ואגינה קטלנית

סקירה מאת איתמר ב"ז ויוסי ק', פברואר 2009

מהי היצירה המאוירת הדוחה ביותר שראתה אור על פיסת האדמה המתקראת "ישראל"? בני נוער זוללים עורלות מטוגנות של יהודים ב"סטיות של פינגווינים"? אריק שרון לועס תינוקות בהומאז' לפרנסיסקו דה גויה? עמית כהן חופר את שרידיו של דודו גבע ומסמן אותם בשתן כי "ככה זה בפאנק"? "קופיקו באושוויץ"?

כל מי שהשתכשך יותר משתי דקות וחצי בביצה העכורה של הקומיקס הישראלי יידע לפסול בבוז כל אחת מהתשובות המגוחכות שנזכרו לעיל, ויפטיר שתי מילים: "קטלנית" ו"ואגינה", לא בהכרח בסדר הזה.

"ואגינה קטלנית", סאגת הקומיקס המינית והברוטאלית שפלט קולמוסו המפעפע של האמן שנודע בשם דדידובי (ראשי תיבות של "עודד ונגר"), היתה צריכה לעבור דרך חתחתים עד שגמרה בתור נובלה גרפית עבת כרס עטופת כרומו צבעוני כמנהג עדות "לאשה". ראשיתה של הזוועה בקיץ 2001, עת מגיש אותו דדידובי כמה דפים לעיונו של אמיתי סנדי, עורכו לשעבר ב"סטיות של פינגווינים", ובעצתו מעביר אותם הלאה גם לדודו גבע, זאב אנגלמאיר ורני לבנון (כיום "גלנדון"). "החוברת לא תוכננה לצאת למכירה, בכלל עשיתי אותה בשיא ההתלהבות מרוברט קראמב", הוא אומר היום. בעידודם של הנ"ל מדפיס ונגר כמה עותקים במכונת צילום ("לא זוכר אפילו כמה עותקים עשיתי או מכרתי או חילקתי חינם לכל המתעניין") ואץ לפסטיבל הקומיקס הראשון בסינמטק תל אביב כדי לשווק את התוצרת בדוכן לא חוקי שהקים על משענת של ספסל.

חוץ מ"ואגינה קטלנית" מכר ונגר בפסטיבל גם חוברות חסרות שם שאיגדו במעורבב קומיקסים קצרים וגרסאות מאוירות לשירים של מאיר אריאל ("דמוקראסי", "טרמינל לומילנט"). מי שרוצה לשים יד על כמה מהקומיקסים האלה יוכל למצוא אותם בחוברות "דדידובי" (2003) ו"אהבה ופלצות אחרות" (2006), בגליונות המאוחרים של "סטיות של פינגווינים" ובגיליון מס' 3 של "הקורמורן". סיפורי הקומיקס שלא נדפסו מחדש כמעט שאינם ניתנים להשגה כיום.

אבל בחזרה לוואגינה. תמורת סכום זעום של חמישה שקלים זכו הקוראים לחוברת בת שמונה עמודים עם עלילה נוקבת בפשטותה: נטאשה, נערה ברוכת חזה ובעלת נטיות פרחיות, צועדת הביתה ממסיבה ובדרך נתקלת ברס"ר אבטחה ממושקף מחיל האוויר, שזמן לא רב לפני כן ברח מהמרכז לבריאות הנפש. הפסיכופת אונס אותה, ומיד, כבמטה קסם, היא נכנסת לטרנספורמציה שהופכת אותה תוך דקות למפלצת דמוית הנוסע השמיני שכל מהותה נקמה אכזרית וחסרת פשרות. חובבי הדם והמעיים השפוכים זוכים כאן לאיורים מפורטים של אונס, אשכים כרותים, פין עקור וסצינת מין אוראלי בכיכובם של הוריה של הגיבורה הראשית ופחית של בירה מכבי. כמיטב מסורת הטראש, המחבר בחר שלא לספק הסבר מדעי לתהליך הביולוגי הקיצוני שעוברת הגיבורה.

החוברת הרשימה (שלא לומר הבחילה) את רוב מעלעליה, אולם בהתאם למאמצי השיווק האפסיים זכתה להצלחה מסחרית זעומה. חודשיים לאחר פסטיבל הקומיקס, באוקטובר 2001, נדפס הקומיקס כפי שהוא בגיליון השני של "הקורמורן", שנמכר ביותר מ-700 עותקים. שם זכתה הוואגינה לתהילה, לחלחלה ולשחוק הראויים לה. בכתבה על "הקורמורן" שהתפרסמה בעיתון הימני "מקור ראשון" כינה הכתב בני טוקר חומרים ממין זה "פורנוגרפיים". על כך נעיר שפורנוגרפיה מטרתה לעורר מינית, ואילו רוב הקוראים שנתקלו ב"ואגינה קטלנית" העידו בעיקר על רתיעה וגועל, חרף סצינות העירום הנדיבות. קביעות ממין זה מעידות בעיקר על מנסחיהן ועל הגדרותיהם הייחודיות ליחסי מין.

שלוש שנים לאחר צאת החוברת, בעקבות התגובות החמות, מחליט דדידובי לשחזר את הסיפור ולהעניק לו כמה רבדים נוספים. המהדורה החדשה של "ואגינה קטלנית", שהושקה בפסטיבל הקומיקס של 2004, החזיקה לא פחות מ-72 עמודים. עמוד השדרה העלילתי נותר על כנו – גם כאן הנערה נאנסת ומתפלצת די בהתחלה, וגם כאן אבא שלה, שמבחין באירוע במסגרת תפקידו כמתנדב במשמר האזרחי, לא עוצר את העניינים – בטענה ש"גם אנחנו היינו בגילם". מקומה של פחית הבירה גם הוא לא נפקד.

אז מה כן חדש בגרסה החדשה? כל היתר, בערך. בן דמותו של המחבר, שוטר בדימוס בשם דדי, מוזעק לתגבר את כוחות משטרת מצפה רמון (שם בילה ונגר את לימודיו התיכוניים, בפנימייה לאמנות). העילה: יצור זוועתי ומסוכן ברח מהכלא תוך שליקת אשכיו של הסוהר. בינתיים בצד השני של העיר חוגגים כמה תיכוניסטים שטופי הורמונים וסמים קלים את יום הולדתו של שועל, נער שטוף הורמונים וסמים קלים שחוגג את יום הולדתו של עצמו. על גלי האופוריה מנסה אותו שועל להשכיב את חברתו, אך היא מסרבת ונוטשת את המסיבה בהפגנתיות. שמה הוא כמובן נטאשה, ובדרך הביתה נכונה לה היתקלות מבאסת עם המפלץ התוקפני. מכאן מתפצלת העלילה לכמה כיוונים, החל מפלאשבקים לילדותו המכמירה של המפלץ וכלה בתצוגת תכלית של ההווי המיני בבית משפחתה של נטאשה, מסכת חיזוריו של דדי אחר שוטרת מסתורית בשם רבין, קורותיו של סטלן אתיופי שרק רוצה להגיע לאשקלון, חבורת הבלאקרים המקומית ומאבקה בתקופת היובש, אפיזודת לילה אלימה בדוכן הטוסטים של חמימו השש לכל מוטילציה (רוטב הבית: דם של פריקים) וחקירת המשטרה המסתעפת, בניהולו המחליא של רב פקד חילבּה – גוש בשר עם סממנים אנושיים שלהנאתו בולע הררים של בדלי סיגריות ומטפח נטייה פדופילית.

מכאן לשם, בין אונס ציורי למרדף מתיש, התעלומה כמובן נפתרת, אם כי לא הכל בא על מקומו בשלום, וכמה מהדמויות מוצאות את מותן בנסיבות עגומות. לזכותו של דדידובי ייאמר שחרף אורכו של הקומיקס הוא מצליח להצחיק ולא לשעמם לרגע, וכל סצנה זוועתית ניחנת בייחודיות כלשהי שמבדלת אותה מרעותה. הפגמים היחידים, אם כבר, הם העטיפה המעט מכוערת ופאקים ספורים שהסתננו בחלקים שעברו עיבוד ממוחשב. אבל זה כבר ממש להיות קטנוניים.

*  *  *

רוב בני האדם שנתקלו ב"ואגינה קטלנית", בייחוד הנשים שבהם, יעידו שמדובר ביצירה מיזוגנית בוטה, אולי אפילו ברמה חסרת תקדים בארץ. אלא שמי שיאמץ את עיניו ויסתכל טוב טוב בין השפריצים יוכל להבחין במפגן מעורר התפעלות של הערצה כנה למין הנשי ולמסתרי תחתוניו ואורחותיו החודשיים, שרק במקרה מסתיר עצמו תחת תלוליות עצומות של סחי ואלימות. למעשה, מי שיבחן את מניין הגופות והאיברים הכרותים יגלה יתרון משמעותי למין הגברי. מדובר, אם כן, ביצירה מיזנטרופית למהדרין, יפלטו מהירי המחשבה. האומנם? לא בטוח. בסופו של דבר, גם הדמויות החזיריות ביותר ב"ואגינה קטלנית" נאנסות להפגין איזה שביב של אנושיות, תוגה, כמיהה לחום ואפילו אהבה. במקרה הזה, הוואגינה היא רק תירוץ.

הוואגינה בעבודתו של דדידובי

"ואגינה קטלנית" אינה הקומיקס הראשון (או האחרון) שבו בחר דדידובי לעסוק בנושא שמטריד רבים מאז העידן הפרהיסטורי – מערכת הרבייה הנשית. קדמו לו סדרת "קרום הבתולין של" בכיכובם של קרומי בתולין פטפטניים,[1] שהביעו את דעתם המושכלת על הנשים שהתנשאו מעל פתח האוורור שלהם. בקומיקס "כשהיער מתעורר"[2] היער מתעורר לחיים כתגובה לארומה החריפה שמפיצות הפרשותיה הנרתיקיות של הגיבורה הפתיינית, המתהלכת לה בלי מטרה במשעולים כשבידיה סיר של חמין. בקומיקס "קישקע",[3] המבוסס על המעשייה היהודית הנודעת "חנה'לה ושמלת השבת", יוצאת הגיבורה לשחק בחוץ, נאנסת על ידי הגולם מפראג ("פוגרומים בע"מ") ונאלצת לסחוב הביתה את הקישקע/מעיים שלה, שבדרך פלא משתלשלים מבין רגליה (הקורא החריף יזהה את הדמיון בין עלילתו של סיפור זה ובין "ואגינה קטלנית"). אינצידנט דומה (מבחינה ואגינו-קישקעית) קורה לאמא בקומיקס "פטאימו",[4] שגורלה הסופי ייחשף בחוברת המשך שטרם ראתה אור.

יש מי שירמוז שעיסוקו הענף של דדידובי באיבר הרבייה הנשי נובע מאובססיה מינית ותו לא. אנחנו טוענים שהעיסוק הפרטני בוואגינה, כולל פכים נשיים שבדרך כלל לא זוכים לבמה ציבורית, הוא המשך של מוטיב אחר שלא מש מיצירותיו של דדידובי. לשם הנוחות נכנהו "מוטיב הזיבורית" (או מוטיב הבּרָרָה). למה הכוונה? מי שמכיר יותר מקומיקס או שניים של דדי יודע כבר שכדי שהנאתו מהיצירה תהיה שלמה עליו לחפש את הפרטים הקטנים שמחביא המאייר בחלקים ה"משעממים" של הפריימים, מחוץ להתרחשויות הראשיות. מי שיעשה כן ימצא כמעט תמיד אינספור אזכורים לזבל היומיומי שמציף את ישראל השנייה, זאת שמרוחקת מעינה האדומה של התקשורת אך נוכחת בחייהם של רוב דרי הארץ, בדמותם של אזורי תעשייה מעופשים, תחנות אוטובוס מרכזיות, צריפים צבאיים מטים ליפול וגנים ציבוריים בעיירות פיתוח. ישראל של פוגים, אמנון יצחק, קולה סופר-דרינק וחולצות של אתניקס. כל אותם דברים שמודחקים לא מפני שלמישהו יש אינטרס להדיר אותם מאיזשהו שיח, אלא פשוט משום שהם עלובים מכדי שמישהו ירצה להיות מזוהה איתם. במילים אחרות, סוג של היפר ריאליזם, שנוכחותו המתועדת כל כך לא שגורה שהוא מיד נתפס כגרוטסקה. כמו פלח הגוף הזה שיש לחמישים אחוז מהאוכלוסייה, שביומיום נאלץ להסתתר מאחורי שכבות על שכבות של בד.

---

[1] פורסם לראשונה בגליונות המאוחרים של "סטיות של פינגווינים"

[2] פורסם בחוברת "אהבה ופלצות אחרות", 2006

[3] פורסם בפנזין האנתולוגי "דדידובי", 2003

[4] 2008

פנזינים קשורים

אהבה ופלצות אחרות
דדידובי
הקורמורן
סטיות של פינגווינים
פטאימו
A4
MFM
X מיתולוגי

אתרים קשורים

עמוד הפליקר של דדידובי

אינדקס

ואגינה קטלנית, המהדורה הישנה

קיץ 2001
עותקים: עשרות בודדות
8 עמודים
A4

משתתף: דדידובי (עודד ונגר).

תוכן: הקדמה, "קרום הבתולים של דנה" (קומיקס של דדידובי שהתפרסם ב"סטיות של פינגווינים" 17), "ואגינה קטלנית".

פרגמנט: "בן נוף, רס"ר אבטחה ותיק בחיל האוויר, נמצא מרוטש ומסורס, על הגופה נמצאו הפרשות נשיות בכמויות עצומות… למשטרה אין קצה חוט, אבל יש אחלה דונאטס!" (עמ' 8).

=

ואגינה קטלנית, המהדורה החדשה

הוצאת Darkomics
קיץ 2004
עותקים: 500
72 עמודים
A4

משתתפים: דדידובי (עודד ונגר), הסנביץ' (אמיתי סנדי), שועל (אלון שביט), אדם נישמה.

תוכן: הקדמה, "כל הזין" (סטריפ קצר מאת שועל. אייר: דדידובי), "ואגינה קטלנית", שער אחורי פרי מכחולו של סנדי.

פרגמנט: "לא! אנ'לא רוצה למות! רק אתמול שילמתי אלפיים ש"ח לבוק!" (עמ' 22).

=

חזרה לעמוד הראשי של ארכיון הפנזינים