המחזה (במחזה)

סקירה מאת איתמר ב"ז, יוני 2008

מתוך הפנזין

מי שיעיף מבט על פנזיני פאנק מהשנים האחרונות (נאמר, מ-2000 ואילך) יגלה מגמה מסוימת של התכנסות בתוך מעגל סקטוריאלי, שבו הערכים, השפה וסגנון החיים המומלץ ידועים לכל (הגיוני שמדובר בתופעה כלל תרבותית). כמו שבדרך כלל קורה בתוך קבוצות שמסכימות מראש על איזשהו בסיס משותף ומנסות להתנזר ממגע עם העולם שבחוץ, מצב כזה גוזר את גורלו של הגטו למקד רוב את פעילותו התרבותית בהתפלפלויות על קוציהם של יו"דים, פילוגים פנימיים וריבים על סמנטיקה (תיעוד של המהלך הזה ניתן למצוא בהשוואה בין שני הגליונות של הפנזין האנרכו-פמיניסטי "תסכול ממוקד". עדויות נוספות אפשר ללקט מבין דפיהם של פנזינים דוגמת "ילדות עשוקה" ו"פאנקיסט=חייל"). ניתן לטעון שההתכנסות הזאת פוגעת ביכולת של הכותבים לפרוץ לאוכלוסיות חדשות ולהיות נהירים לאדם הפשוט, הלא מומחה, אבל מצד שני ניתן גם לטעון שרק כך, כשהבסיס מוסכם וידוע, ניתן להעמיק הלאה ולהגיע לשורשיו של עניין. בסופו של דבר ראוי לשפוט כל מקרה לגופו.

כך או כך, "במחזה" היה פנזין פאנק מסוג אחר. הוא היה נורמלי במפגיע, ולמרות שמשתתפיו לא הסתירו את דעותיהם הפוליטיות, הם התעקשו להגיש אותן באופן קריא ולסקר גם חלקים מיינסטרימיים של המציאות, כאלה שהפאנקיסט המנוסה, שכבר עיצב לעצמו סגנון חיים, יודע לסנן החוצה. גם מבחינה מוזיקלית הקפידו הכותבים לא להגביל את עצמם לפאנק בלבד. בגיליון השני, למשל, נסקרו להקות מטאל, ולחלופין שידור של אירוע רוק מיינסטרימי בערוץ 2. באופן טבעי, ההתעקשות הזאת לפנות לקהלים שונים גרמה לכך שרוב הקטעים הפילוסופיים בפנזין (המעטים, יחסית) נפלו בעומקם מאלו שהופיעו בפנזינים אנרכיסטים דוגמת "מלחמת המילים", "Essence", "כתמי דיו" והחוברונים שהוציאה הבריגדה האנרכיסטית של הגליל העליון.

הגיליון הראשון של "במחזה" יצא בתל אביב בחודשים הראשונים של שנת 1993. שם הפנזין הוא משחק מילים על משקל הבטאון הצה"לי "במחנה", בהשראת התנועה הסיטואציוניסטית וההוגה הצרפתי גי דבור, מחבר הספר המשפיע "The Society of the Spectacle" (ראה אור בעברית בהוצאת בבל, בשם "חברת הראווה"). אבי פיטשון, אחד העורכים, מספר ברשימה שכתב בכתב העת "סטודיו" (גיליון 125, יולי 2001) כי הפנזין נולד לאחר שבחבורה שהוציאה לאור את "הכל שקרים" (1991-1993) החלו להתעורר "ויכוחים סביב הצורך להוסיף רובד אחר לקללות של 'הכל שקרים'". ואכן, לעומת "הכל שקרים" הבוטה והאנטי-אינטליגנטי במתכוון, "במחזה" היה פנזין פאנק סולידי (!) ונוח לקריאה, שמרבית עמודיו חולקו לשלושה טורים שווים. בהתאם, הוחלף המוטו הוותיק של החבורה מ"זה לא ניסיון להיות אהוב" ל"זה ניסיון להיות אהוב", ועל השער נוספו ברקוד והכיתוב המודע לעצמו "עיתון מחתרתי רשמי (על פי תו תקן בינלאומי)".

לאחר גיליון אחד החליף הפנזין את שמו ל"המחזה". במאמר המערכת של הגיליון השני (והאחרון), שמוספר כ"גיליון מס' 1", מביעים העורכים סיפוק מכך שהצליחו למכור 200 עותקים מהגיליון הראשון תוך שלושה שבועות, ומציינים בגאווה כי בגיליון השני הצליחו כבר למכור פרסומות ("זה חשוב", נכתב שם) – לאוזן השלישית ולארגונים פוליטיים מהשמאל הרדיקלי. בשאר חלקי הפנזין ניכר ניסיון לסקר את הסצנה המוזיקלית האלטרנטיבית בישראל בזמן אמת בלי להגביל את הסיקור להרכבי פאנק בלבד, עם ביקורות על הופעות של הרכבים מקומיים דוגמת פלסטיק ונוס, נקמת הטרקטור ו-Smash the Silencer (להקתו הראשונה של רני זגר, ווקאליסט בליטרשפיך, פוחלץ ו-The Vultures), ולהקות בינלאומיות דוגמת GBH ,Carcass, אקספלויטד, The Gathering ורדיוהד (שתי הלהקות האחרונות – לפני שהפכו לסנסציות עולמיות, כל אחת בתחומה). בכמה מהמקרים השיגו כותבי "המחזה" ראיונות שיכולים להיחשב כהישגים עיתונאיים של ממש, וגם חלק מנימת הכתיבה מזכירה מוספי תרבות בעיתונות הזרם המרכזי.

בהרבה מובנים, העיסוק האינטנסיבי וחדור השליחות של "המחזה" במוזיקה אלטרנטיבית החליף את העיסוק הקדחתני בפוליטיקה (באופן ישיר או פילוסופי) שנפוץ בפנזיני פאנק אחרים. מאמר המערכת מתמודד עם הפריבילגיה של עיסוק בתרבות בתקופת מלחמה, ומנסה לשער אילו שינויים פוליטיים-פסיכולוגיים בכל זאת ניתן להשיג באמצעות מוזיקה:

"החודש שעבר מאז יציאת הגיליון הראשון של 'במחזה' היה חודש של דם ובכי. על מי ניסינו לעבוד, כשהעלינו את הרעיון להוציא עיתון מחתרת שיוקדש למוזיקה? בטח יש קבוצה בוסנית בסרייבו שניסתה לעשות עיתון כזה. איך אפשר לדבר על תרבות ואלטרנטיבה כשנרצחים אזרחים חפים מפשע בתל אביב, ונתינים של המשטר הצבאי הישראלי בעזה? איזו חשיבות יש לקארקאס ואקספלויטד בזמן שלהקות הדת' של צבא הכיבוש הישראלי מנגנות על גיטרות מסוג גליל, והמאזינים פשוט נופלים על הארץ מרוב התרגשות (עד שהם מועברים למכון הפתולוגי באבו כביר)?

"ובכן, החשיבות היא עצומה. באמצעות הריקוד האלים והפראי אולי נצליח לשחרר מעלינו קצת מהפחד והאלימות האמיתית של החיים בארץ. אולי נוכל לעצב, כתת-תרבות ישראלית, מזרח תיכונית, אלטרנטיבה לתרבות הצבאית, הסכינאית, המלחמתית. אולי נצא באמירה נחרצת לכל אלו שיודעים יותר טוב מאיתנו מה טוב ומה נכון, מי צריך היה למות ומי נפל בטעות – 'השגעונות שלנו קשורים למוזיקה ותרבות, אפילו לאופנה חולפת. השגעונות שלכם משאירים משפחות שכולות, שנאה אינסופית, מלחמה נוספת (עקובה מדם מכל קודמותיה) והרס הילדות שלנו. הברירה איננה בין תרבות ממסדית לאלטרנטיבה, אלא בין ברבריות ממסדית לתרבות'".

חרף הפשטנות המסוימת של מאמר המערכת, יהיה זה משגה להניח ש"המחזה" הכיל אך ורק חומרים ישירים, פשוטים לקריאה ותקינים פוליטית. בגיליון השני (שהוא היחיד ששרד, ולכן סקירה זו מתבססת ברובה עליו) מופיעים שני טקסטים שעשויים להיות שניים מהנסיונות הראשונים בארץ לחבר את האידיאולוגיה השמאלנית-אנרכיסטית, המודרניסטית בבסיסה, עם תפיסות פוסט מודרניות שצברו פופולריות בערך עשור לאחר מכן. במניפסט שפירסם פיטשון בעמוד 3 של הגיליון השני הופיעו כמה קריאות סטנדרטיות כמו "לא עוד המתנה בתור הצרכני לקבלת אושר ארוז בפלסטיק", ולצדן אמירות שעשויות לזעזע פציפיסטים מן המניין, דוגמת "אוהבים אנו את העוצמה ומתעבים את הסמכות". טקסט פוסט מודרני נוסף שפירסם פיטשון עושה שימוש בשפה עיתונאית "תיעודית" כדי להציג משל (כלומר, סיפור שניתן ללמוד ממנו דבר מה, אף שאין לו אחיזה במציאות). במאמר ההוא שפירסם ב"סטודיו" מסביר פיטשון:

"בגיליון השני, האחרון שיצא (מאי 1993), כתבתי רשימה על קולקטיב מוזיקלי אנרכיסטי מיסטי ופיקטיבי לחלוטין בשם 'התנועה הצפונית', מיקמתי את הקולקטיב באיי שטלנד וצירפתי דיסקוגרפיה ורשימת מקורות. חודשים אחר כך הבהרתי לידיד שלא כדאי לו לנסוע לשטלנד, לא יהיה שם מי שיקבל אותו לתנועה".

האם יכול להיות שהשעטנז המוזר בין טקסטים אנרכיסטיים-למתקדמים ופנייה לקהל הרחב הוא זה שמנע מהפנזין לצבור תאוצה ולהמשיך להוציא עוד גליונות? זו תהיה מסקנה פשטנית. כללי השוק החופשי הרגילים לרוב אינם חלים על פנזינים (ואולי על תרבות שוליים בכלל). ברוב המקרים, פנזין ממשיך לראות אור כל עוד יש מי שרוצה להוציא אותו, ולא בהכרח כל עוד רוכשים אותו.

קריאת רשות

"גי, צ'אד ואני: סיטואציוניזם ורדיקלים ישראליים" (אבי פיטשון, "סטודיו" 125, יולי 2001. המאמר מתארח באתר הוצאת בבל)
סנטיאגו גומז על "המחזה" בקטלוגמקרי, הקטלוג של הוצאתצירופימקרים (קיץ 2000)

פנזינים קשורים

ברוח החופש, בטאון התנועה האנרכיסטית
הכל שקרים
ילדות עשוקה
כתמי דיו
מלחמת המילים
מלחמת מים
נקרופיליה לנוער
Essence
Fanaticism Leads to Destruction

אינדקס

במחזה, גיליון מס' 1

מרץ 1993
עותקים: 300 (הערכה)
14 עמודים
33X21 ס"מ

משתתפים: צ'אד (צ'רלס) לנצ'נר, פדריקו גומז, יעל, ענת אסיס, חגי מילוא, קרלוס, אבי פיטשון, אלה דותן, סאלח, ענת ארז, יהושע מאירי, רני תלמור, אמונה אלון, מרדכי היהודי.

תוכן: הקדמה; תמונה של גבר עירום עם זקפה ופרצוף (מודבק) של הרבי מלובביץ'; "האיסלאם הפוליטי, ישראל ועיתונות חופשית" (לנצ'נר); ביקורת על הופעה של People ברוקסן (גומז); סקירה על תיאטרון החדר (אסיס); ביקורת על האלבום "Creating Our Sins" של סאלם (יעל); ביקורת על הופעה של Boozers במועדון Apera בבת ים + ראיון עם הלהקה (מאירי); סקירה נרחבת על ביקיני קיל (פיטשון); "אני אשה!" (אסיס); "התפוצצות העיתונות האלטרנטיבית בישראל" עם אזכורים ל"נקרופיליה לנוער", "Bodycount", "נשכן" (אורנה לביא), "פריקי", "חפרפרת", "הכל שקרים", "חדשות הפרופגנדה האנרכיסטית", "אבק", "סוס" (רועי ארד); מאמר ביקורת על השמאל בישראל שפורסם במקור במקומון "העיר" (תלמור); מאמר על תנועות נוער (אלון); מאמר על כך שמביך להיות ישראלי בחו"ל (מרדכי היהודי); מאמר ניהיליסטי (מילוא); סקירות קצרות על שלוש תנועות שמאל, כולל המלצה לקחת בהן חלק: נוער מצע מרץ, נוער שלום עכשיו, פעולה אנטי-פאשיסטית, מרי, אנונימוס, ברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י), רעות, התנועה האנרכיסטית; כרוז של פעולה אנטי-פאשיסטית; "מהות החינוך הציוני" (מילוא), ועוד.

פרסומות: תקליטי סוף העולם (חנות מוזיקה בתל אביב), Wacked Out Buttons (חנות סיכות מסן פרנסיסקו).

פרגמנט: "אנחנו מתכוונים לרדת מהארץ בקיץ. נטוס ללונדון, וננסה לחתום עם אחת מהחברות שאנחנו בקשר איתן שם [...] תעשיית המוזיקה בארץ מתה" (להקת Boozers מנסחת הצהרה רגע לפני שהיא נעלמת מעל פני הפלנטה, עמ' 13).

=

המחזה, גיליון מס' 2 (על השער: גיליון מס' 1)

אפריל-מאי 1993
מספר עותקים לא ידוע
16 עמודים
A4

משתתפים: אבי פיטשון, יעל, צ'אד לנצ'נר, ענת אסיס, Slime, ליאור שולמן, תומא שי"ק, קרלוס.

תוכן: "ברצוננו" (מניפסט); ביקורת על הופעות של The Exploited ו-GBH בישראל (פיטשון); ביקורת על הופעה של Carcass בישראל; ביקורת על שידור "רוק בים האדום" בערוץ 2 (פיטשון); ביקורת על אוסף טכנו מטאל (לנצ'נר); ראיון עם להקת The Gathering, רגע לפני הפריצה (יעל); ביקורת על הופעה של נקמת הטרקטור ו-Smash the Silencer ברעננה (פיטשון); ביקורת על הופעה של רדיוהד בארץ (אסיס); סקירה על "התנועה הצפונית" – קולקטיב אמנים אנרכיסטי מומצא (פיטשון); "אגואיסט" (שולמן); "הבוס" – קומיקס (לנצ'נר ו-Slime); לוח מבזקים על אירועים אנרכיסטים (כולל פרומו לגליונות חדשים של "הכל שקרים, ו"נקרופיליה לנוער"); טור על הגדה השמאלית; ביקורת על דמו של הרכב הרוק Infected Mushroom מנהריה (לא לבלבל עם ההרכב האלקטרוני המצליח); "פלסטיק ונוס – הראיון האבוד" (פיטשון); "האינסטלקטואלים" – קומיקס פאנקיסטי (לנצ'נר ויעל); "קוראינו כותבים" (מכתבים למערכת), עם מכתבים מאת גל שקולניק (ת"א), טלי שטרן ולידר ספיר (פתח תקווה) ויוני "אלטרנטיבי באמת" (נתניה); טקסט על יום העצמאות (פיטשון); הגיגי ניו אייג' (שי"ק); "חיים בכלא. סיפור מהחיים" – רשמים מכלא צבאי (קרלוס) ועוד.

פרגמנט: "שרון מולדאבי ואחריו דנה ברגר מזיינים את השכל בין השירים, בצללים של צללים של צללים של קלישאות רוקנרול שהיו דביליות עוד במקור… כדי להבהיר סופית איפה אנחנו נמצאים, חוצה כיתובית את המסך: המופע בחסות שמפו פנינה רוזנבלום. רוקנרול, מאן. אולי צריך לנסות את השמפו על מולדאבי וברגר, במקום על בעלי חיים: זה יותר הומאני להשתמש ביצורים שלא מרגישים כלום" (פיטשון, עמ' 5).

הורדות

גיליון 1 | גיליון 2

=

חזרה לעמוד הראשי של ארכיון הפנזינים