ילדות עשוקה

סקירה מאת איתמר ב"ז, דצמבר 2008

"ילדות עשוקה" (2002–2003) הוא, לפי שעה, אחרון פנזיני הפאנק/אנרכיזם האנתולוגיים (כלומר רבי משתתפים) שיצאו בישראל. הוא גם שירת הברבור של הוצאתצירופימקרים האנרכיסטית, שהוציאה והפיצה עשרות (אם לא מאות) פנזינים וחוברות במשך עשור לערך, לפני שנעלמה מעל פני השטח. שני הגליונות שראו אור יצאו בהפרש של כמעט שנה, שמעיד על כך ש"ילדות עשוקה" היה בעצם סוג של פרפור גסיסה, רגע לפני השיממון שלאחר מכן וקצת אחרי השיממון שכבר פשה. "התאחדנו לקבוצה כתשובה לנטייה הטיפשית הזאת להוציא פנזינים לבד, שבגללה לא יוצא שום פנזין חדש כבר כמה חודשים", כתבה עלמה כהן-אלורו בהקדמת הגיליון הראשון.

לפני שנמשיך בסקירה, הבהרה מהירה ובצדה אבחנה היסטורית: מאז שביקתו של "ילדות עשוקה" ראו אור כמה פנזינים רבי משתתפים שנכתבו על ידי פאנקיסטים ("תסכול ממוקד", למשל). עם זאת, "ילדות עשוקה" היה פנזין הפאנק האחרון בארץ שביקש, איכשהו, ליצור איזו קואליציה של כותבים מסוגים שונים ולשקף איזושהי תפיסה קהילתית, אולי אפילו סוג של ממלכתיות. בסופו של דבר, חרף היומרות הגבוהות, "ילדות עשוקה" היה כישלון מסחרי בערך מאותן הסיבות שבגללן נכשלו האלבומים האחרונים של דנה ברגר; כמו שקרה בהרבה קהילות, הצפת המידע של השנים האחרונות הפכה את קהל היעד של "ילדות עשוקה" מקבוצה של כמה מאות אנשים שמתגודדים סביב מדורות ספורות לערב רב של קבוצות זעירות שמתגודדות סביב אינספור מדורות קטנות. למעשה, "ילדות עשוקה" יצא בדיוק על התפר שבין שתי התקופות, מה שעשוי להסביר את הפער בין ציפיותיהם האופטימיות של העורכים ונתוני התפוצה הבינוניים של הפנזין: מהגיליון הראשון הודפסו 200 עותקים, שאזלו מן השוק רק לאחר ארבע שנים (וגם זה לא לחלוטין), ומהגיליון השני יצאו כ-500 עותקים, שקרוב לחצי מהם לא נמכרו עד עצם היום הזה, חרף הפצה אגרסיבית (חנויות, דוכנים, שת"פ עם פנזינים אחרים), הקפדה על מכירה במחירי עלות ולקראת סוף הדרך אף חלוקה חינמית. לשם השוואה, פנזינים כמו "הקורמורן" או "Plan B", שיצאו רק שנה-שנתיים לפני כן, הצליחו למכור מהדורות של 500–700 עותקים בתוך שנה או שנתיים.

סגור סוגריים. כך זה התחיל: "ילדות עשוקה" קרם עור וגידים בהתכתבות בין מאורת בורגנים דו מפלסית בשכונת גילה בירושלים (בצד הפלסטיני של הקו הירוק) לבין דירת גג בוהמיינית (דו מפלסית אף היא) בקרבת נמל תל אביב המשתפץ. באופן סמלי להטריד לקחו חלק במעשה גם בית פרטי ביישוב הגלילי יובלים, דירת חדר בקיבוץ נירים שבנגב (שבה התגורר כותב שורות אלה) ומעונות משפחתיים בכפר סבא, פרדס חנה וכיו"ב. במילים אחרות, מי שרוצה לשבור את התדמית השמאלנית-שבעה של הבתים שמהם בוקע הנוער האנרכיסטי בישראל, שיחפש פנזין אחר להיתלות בו. על כל פנים, משתתפי "ילדות עשוקה" לא התכחשו למוצאם הוורדרד. למעשה, שמו של הפנזין נגזר מתוך אמונה עיקשת בכך שכדי לייצר בגיר אנטי-ממסדי יש לפגום בתהליך ההתבגרות של צעיר ממעמד בינוני/גבוה וליצור אצלו משקעים פסיכולוגיים שיזינו את עצמם באמצעות גישה נוחה להגות, אמנות ומידע אנטי-אוטוריטריים, או אמצעים לצריכתם. כלומר, יש ליצור משבר בנפשו, אבל לא משבר חריף מדי; האנרכיסט צריך להיות מצולק, אך נכותו הנפשית צריכה להיות בראש ובראשונה סמלית, כזו שלא תנטרל את האינדיבידואל.

כדי להוכיח את הסברה הזאת החליטו עורכי הפנזין להפיק פרויקט מיוחד שבו אישים בולטים בסצנה האנרכיסטית יגוללו זכרונות מאירועים טראומטיים שאירעו בילדותם העשוקה. הפרויקט, שראה אור בגיליון השני של הפנזין, זכה לשם "הילדות העשוקה שלי", לשער פנימי בכיכובם של חולי נפש ולמוטו הקולע "אדם שרוצה לשנות דברים, חייב להיות אדם שונה". הסיפורים שהובאו בו היו דומים באופיים, אם כי ייחודיים אחד אחד: ילדה שבכוונה נועלת את המפתחות בתוך המכונית של אביה, שני נערים שנועלים את המורה למדעים בתוך חדר כדי להפסיק את השיעור, ילד שבמקרה אחד השליך מנוע של אופנוע על ראשו של ילד אחד ובמקרה שני נגס בפינו של ילד אחר, נערה שתקעה זוג מספריים בעורפו של נער ותינוק שנשך את האצבע המורה של סבו והשאיר אותה חצי משותקת.

ההתנגשות בין התפיסה המוזרה הזאת (אנרכיזם כתכונה קמאית, אינסטינקטיבית, סוג של אוטיזם) לבין תפיסות דוגמטיות של אנרכיזם כתנועה פוליטית מן השורה תפרנס חלקים נרחבים מ"ילדות עשוקה", ולא במפתיע. ניתן להניח שזה קורה לכל תנועה רעיונית שנדרשת לעמת את המצע המוצק שלה עם אי אילו תפיסות פוסט-מודרניסטיות. הטקסט שמשקף באופן הבהיר ביותר את ההתנגשות הזאת הוא טור של כהן-אלורו מגיליון מס' 2, שבו היא מדברת על "מהפכנות כתכלית" – כלומר, מהפכנות כאלמנט שערכו העיקרי הוא התיקון שנוצר בנפשו של המהפכן, ורק לאחר מכן (אם בכלל) שינוי פוליטי "של ממש", בצורת שחרור עמים, גאולת אווזים, מאבקי שוויון והסטת כבישים. "השלושים וחמישה במאי יותר חשוב לך מהמאבק נגד פיטום אווזים?", נשאלת המחברת בפתיחת הטקסט. היא משיבה בחיוב, ומסבירה (אחרי חיבוטים רבים):

"השלושים וחמישה במאי אינו עוד מאבק ככל המאבקים לשחרור, הוא המהפכנות כתכלית. שימו לב להגדרה הבאה: 'מהומות כז'אנר אמנותי'. השלושים וחמישה במאי לוקח תבניות של פעולה פוליטיות-אנרכיסטיות, מוציא מהן תוכן של מוסר, אידיאולוגיה ותיאוריה ומשאיר רק את האנרגיה המהפכנית [...] במקום הדרישות הרגילות בהפגנות אנחנו דרשנו את 'שחרור הדמיון והיצירתיות'. הסתובבנו בלילה, מחופשים לפיות, לוחמים מהאגדות ואבירים קסומים וציירנו על כבישים ומדרכות. קשה לי לתאר תחושה של יותר חופש מזה, ואולי זאת הסיבה שלך קשה להבין איך החגיגה הזאת יותר חשובה לי מהמאבק הצודק, הלגיטימי וההכרחי לשחרור בעלי החיים" (עמ' 9).

במילים אחרות, מדובר בכפירה זהירה בעיקרי העיקרים, למרות הכסת"ח שבסוף המשפט האחרון. אם זה לא מספיק, מאמר המערכת באותו גיליון אף קובע שאין הבדל מהותי בין "תרבות ההארדקור פאנק" ל"קהל אלטרנטיבי", שבמעוזי שמאל מסוימים נחשב מאוס אף יותר מאוהדי בית"ר. "אנחנו באמת מאמינים שההבדל בין השניים הוא בעיקר אסתטי-קוסמטי", נכתב שם. ואף על פי כן, אולי בשל האופי הערטילאי והאינסטינקטיבי של התפיסה הזאת, מנסחיה לא טרחו לשכלל אותה לכדי משנה סדורה (ב-2005 ראה אור פנזין שניסה לפצלח את התפיסה הזאת לרסיסים, אם כי לא תמיד בבהירות מספקת וללא הצעות קונקרטיות לתיקון עולם: "פאנקיסט=חייל").

בכל אופן, התפיסה הרומנטית הזאת לא השתלטה באופן גורף על "ילדות עשוקה", שכמו שנכתב לעיל בכל זאת ניסה לשמור על קשר עם הזרם המרכזי של הפאנק-אנרכיזם הארצישראלי, גם מתוך חיבה למקורות וגם מתוך פלורליזם בריא. מתוקף כך נתן הפנזין קורת גג גם לחומרים שגורים הרבה יותר, כמו חיבורים אישיים על גבורה כפי שהיא משתקפת בהפגנות, עוולות הכיבוש, גיוס לצבא ותלונות על שטיפת המוח של התקשורת הממוסדת. לפי מיטב מסורת ה-DIY נכללו גם מדריך מפורט ויעיל לגניבה מחנויות ומדור בישול טבעוני. מהצד המוזיקלי/אמנותי אפשר למצוא בשני גליונות הפנזין ערב רב של ביקורות על הופעות ואלבומי פאנק ישראלים ומחו"ל, כמו גם ראיון נדיר עם היהודונים (סרבני ראיונות ידועים), טקסט כללי על סטונר-רוק (מאת הגיטריסט של היהודונים) והסבר טכני על פטיפונים. כמו כן נסקרו כמה פנזינים תקופתיים שחלקם בקעו מתהום הנשייה ונעלמו בה כלעומת שבאו ("הפילפילון" ו"הקלחת", למשל). ברבים מהמקרים הטקסטים ב"ילדות עשוקה" היו התיעוד היחיד שלו זכו הנ"ל.

אז מה היה לנו? פנזין אנרכיסטי פלורליסטי שביקש לכרסם בקונבנציות הלעוסות על פאנק ואנרכיזם ובה בעת לחזק אותן, ועל הדרך גם לגרוף קוראים חיצוניים ולתעד פיסות הווה מוזיקליות ואמנותיות, ובתוך כל זה גם לזכור להתנגד לממסד. ובמילים אחרות, אם יורשה לי להשליך, מסמך היסטורי שמתעד את ההתפוררות האידיאולוגית שלקראת גיל 25 בולעת את רוב האנרכיסטים והופכת אותם לאחד משני זנים של בני אדם: בוהמו-ניהיליסטים המתכחשים לכל אפשרות של שינוי פוליטי מהותי (אך גומרים השכם וערב מאסתטיקה "מלוכלכת"), ומנגד – סופר-אקטיביסטים שבהעדר תשתית בלתי תלויה מנתבים את פעילותם הפוליטית לכנסת (בעיקר באגף הקומוניסטי של מפלגת חד"ש), לעמותות של סטודנטים ולארגונים משפטיים לזכויות אדם. יכול להיות שזה תורם לחברה, ואולי גם נותן תחושה כלשהי של משמעות (ולעתים גם כוח), אבל אנרכיזם זה לא; אולי בפרספקטיבה של מאות שנים. ובאשר לפאנק? אחלה אסתטיקה.

כמה מהמשתתפים הבולטים של "ילדות עשוקה" ברחו מהגורל הזה, אך רובם לא שבו להוציא פנזינים.

פנזינים קשורים

בראשית (המהפכן)
הכל שקרים
המחזה (במחזה)
הקורמורן
הקלחת
כתמי דיו
מלחמת המילים
פאנקיסט=חייל
קרטיב גיורא
תסכול ממוקד
AM
P.S: The Scene is Dead

אינדקס

ילדות עשוקה, גיליון 1

הוצאתצירופימקרים
מאי 2002
עותקים: 200
28 עמודים
27.5X19.5 ס"מ

משתתפים: עלמה כהן-אלורו, נועה, דנה, דויד קצין, גיורא קצין, ברק מאירי (הרב קיין/ילדה שבדית מתה), רענן פורשנר, עידן חדש, איתי לוינסקי, יוסי וולפסון, אדי, שאלתיאל (איתמר ב"ז), גוצי (עודד עידן), סמיר חרש, רובין הוד (טל ה'), עופר סופרין.

תוכן: טורים אישיים; טקסט על יציאה מהארון והומופוביה; "התנועה לשחרור בעלי חיים – חשבון נפש" (וולפסון); טקסט על החיים בקומונות; "הגונב מגנב פטור – למה כדאי לגנוב מרשתות שיווק וסופרמרקטים?" (מדריך); מדור DIY; מדור בישול טבעוני (סופרין); מודעות לרדיו סכיזו, סלון מזל, הוצאתצירופימקרים ותעאיוש.

פרגמנט: "התגובה על כך שאין ב'מעריב לנוער' תכנים פוליטיים-רדיקלים, חומר על הלהקות שאני אוהב או סתם משהו שאפשר לקרוא בלי לחשוב על התאבדות לעולם לא תהיה להפגין מול בית 'מעריב', לעולם! התגובה צריכה להיות כאן, בעיתונות עצמאית. מחוץ לעינו של האח הגדול המופיע בחיינו בלי סוף, בדמות: חקיינים זולים, מפרסמים, תאגידים, ממשלות, הורים ומטיפי חוק" (עמ' 2).

=

ילדות עשוקה, גיליון 2

הוצאתצירופימקרים
מרץ 2003
עותקים: 500
36 עמודים
A4

משתתפים: גיורא קצין, טל לוי, עלמה כהן-אלורו, הרב קיין/ילדה שבדית מתה (ברק מאירי), יניב, לי-אור, גיא, רועי נדל, איתי ברוך, יודנראט (פדריקו גומז), אנטיגון, עוד אחת, שאלתיאל (איתמר ב"ז), מפארקה, אלכס, רותם יניב, נויה כוכבי.

תוכן: טורים אישיים; ראיון נדיר עם להקת היהודונים; טקסט מבוא לסלאדג'/דוּם/סטונר; "הילדות העשוקה שלי" – אושיות פאנק מספרות על אירועים טראומטיים מעברן; פרסומת למפ"ח ("מרכז פאנק חתרני" ביפו); "המדריך הכמעט שלם להשגת פטיפון"; ביקורת דיסקים על האסטרוגליידס, מפגרת, אנרכומנים/משכב בהמה, Beer7, 30 Days Affair, הפוסי של לוסי, דיר יאסין ושלל להקות מחו"ל; רשמים מהופעות של מלככי הפינקה; ביקורות פנזינים על "הקורמורן" 4, "אלטעזאכן", "הקלחת" 3-1, "הפילפילון", "עצירות", "Patrol" וספרים של Crimethinc; מודעות של הוצאתצירופימקרים ורדיו סכיזו; מוסף בישול בדף נפרד ועוד.

פרגמנט: "עיתוני המחתרת, שאותם תוכלו למצוא בחנויות נידחות, דוכנים מזדמנים, דילרים אלמוניים ואף פעם לא במזללות כמו סטימצקי, הם כמקום מחסה לאותם ילדי שוליים, מכל סוג ומין ולא רק שיער עומד בצבע ורוד, שתמיד הרגישו שמשהו פה דפוק ומשעמם לגמרי. השתדלנו לשלב בין העניין שלנו בתרבות ההארדקור פאנק לפנייה לאותו קהל אלטרנטיבי כי אנחנו באמת מאמינים שההבדל בין השניים הוא בעיקר אסתטי-קוסמטי" (עמ' 2).

הורדות

גיליון 1 | גיליון 2

=

חזרה לעמוד הראשי של ארכיון הפנזינים