות לשים קומיקס על המדפים", הוא מספר, "אלו שכן מסכימות, לא מוכנות לשלם מראש. באוזן השלישית, למשל, לא היו מוכנים בשום פנים ואופן להכניס את הקומיקס לחנות". גם בבצלאל, בית הספר לאמנות החשוב ביותר בארץ, קומיקס הוא לא בדיוק הבן המועדף. גולדשטיין: "בבצלאל צועדים עם רוח הזמן ומתמקדים בעיקר ביצירה של פרסומות וברודקאסטינג. איור – ובטח קומיקס – נדחקים לשוליים. המגמה היא להכשיר את הסטודנטים כך שיוכלו להתפרנס אחרי זה, ולקומיקסאי אין שום עתיד מקצועי. זה כמובן לגיטימי לחלוטין, וגם לא רע בכלל, בגלל שנושא שמקבל במה בבצלאל בדרך כלל נהרס".

בבצלאל פגש גולדשטיין את מישל קישקה ("אנציקלופדיה מהלכת של קומיקס", מעיד גולדשטיין), ואליו הוא הביא את סטריפ הביכורים שלו, The Day The Frr Went Brr. קישקה אמר שזה יפה מאוד, אבל חבל שזה באנגלית. גולדשטיין הפנים את המסר והתחיל לכתוב בעברית. "את עיקר ההפצה עשיתי בתל אביב, אבל הכי הייתי רוצה לפעול בירושלים", אומר גולדשטיין שהגיע לעיר לפני ארבע שנים מרמת השרון, "מה שקורה כאן מבחינת אמנות הרבה יותר מעניין. אמנות הרחוב, החבר'ה שמסתובבים ומחלקים כל מיני פלאיירים מוזרים. זו עיר שהכל קורה בה מתחת לפני השטח. הכל אנדרגראונד".

פנזינים קשורים

בלנדר
Plan B
הפרנואיד

אתרים קשורים

הבלוג של דניאל גולדשטיין
האתר הישן של גולדשטיין
הצופר – חינמון קומיקס חודשי

אינדקס

אמייזינג סטוריז

ספטמבר 2004
עותקים: 1,000
12 עמודים
17X24 ס"מ

משתתף: דניאל גולדשטיין.

תוכן: "החציל של יאנק", "כרוניקה של ערב שתייה ידוע מראש בסטארדאסט", "בידור", The Day the Frr Went Brr, "איש החציל".

פרגמנט: "חיים, הבן שלך נפל בלבנון לפני שבע שנים, נכון? ואתה מתגעגע אליו, נכון? קשה לקום כל בוקר ולגלות מחדש שהוא איננו… ואי אפשר, פשוט אי אפשר למלא את החלל שהוא השאיר… אבל אפשר לנסות! בשם הצוות ובשם מדינת ישראל הייתי רוצה להעניק לך פרס תנחומים זה".

=

חזרה לעמוד הראשי של ארכיון הפנזינים