ארכיון הפנזינים הישראלי

הארכיון בבנייה

6.6.2010
חדש בארכיון: "Balance" (ירושלים, 2000-2003)
חדש במדור ההורדות של ארכיון הפנזינים: "אבק", "אשת חיל", "נערי האמצע", "קוף מכונף", "Essence"', "בעבור חופן דולרים"

2009
חדש בארכיון: "בראשית", אק"א "המהפכן" (טבריה, 1998)
חדש בארכיון: "ואגינה קטלנית" (רחובות, 2004-2001)
חדש בארכיון: "Fanaticism Leads to Destruction" (קיבוץ דן, 1991)
חדש בארכיון: "מלחמת השחלות" (רמת גן, 2002)

=

עוד בארכיון (בצהוב: תאריך עדכון אחרון)

= מחלקת הורדות (28.7.2010)

= רשימת הפנזינים המיועדים להיכנס לארכיון (וגם אלה שכבר בפנים) (28.7.2010)

= מה זה פנזין, הגרסה המורחבת

= שאלות נפוצות (FAQ)

= דיסטרו (איפה ואיך רוכשים פנזינים)

מה זה פנזין?

פנזין (Fanzine) היא חוברת שמופקת באופן עצמאי. יש אנשים שאומרים שזה בא מהמלה "פאנק", אבל הם פשוט כנראה לא יודעים אנגלית, כי באנגלית המלים "פנזין" ו"פאנק" שונות לגמרי. מקור המלה האמיתי הוא מ-Fan, מעריץ. על פי הנרטיב הרווח, המונח "פנזין" נהגה לראשונה באוקטובר 1940 על ידי עובד מדינה אמריקאי בשם ראס צ'אובנט (Russ Chauvenet), שפירסם כתב עת עצמאי בנושאי מדע בדיוני. בשנות השישים, עם שכלולה של טכניקת צילום המסמכים, נפוצו מגזיני קומיקס, מין ושירה מחתרתיים (קראמב, בוקובסקי וחבורותיהם). מאז עברו על המדיה האלטרנטיבית אינספור תהפוכות טכנולוגיות ואידיאולוגיות, וכיום מזוהים פנזינים בעיקר עם זרמים שונים של תרבות הנגד ועם סצנת הקומיקס העצמאי.

פנזין הוא מדיום ייחודי לגמרי: שילוב בין עיתונות לאמנות פלסטית, שיוצא בייצור המוני למחצה. כזה שמגיע לקבוצה גדולה של אנשים אך עדיין מחזיק ערך מסוים כפריט בעל ייחודיות מסוימת. בדומה לליטוגרפיה. בשונה מעיתון או מקסטת וידיאו.

רק פעמיים או שלוש בשנה יוצא בישראל פנזין באמת טוב, שיודע לנצל את גבולות המדיום כמו שצריך ולשים את כל שאר המדיומים לצנינים. חשוב להדגיש שחלק גדול מהפנזינים שנמצאים כאן בארכיון הם פשוט ובפירוש חרא. השאר, ברובו, טרנדי, פשטני, יבשושי או בוסרי. כך או כך, יש לפנזינים הללו ערך. גם בבל"ת ראוי לסקירה, ולו בשביל שאנשים יוכלו ללמוד מטעויות (או פשעים) של אחרים.

להרחבה כללית בשפה פשוטה ר' הערך "פנזין" כפי שנכתב עבור לקסיקון התקשורת של "העין השביעית".

סקירה היסטורית קצרה

אם היו שואלים אותי בסביבות שנת 2002, קרוב לוודאי שהייתי אומר שאין צורך להקים ארכיון פנזינים מקוון. הדוכנים והמדפים התפקעו אז ביצירות זירוקס מושקעות ומשובחות, ועמיתי ואני מכרנו פנזינים במאות ואף אלפי שקלים בחודש, באמצעות רשת מסועפת של דילרים, הזמנות בדואר ודוכנים שבועיים. נראה היה שאו-טו-טו כל העולם ואחותו יספגו בזמן אמת כל פיסת מידע שנרצה להחדיר למוחותיהם. התחושות הללו היו מעט סהרוריות ורחוקות מהמציאות, אך היסודות שעליהם הן נבנו היו איתנים לגמרי.

פנזינים דוגמת Plan B, "ילדות עשוקה" ו"הקורמורן" (בעריכת הח"מ) הודפסו במאות עותקים, ועשרות(!) החוברונים המקוריים והמתורגמים שהפיצה אז הוצאתצירופימקרים האנרכיסטית העניקו השראה מתמשכת ובסיס אידיאולוגי לרבים מהיוצרים (כמה מהחוברות של הוצאתצירופימקרים ראו אור בשלהי שנות השמונים והמשיכו להידפס גם עשור וחצי לאחר מכן, הרבה לאחר היעלמותם של כותביהן מהשטח). באופן בלתי מוסבר, לעתים קרובות אף התבררו הפנזינים נטולי כוונות הרווח כמיזמים רווחיים, וכך מצאו עצמם חברי "הקורמורן" והוצאתצירופימקרים מממנים את הוצאתם של פנזינים דלי תפוצה וצעירים מהם. הקשר עם סצנת הפאנק הקטנה התבסס, וזכור אף ערב הופעות באוגוסט 2002 (באחד מלילות פסטיבל הקומיקס בתל אביב) שכל הכנסותיו נתרמו לפנזינים שונים. כמעט בכל הופעת פאנק ואירוע פוליטי רב משתתפים הוקם דוכן לממכר חוברות, לעתים קרובות בשיתוף פעולה של כמה מו"לים עצמאיים. סניף תל אביב של אינדימדיה סיפק מעין משרד פתוח שבו יכלו פנזינאים לעבוד על חוברותיהם ולמכור אותן, והאינפושופ העברי הראשון, סלון מזל (אז ברחוב מונטיפיורי בתל אביב, כיום בסמטה אלמונית ברחוב סלמה), הוקם ברוב הדר וצלצולים ושיווק פנזינים לפי הקילו. חנויות ספרים ודיסקים פרטיות ששו גם הן להחזיק חומרי דפוס חובבניים, וכך סייעו לא רק להפצה אלא גם להגברת הלגיטימציה של הפנזינים. זקני השבט האנרכיסטי השיקו פרויקט רציני בשם "הכל שקרים" (על שם הפנזין), שתיעד פנזינים וחומרי תעמולה של השמאל הקיצוני בארץ מסוף שנות השישים של המאה ה-20 ועד תחילת העשור הראשון של המאה ה-21.

הרחובות הוצפו. בכל מקום שאליו הגענו היה מישהו ששמע על פנזינים והחליט להוציא דבר מה בעצמו: באר שבע, נתניה, ירושלים, מצפה רמון, רחובות, כפר סבא, חיפה, קיבוצים, מחנות צבאיים למיניהם. ותל אביב, הו, תל אביב. חור התחת של מישור החוף היה מוצף חוברונים, חלקם אפילו טובים למדי. לפרקים נדמה היה שהמגמה האנרכיסטית שהחלה ללבלב באמצע שנות התשעים הצליחה להניב פירות, והכל בגיבויה של הטכנולוגיה, שסוף-סוף העניקה תנאים נוחים להעברת חומרים בין מחשבים, פרסום חינמי (בעיקר בפורומים למיניהם ובאינדימדיה) והדפסה באיכות סבירה. ניצנים של חיבוק תקשורתי (2002-2003) והוזלה משמעותית של עלויות ההדפסה (בעקבות השתרשותן של טכניקות חדשות בתחום הדפוס הדיגיטלי וצילום המסמכים; 2003-2004) בישרו, כך חשבנו, על התעצמותו של הגל ואף פריצה לדעת הקהל הציבורית (להבדיל מהמעגלים המצומצמים שבדרך כלל נחשפים לתרבות אלטרנטיבית, הנחשבים קהל אוהד ולכן גם רופס). הצטרפותם של יוצרים ותיקים ומוכרים דוגמת דודו גבע וזאב אנגלמאיר, שבחשו בסצנה הצומחת ושיתפו פעולה עם הצעירים, הוסיפה גם היא לאופטימיות הכללית.

תמונה כללית של ההיצע העשיר והאופוריה הפנזינאית בקיץ 2002 התפרסמה, בין היתר, בכתבה רחבת יריעה ואוהדת על פנזינים ב"מוסף הארץ" (מאת דפנה לוי, 30.8.2002), ובאחת אחרת, מדויקת יותר, שהתפרסמה בכרומומון החינמי המנוח "42 מעלות" (מאת רני לבנון, יוני 2002).

בגיליון 6 של כתב העת "כאן" של אינדימדיה הופיע ראיון עם חברי הוצאתצירופימקרים (מאת סער בן פורת, אוקטובר 2001), ובו הובעה התלהבות ואופטימיות רבה לגבי המשך דרכה של ההוצאה.

והנה קישור לכתבה על עיתונות עצמאית ב"העין השביעית", מאת ענת באלינט (גיליון 35, נובמבר 2001).

ובכל זאת, לקראת שנת 2005 החלו להיראות פחות ופחות מוצרי דפוס חובבניים ברחובות, ואלו שיצאו, גם אם היו מושקעים ומוצלחים יותר מקודמיהם, התקשו להימכר בכמויות שאליהן התרגלו היוצרים ולכסות את ההשקעה. זהו המצב גם בעת כתיבת שורות אלה (קיץ 2007). את האשמה לכך קל להטיל על האינטרנט. 2005 היתה, על פי התפיסה הרווחת, שנת הפריצה של הבלוגים, ולצדם התייעלות שירותי החיפוש בעברית, הוזלת (ובעיקר החנמת) שירותי אחסנת המידע והתרגלות כללית לצריכת מידע מקוון, שפגעה גם בגופי תקשורת ממוסדים.

ניתן להניח, אם כך, שעם הנגשתו המתגברת של האינטרנט נראה פחות ופחות פנזינים. זה לא בהכרח רע. זה גם לא אומר שבזירה התקשורתית נותר פחות חומר עצמאי, חתרני או מערער מוסכמות. אנשים לא חדלו ליצור, הם פשוט נדדו למדיומים מקוונים. מסע צלב למען מדיום (כל מדיום, גם קומיקס) הוא דבר טיפשי. כמו טלוויזיה (שאינה תמיד מטמטמת) או עיתון (שאינו תמיד פופוליסטי), פנזין הוא בסך הכל כלי. אני מדגיש: תשעים אחוז מכל מדיום זה חרא. כלומר, לא דבר שהיית צורך בהנאה ומצטט בעת הצורך כדי להמחיש נקודה. אין מקום לרגשנות.

מה חשוב כל פיפס שיצא בדפוס? למה לא לתעד כל תיכוניסט עם עמוד ב"במה חדשה"?

דבר אחד לא יוכלו לקחת מפנזינאים: כדי להוציא משהו בדפוס עליך, לרוב, להשקיע בו כספים ולטרוח להפיצו. באופן טבעי, מדובר במסנן חומרי שמותיר אחוז מסוים מהגרפומנים מחוץ לזירה. חרף עליבותם הנאלחת של פנזינים רבים מספור, האינטרנט טרם הודח מראש טבלת יצרני השלשול המילולי.

ייחודם של התכנים שראו אור בפנזינים הנסקרים בארכיון זה הוא שמישהו אי שם חשב שיש בהם מספיק חשיבות כדי להשקיע בהוצאתם יותר מכמה הקלקות עכבר. ההבדל בין דף הגיגים מביך ב"במה חדשה" לשרבוט עלוב וריקני בחוברת זירוקס ששוכפלה בלילה דחוס יתושים ופלואורסצנט הוא ברור: מה שהודפס בזירוקס היה מספיק חשוב ליוצריו כדי לשבת ולהשקיע שעות בהוצאתו הפיזית אל האור, דבר שברוב המקרים גם כרוך בעלות כספית מסוימת – מכמה שקלים בודדים (לפנזין כזה) ועד אלפי שקלים (לפנזין כזה).

וכמובן, כמעט מיותר לציין: תכנים שנוצרו עבור האינטרנט זמינים הרבה יותר לגולש הממוצע מאשר איזה חוברון זירוקס מעלה אבק שעומד מנוילן על מדף הספרים העליון שלי, שנרכש ונקרא על ידי עשרה אנשים בכל הארץ. בלוגרים אינם צריכים ארכיון אינטרנטי, קיומם המקוון מובטח ונגיש.

כמה מילים לסיום / איך לסייע לארכיון הפנזינים הישראלי

ועוד משהו, אחרי כל ההקדמה הזאת: ככה בדיוק נולדים בתי קברות לפילים לבנים, שלדים של פרויקטים גרנדיוזיים ששבקו חמש דקות לאחר שהחלו לקרום עור וגידים. הייתי אומר שארכיון הפנזינים הזה יקום וישגשג רק אם אתם, הקוראים, תטו כתף ותסייעו בכתיבת וליטוש הערכים – אבל אני לא אומר זאת. זהו אינו מיזם פתוח. כותבים שתרמו ערכים לארכיון יודו שהעריכה היתה נאצית. פה זה לא ויקיפדיה. אין לנו אספירציות לפרסם ערכים "מאוזנים" שבעבודה עליהם ניתנה לכל גולש וגולשת זכות שווה להחדיר את האינפוט הקלוקל שלהם. כל חוות הדעת שוות, אך יש חוות דעת שוות יותר.

אם אתם בכל זאת מעוניינים לסייע לנו ולתרום כמה ערכים לארכיון, דעו לכם שככותבים פוטנציאליים אתם נדרשים ליכולות הסף הבאות: שליטה בחומר שעליו אתם מבקשים לכתוב, הבנת הנקרא ברמה עילאית, רהיטות, ביקורתיות ונכונות לעבור עריכה מסיבית, אם צריך. כמעט מיותר לציין שהכתיבה היא בהתנדבות. אם ניחנתם לפחות בארבע מתוך חמש התכונות הנ"ל, אנא סייעו לנו בהקמת הארכיון. אפשר להתחיל מכאן.

(הנה רשימה של פנזינים שטרם התחלנו לעבוד על הערכים שלהם)

(נשמח גם לקבל פנזינים סרוקים ולהעלותם למחלקת ההורדות)

וליתר הקוראים: אנחנו הילדים של וולטר בנג'מין, ואנחנו מוקפים בפסולת. הארכיון הזה מציע נבירה מסוג אחד. בתיאבון.

איתמר ב"ז, יולי 2007

=

נ"ב

יותם יוענה גונן על ארכיון הפנזינים ("טיים אאוט", 12.9.2007)
אורן פרסיקו על מאה שנות עיתונות אלטרנטיבית בארץ