תסכול ממוקד

סקירה מאת איתמר ב"ז, מתוך "כלב ציוני" 14, פברואר 2006

הפנזין "תסכול ממוקד", מתוך ההקדמה: "אנחנו צריכות לשאוף לנסות לפרוץ כל תבנית קיימת שמגדירה לנו איך לחיות, שמדכאת את היצרים שלנו ואת מי שאנחנו באמת". מתוך השער: "אנרכו-פמיניזם במיטבו".

בהנחה שעיניו של קורא "כלב ציוני" ממוצע כבר שזפו יותר מפנזין אחד בחייהן הקצרים (פלאיירים של מאבק סוציאליסטי לא נחשבים), אז מותר להניח שהמכשיר ההוא שמאחוריהן (מאחורי העיניים) מאומן מספיק כדי לדעת באיזה שדה תרבותי פועלים פנזינים ואיזה ידע מוקדם יש לאנשים שמגדירים עצמם כחלק מתרבות הנגד בארץ (אנרכו-שמאלנים על נגזרותיהם). במקרה כזה, גם אם עדיין לא קראתם את "תסכול ממוקד", אתם יכולים לנחש שהוא כולל טורים אישיים, "עשי זאת בעצמך", ביקורת על תרבות הצריכה ועל גלובליזציה, העשרה היסטורית קצרצרה על מכשפות ועל "למה אנחנו מזדהות איתן", פלאיירים של אנונימוס ונגד ניסויים בבעלי חיים. אם זה באמת היה הניחוש שלכם אז קלעתם במדויק.

מדור ה"עשי זאת בעצמך" מסביר באריכות ובבקיאות על תעשיית מוצרי ההיגיינה לנשים – מה לא בסדר באלו הקונבנציונליים וכיצד ניתן לקנות/להכין עזרים שיזיקו פחות לך ולסביבה. למרות שרוב הנשים לא היו ששות להפסיק לממן את טמפקס, אולווייז (או קוטקס, למגניבות) וחברותיהן, דווקא החלק הזה של הפנזין מצליח להיות חינוכי (במובן הטוב של המלה) ומעניין – לגברים ולנשים גם יחד, אפילו אם קראתם את "כתמי דיו". אבל כאן בערך זה נגמר.

הכתבות נגד הגלובליזציה ובעד פרמקלצ'ר, וגם האימג'ים שמלווים אותן, נראות כאילו נגזרו מתוך פלאיירים שיצאו בשנת 2001. זו לא מטאפורה, זו מסקנה. יש אינסוף דרכים לנסח כל דעה או פריט מידע, וקשה להאמין שאנשים באמת ישבו וכתבו מראשם הקודח טקסטים כל כך דומים לדברים שנכתבו והופצו בעבר. זה אולי היה בסדר (אבל עדיין מתנשא) אם היה מדובר בחוברת שמיועדת לאוכלוסיות חיצוניות – בתי ספר, תנועות נוער, בתי אבות – אבל בהתחשב בעובדה שהפנזין הזה מופנה מעצם הגדרתו אל תוך הסצינה של תרבות הנגד בישראל, כפי שנכתב בהקדמה (אבל לא בציטוט שהובא כאן), קשה להבין לאן הלכה היצירתיות של הכותבות.

תכונות שליליות שמקושרות לנשים באופן סטריאוטיפי הן רגשנות יתר, שמרנות וחוסר מקצועיות. הדבר הראשון שקופץ לעין ב"תסכול" הוא העיצוב הגראפי האנמי, החל מהשער והלוגו שנראים כאילו הוכנו תוך 5 דקות בתוכנת עיבוד תמלילים של מיקרוסופט, וכלה במבנה העמוד והטורים האישיים – שנראים כמו חיקוי חסר השראה של הפנזין "ילדות עשוקה" (הוצאתצירופימקרים) תוך כדי המשך השימוש באותה התוכנה הנ"ל. שליטה באסתטיקה היא דווקא סטריאוטיפ חיובי שהוצמד לנשים, אבל דווקא לזה אין זכר בפנזין.

הבסיס של "תסכול" הוא לא ביקורת, כפי שניתן לחשוב, אלא מניפסט (יש בו כמה כאלה). ההבדל בין ביקורת למניפסט הוא שביקורת חייבת להסתמך על ניתוח כלשהו של המצב הקיים, ומניפסט מכריז הכרזות לגבי העתיד. ביקורת לא צריך לתרץ: מותר לך להעביר כמה ביקורת שתרצה בלי לתת אף פסיק של מסקנות מעשיות, וזה יהיה בסדר. מניפסטים הם עניין יותר מחייב: בשביל שיהיו בעלי עוצמה צריך לעגן אותם במעשים.

אולי האנטיתזה של "תסכול ממוקד" הוא פנזין בנות אחר שיצא לפני כשלוש שנים: הוא יצא בפורמט קטן (A5), ללא שם, והוא נכרך בכריכה שקופה שעליה הודפס איור של אגון שילֶה (ההוא שצייר נשים חולניות וגרומות בתנוחות מיניות), ובו בחורה דוחפת לעצמה אצבע. הטקסטים הופיעו ללא שם הכותבת, והעיצוב היה סגפני: בלי תמונות, הטקסט (פונט אהרוני, אם אני לא טועה) רץ ואחיד. יצאו כמה עשרות עותקים של הדבר הזה, ולאף אחד לא היה ברור מי בדיוק עומד מאחורי העניין. מה שהכותבות הצליחו לעשות בפנזין הזה הוא ראוי להערכה ונדיר בכל מדיום תקשורתי: תחת מעטה האלמוניות פתאום כל הסיפורים האישיים ביותר איבדו את המימד המציצני שבהם וקיבלו הילה מיתית מהסוג שאתה מגלה סביב סיפורים שלאף אחד אין אינטרס לספר. וכאן נעוץ ההבדל בין הפנזין הזה לבין "תסכול ממוקד": במקום ש"תסכול" מדבר על הצורך בשינוי, הבחורות האלמוניות של שילֶה מצליחות להיות שינוי. בלי מגלומניה, בלי התנצלות. זה לא סוד שיש כיום אינפלציה די דוחה של ז'אנר ה-Slice of Life, שהמבוגרים מבינינו עוד זוכרים את הפצעתו כמשהו מעניין וחדשני. על רקע האינפלציה הזאת ברור שקשה פי אלף מונים ליצור בתוך הז'אנר הזה בלי ליפול לכל שלוליות הזפת שהוא מציב בפניך. סייד קשוע הצליח לעשות את זה בספרים שלו, וגם הבנות של שילֶה הצליחו לא רע.

יש הרבה פנזינים גרועים יותר מ"תסכול" (אפילו מבחינת העיצוב), אבל לא מצאתי כמעט עוד פנזינים שמבטיחים כל כך הרבה מהפכה ומספקים כל כך הרבה קונפורמיזם.

אפריל 2006: חברות הפנזין הסתכסכו, בין היתר, עם עורכי ומשתתפי הגיליון התשיעי של הפנזין הירושלמי MFM, על רקע נקמה מלוכלכת ומשעשעת שנקט עורך הפנזין, עמית כהן. זכורה במיוחד תקרית שאירעה בהופעות פאנק בקריית אונו, שבה שתי פמיניסטיות היכו את אוראל רייך ואת כהן כנקמה על הגיליון התשיעי של MFM.

מאי 2006: שתיים מחברות AVSF השחיתו דוכן לממכר דברי דפוס שבו עמד עורך MFM, עמית כהן, ואיימו עליו באלימות.

מאי 2007: ראה אור גיליון שני של "תסכול ממוקד". רוחו דומה.

פנזינים קשורים

אנרכיזם ומהפכה
בראשית (המהפכן)
ילדות עשוקה
כל מה שרצית לדעת על עבודה ואנרכיזם ושכחת לשאול
כת השטן הליברטרית
כתמי דיו
ללא שם (פנזין פמיניסטי)
מדריך החיים הטובים
מלחמת המילים
מלחמת מים
נקרופיליה לנוער
על ערש הדווי
ריהוט פנימי
Fanaticism Leads to Destruction
MFM

אתרים קשורים

אתר AVSF
אתר סלון מזל

אינדקס

תסכול ממוקד, גיליון 1

הוצאת AVSF
אוגוסט 2004
מס' עותקים לא ידוע
20 עמודים
A4

משתתפות: רוסנה ברגהוף, ליעד קנטורוביץ', טיאה, לי-אור, ג'קי לוי, נועה "הקטנה" אולחובסקי, דניאלה פרוינד.

תוכן: מניפסטים אנרכו-פמיניסטיים; טורים אישיים; איורים מהאינטרנט; "אנרכו פמיניזם ומשפט בקהילה" – רשימה מעניינת עם כותרת מחורבנת מאת ליעד קנטורוביץ'; "סקסיזם בספרות ילדים"; כתבה על ציד מכשפות; כתבה על הדיכוי שבטמפונים ועל ניסויים בבעלי חיים; שתדלנות למען פרמקלצ'ר פלוס מתכונים; כתבה שנפתחת במלים "מספר קטן של תאגידים גדולים שולטים על רוב השווקים העולמיים".

פרגמנט: "גברים תמיד ניסו להשמיד את כל מי שניסתה להשתחרר מהשליטה שלהם או לחפש לעצמה הגדרה משל עצמה" (עמ' 8).

=

תסכול ממוקד, גיליון 2

הוצאת AVSF
מאי 2007
מס' עותקים לא ידוע
36 עמודים
A5

משתתפות: אינן מזדהות בשמותיהן.

תוכן: משל על התמתנות; מניפסט מתוך "הגיליון הראשון של עיתון אנרכו-פמיניסטי שפורסם ב-1970"; מודעות פרסומת ישנות למכוני יופי; סטריפ קומיקס על שריפת מכוני הרזיה; מכתב אישי לאהוב/ה לשעבר, עם תובנות פוליטיות ושיבוש הגבולות המגדריים בתוך השפה; "בגלל ש" – מניפסט; "אם לא הייתי אנרכו-פמיניסטית טבעונית רדיקלית" – מניפסט; פרגמנטים מחיי היומיום; "מאבק אחד יותר מדי(?)" – תהיות על חדירתם של מאבקים חברתיים לתחום הפרט; "מה באמת עובר על פרה בתעשיית החלב?"; "סיפורה של אשה-פרה" – תיאור חייה של פרה מנקודת ראות של אשה ("הקטע הבא הוא ניסיון לכתוב על בעלי חיים מתוך הזדהות"); טיפים להגנה עצמית; קומיקס על הגנה עצמית; תהיות בעקבות מלחמת לבנון (אנגלית) ועוד.

פרגמנט: "כל כך נמאס לי מזהויות שהודבקו עלי שלא שמתי לב שאימצתי לעצמי זהות אחרת – האקטיביסטית. והזהות הזאת לאט-לאט הרסה חלק ממני. וככה, השעות שביליתי בסלון מזל ובהסעות לבילעין חילחלו לתוך לבי כמו ארס".

הורדות

גיליון 1 | גיליון 2

=

חזרה לעמוד הראשי של ארכיון הפנזינים