הדומפה של זמביש: סיפורם המוזר, המסתורי והמטופש של נוודי האוכף

איתמר ב"ז

דיסקליימר: על פי רוב אני מנסה להימנע מכתיבה אישית, אבל במקרה הזה אין ברירה, שכן ברור לי מעבר לכל ספק שמשיכתי לתופעה שתתואר להלן (ובעצם כבר תוארה – הטקסטים הללו פורסמו כבר) היא עניין שבשריטה, והחפירה שלי בדבר הזה שזכה לשם "נוודי האוכף", שרק קצה קצהו של שלל ממצאיה הועלה בכתב, היא עניין יותר פתולוגי מאנתרופולוגי.

=

בכל אופן, מעשה שהיה כך היה: שלושה מזרנים היו לי בחדר בחורף שבין 2004 ל-2005, החורף הראשון שלי בירושלים. באופן טבעי, חלק גדול מחברי באותה העת היו מהזן הנוודי, כלומר זה שמתנייע בכל רחבי הארץ ומשווע למיטה חמה איפשהו על אמצע הדרך: נוער בשנת שירות, שירות לאומי, צבא וסתם מיני זבי חוטם שזקוקים למצע רך כדי להניח עליו את הראש בדרך מהפגנה בשטחים למישור החוף או מהכנרת לנגב. מתוקף מעמדם, לרוב האורחים ללילה לא היה מחשב, והם אימצו לעצמם את זה שלי למשך שעה או שעתיים בטרם הלכו לישון.

וכך הייתי מתעורר בבוקר, פותח את המסך ומגלה בו כל פעם שאריות מסוג אחר: מסמכי וורד צבאיים, דיסקוגרפיות שלמות של להקות בלאק מטאל נורבגיות, שאריות מגלישה לאתרי מין ואפילו דיוקן של ההוגה האנרכיסט פרדי פרלמן (משמאל). יום אחד התתעוררתי ומצאתי במחשבי שלושה קבצי mp3 מאת להקה ששמה נשמע מוכר, אך היתה זרה לי לחלוטין. כך החל הרומן שלי עם נוודי האוכף. בימים שלאחר מכן נברתי במעמקי תוכנת שיתוף הקבצים הניאנדרטלית והאהובה סולסיק, והעליתי בחכה כתשעים שירים נוספים.

באותו הזמן בערך גם השגתי עבודה כעורך לשוני במשרה אולטרא חלקית במקומון "כל העיר". אחרי חודשים אחדים על תקן פרח קיר יצא שיורם אליקים, שהיה אז עורך מדור המוזיקה, הבחין בפלאייר של ה-Vultures שהודבק על היומן שלי, והציע לי לנסות לכתוב – לא לפני שחקר מה הם חמשת האלבומים שלהם האזנתי הכי הרבה לאחרונה ("פוליאנה פראנק, החדש של טום וייטס, Todos Tus Muertos, אליס דונאט ופסיכופט צעיר", השבתי. כמדומני). בכל מקרה, בערך מהרגע הזה התבשלה הכתבה על נוודי האוכף על אש קטנה במשך כמה חודשים. היא היתה אחת הכתבות הראשונות שלי, והראשונה שחרגה מ-400 המילה המסורתיות של ביקורות האלבומים במתכונתן הקלאסית. הייתי מאוד גאה בה, למרות שסביר להניח שאם הייתי נדרש לכתוב אותה היום הייתי כותב אותה לגמרי אחרת.

בשנתיים וחצי שעברו מאז לא הפסקתי לחפור בערימות השירים, בדלי השמועות, מבטי הבוז והפרסומים הנדירים בעיתונות ובאינטרנט (הכתבה ב"מקור ראשון" – תאווה לקרביים), ששפעו דיסאינפורמציה ומידע סותר. פה ושם נחת אצלי מישהו וסיפק עוד פריט מידע, תהייה או עובדה שהתבררה כמופרכת. שנה לאחר מכן החלו הנוודים לחלחל הלאה, אל מחוץ לתוכנות שיתוף הקבצים והשמועות: לספרים של אסף גברון ("תנין פיגוע") ורוגל אלפר ("ספיבק". מומלץ בחום), להופעות של רם אוריון, לאתר אינטרנט סגפני – ובסוף גם להופעה חד פעמית, עם אהד פישוף ואסף גברון (ראו סקירה בתחתית הדף). אחר כך אלפר עבר ל"מעריב" ואוריון התחיל לעבוד על אלבומו האחרון ("כן"), ושטף השירים הפך לזרזיף, עד שפסק לגמרי. חבל.

***

הדומפה של זמביש

"טוב שאנחנו עצרנו לכם טרמפ ולא איזה ערבי", אומר הנהג שלוקח אותנו טרמפ ביציאה מהכפר בילעין שבגדה המערבית, מקום שהפך באחרונה לסמל של מאבק בגדר ההפרדה. "אבל זה טוב שבאתם לחזק. זה הנוף הכי יפה בארץ. צריך פה כמה שיותר יהודים", הוא מוסיף. הילד שלו, בן 13, יושב מאחורה ומהנהן.

ככה זה עבור האוחזין בעוזי – שם, על הגבעות המוריקות, שורר מצב כמעט אוטופי, שקצת מזכיר את שטחי הספר שאליהם היגרו כיתות וקבוצות של היפים ותמהונים בשנות השבעים, במידווסט של ארה"ב. לאחר שהבינו שהמהפכה שלהם ככל הנראה כבר לא תפרוץ, עזבו המוני ילדי הפרחים לשעבר את כיכרות ניו יורק וסן פרנסיסקו. כמה מהם נדדו למרכז ארה"ב כדי לנסות לחיות בקהילות קטנות. אם אי אפשר שהאומה תהיה פציפיסטית, טבעונית וקרובה לטבע, אז אולי אפשר שהמשפחה תהיה.

נדרשה קצת אקרובטיקה קוגניטיבית, אבל הציונות הדתית, שהתברכה בהגירה אנגלוסקסית, הצליחה בסופו של דבר להמציא את הגרסה המקומית שלה למרחבים של אמריקה הגדולה. יהודי חדש נוצר, בן-דמותו של השריף מהמערב הפרוע, שאימץ לעצמו מניירות של ילד פרחים לשעבר ורפלקסים של פוגרומיסט רוסי. בן כלאיים פצישיסט שכזה.

ובהתאם לתנאי השטח המזמינים, נוער הגבעות תופר בנדודיו את השטחים הכבושים ובדרך מתדלק חופשי. אלכוהול, סמים קלים ורוקנרול. תמיד יהיו שם ההוא עם הגיטרה, ההוא שבדיוק השתחרר מספיק כדי לשיר בקולי קולות, עוד שלושה שירקעו ברגליים לפי הקצב וכמה אחרים שימחאו כפיים ויצחקו בסוף כל שיר. את התופעה התרבותית הזו – ההווי והמוזיקה של נוער הגבעות – אנחנו מתחילים להבין בשנים האחרונות ולעכל לאט. שמות כמו דב שורין, סיני תור ושאר כוכבי הדור חודרים לתודעה הרחבה. לפעמים צריך ממש לשפשף את העיניים כשניצבים מולה: כן, זה נכון – ההיפי הזה שר על נקמה.

למציאות העקומה הזאת יש מראה עקומה משל עצמה. קוראים לה נוודי האוכף. בשנתיים האחרונות עוסקים הנוודים בהוצאה אינטנסיבית של חומרים מתוך הזיית המאחזים. מפגישים את האמריקנה עם רחבעם זאבי, בדרך למנת חומוס בקסבה של שכם. נשמע מבלבל? זו רק ההתחלה. אומרים שכל עניין נוודי האוכף התחיל בתור בדיחה, אבל נכון להיום מדובר בסוג של מפלצת רוקנרול שבכל האזנה מעמיקים טפריה בבשרו של המאזין, שחוזר אליהם שוב ושוב כמו כלב. הרבה יותר מסוכן מכלב.

"הנוודים לא מדברים עם התקשורת"
(רם אוריון, בתגובה לשאלה שהופנתה אליו בסולסיק)

מאז שהיו בני 12, רם אוריון (נושאי המגבעת, בתרי זוזי, הפה והטלפיים) ורוגל אלפר (עיתונאי, מוזיקאי וכיום גם סופר) הספיקו לשתף פעולה בכמה הרכבים, ביניהם הדה בושס (שמעולם לא נכנס לאולפן ההקלטות) וינקי זולו (שנעלם בלי להשאיר עקבות ותועד, ככל הנראה בלעדית, מעל דפי "סטיות של פינגווינים"). יצא להם לנגן יחד גם בפרויקט פסיכופט צעיר – האלבום ההוא של אלפר, בהשתתפות אסף גברון – שזכור כאריך הנגן הראשון שבו הוטל רבב בחזותם המצודדת של זבני המשביר לצרכן.

לפני כשנתיים התאחדו אוריון ואלפר שוב. הפעם, כאמור, תחת השם נוודי האוכף. ההרכב האנרכו-מסתורי החדש שלהם הוזנק כמעט בגניבה אל מרחבי רשת המידע האינסופית, המקום היחיד שבו ניתן לעלות על עקבותיו. עד היום דווח על כתשעים שירים ברפרטואר של נוודי האוכף, אך כפועל יוצא מהאופי החמקני סהרורי של הפרויקט, אף אחד לא יופתע אם איפשהו בגוש דן קיים עוד הר של הקלטות. אומרים שהכוונה היא לנהוג בדומה לאמני הקאנטרי האמריקאים ששימשו מקור השראה מרכזי לעולם הנוודים: לעולם לא להוציא אלבום רשמי, אלא רק אוספים. כל מיני אוספים שיורכבו מחלקיו של מאגר שירים עצום. בינתיים אפשר לשכוח מחנויות, טלוויזיה או רדיו, ולדוג את תוצאות שיתוף הפעולה שלהם בתוכנת שיתוף הקבצים היעילה והמקצועית ביותר בסביבה, סולסיק (Soulseek).

בתחילת הדרך סירבו אוריון ואלפר לחשוף שהם אלו שעומדים מאחורי נוודי האוכף, מה שגרר חרושת של שמועות סביב תעלומת זהותם של חברי ההרכב. אחד החשודים העיקריים היה אהד פישוף. עוד נחשדו: מאור כהן, הבילויים, עדי רן וגם רב ידוע מהשומרון. אף אחד לא אמר שאוריון ואלפר לא הפיצו את השמועות האלו בעצמם. עם שירים מלאי השראה תחת כותרות כמו "אלקטרו גוש קטיף", "זיבי זיבי אחמד טיבי", "רחבעם" ו"רדיו הגבעות" (שהיא תחנת הרדיו של הנוודים, ששבה וחוזרת בשירים השונים, ושיזדיין ערוץ 7) אפשר להתחיל להבין למה השניים לא לקחו קרדיט מלא על הפרויקט. עם זאת, יש מצב שהאלמוניות הזו תתברר כחרב פיפיות ברגע שהמצלמות יתעדו לראשונה נער גבעות עם גיטרה שר (ובכוונה מלאה) שיר של הנוודים, ברגע של מפגש היסטורי של הביקורת הפוך-על-הפוך עם השילוש אדם-אדמה-אלוהים.

"שריד יכול לקפוץ לי"
(מתוך השיר "קרע את הקסבה")

חוץ משירים בהשראת הקאנטרי-פולק והאמריקנה הלאומנית של נוער הגבעות, הנוודים יוצרים גם פסקולים של פנטזיות ילדות אינפנטיליות ("קקי פיפי") וסכיזופרניה, כמו גם שירי נדודים ישירים בתכלית עם מלודיות, שריקות והכל. לפעמים הם שופכים פנימה תכנותים ואלקטרוניקות, שרים במבטאים סטריאוטיפיים בעליל או רוכבים למחוזות מוזיקליים קצת אחרים (דאב, למשל). למותר לציין שכמעט אין בקרת איכות, ורבים מהקטעים היו יכולים להיזרק לפח. מה שברור הוא שכשאוריון ואלפר מצליחים לחשמל באופן טוטלי, הם מצליחים ממש להפחיד ולשכנע ברצינות כוונותיהם, כמו למשל בשיר המכושף "אושכי בושכי", שבו הם מקריבים לאל היהודי עז/כבשה כחלק מהילולת דם ועירום שמתרחשת במרתף וכוללת את הקריאות "אלוהים, תפתח פה גדול, הנה זה בא!", "הכבשה הזו תכף תהיה שלך!" ו"לבריאות, אלוהים!". ארץ ישראל השלמה מעולם לא נראתה גרוטסקית, צבעונית ואנגלוסקסית כל כך.

בשיר הזימה "תני קצת לרב", יהודי מאמין שמגדיר עצמו "עילוי בתורה עם זין של פיל" מנסה לפתות בת ישראל תמימה במלים "דהרתי עם אשמדאי מעבר להרי אררט, בוקר שבת, שקט מוחלט, זה ייקח רק רגע קט, אז תני קצת לרב שלך, מה אכפת?". במקרה אחר מוצא את עצמו אלפר נותן מונולוג ארס פואטי באורך 22 דקות, מלווה בגיטרה, תחת הכותרת "חורחה בז'". לקראת פינוי עזה (שאולי קרב ובא, ואולי לא) והאלטרנטיבות שמוצעות למפונים יצאו גם שירים כמו "ברוכים הבאים לנגב". עוד מהרפרטואר: "בלאדי", שיר הלל לירקות אורגניים (מי אמר אברי רן ולא קיבל? הדוגמה הקלאסית לאדם שמגדל תרנגולות חופש ומכה פלסטינים); שירי הלל לדמויות מרכזיות במיתולוגיית המאחזים (מרחבעם זאבי, דרך לוחמים קשי עורף ועד חקלאי מריחואנה נדיבים וכובשי נשים); שת"פים עם פסח סלבוסקי; שירי הערצה ותחנונים לאיש ושמו אסף (גברון?), שהנוודים רוצים להחזיר לארץ ומיד; פסיכוזות בדמות קאברים מיו"שעים ומעוברתים לקלאש ("קרע את הקסבה"), לספשלז ("מאחז רפאים") ולקיור ("להרוג ערבי"). בשיר אחר, כך אומרים, הושתל תפקיד הגיטרה של אריק קלפטון מ-"While My Guitar Gently Weeps" של הביטלס, אבל הנוודים עיוותו אותו עד כדי כך שגם הוריו לא יכולים לזהות אותו יותר. יש גם שיר ושמו "כל העיר".

"הפכת לרבין מספר שתיים"
(מתוך השיר "אריק")

אוריון ואלפר, כל אחד בתחומו, ניצנצו כבר לא מעט בשדה החרוש למחצה של התרבות הישראלית, אם בכתיבה הביקורתית של אלפר ואם בהופעות של אוריון עם הלהקה ההיא בתיאטרון פרגוד. בשלב (ובגיל) הזה, והיום יותר מתמיד, אנשים בדרך כלל נוטים לצאת למסע הופעות רטרוספקטיבי עם גיטרה אקוסטית ופסנתר. ובכל זאת נוודי האוכף מוצאים זמן לשבת להקליט שירי נאצה ימניים לאריק ("אתה אחלה גבר עם רגל וחצי בקבר") שרון, בלי לעשות מהם אגורה אחת שחוקה. מצד שני, מאז שאלפר התמנה לעורך "מוסף הארץ", כל הפרויקט ירד הילוך. לפעמים קשה לראות שהאדמה רועדת, אבל בימים כאלה התנהלות כמו זו של נוודי האוכף היא לא פחות מהיסטורית: בתיעוד החיים המשוגעים בשטחים, בהפצה הנגיפית של שיריהם, בהפקה הביתית, במעברים הטבעיים מאנגלית לעברית, בסירוב העקבי לכל סוג של חשיפה או של יציאה מהארון המוזיקלי, ובחיוניות שלהם, שכל-כך זרה למקום הזה. יכול להיות שנוודי האוכף יחליטו יום אחד להוציא אלבום או להופיע. רוב הסיכויים שלא. אומרים שכשהם יגיעו למאה שירים הם יחליטו מה לעשות. מצד שני, אף אחד לא בטוח כמה שירים הם בדיוק הקליטו. עד שיגיעו גוג ומגוג, יפעל בחוכמה מי שיעשה (או תעשה) הכל כדי לשים יד על כמה שיותר שירים שלהם. הטכנולוגיה כבר קיימת והסיבות רק נערמות.

=========================================================

נוודים אלמונים: צדיקי הגבעות

דב ואלי דריבן
(מופיעים בשיר "אלי-אדי")

אלי דריבן הוא אביו של דב דריבן, שהיה ממקימי חוות מעון. יחד עם חברו יהושפט תור (ע"ע) נהג דב דריבן ליזום עימותים אלימים עם רועי צאן פלסטינים שהגיעו לקרבת שטחי המאחז. לפי הגרסה הפלסטינית, באחד העימותים הצליחו רועי הצאן לקחת מאנשי הגבעות את נשקם והרגו את דב.
אלי דריבן, אליבא דנוודי האוכף, לא שונא ערבים בשל רצח בנו; האשם, הוא טוען, נעוץ בכך ש"השלטון היה חלבי". הנוודים גם מספרים על אלי שהיה לוקח חמור, פותח לו את הבטן ומכניס לתוכה יד ("כדי להרגיש את הדם החם"). אלי מצוטט באומרו (במבטא אנגלוסקסי לעילא): "אני שונא מתי מישהו אומר על ערבי זה כלב. מה, הוא כלב? הוא בנאדם. הרבה יותר מסוכן מכלב".

יהושפט תור
(מופיע בשיר "יהושפט")

הקים עם דב דריבן את חוות מעון והיה איתו בעת הרצח. "האציל מחוות מעון", בן למשפחת מחדשי היישוב היהודי בחברון, אחיו של הזמר סיני תור. שמו יצא למרחוק כגבר יפה תואר שכל הבנות חושקות בו. כשהנוודים מביטים אל האופק של ארץ הגבעות, הם רואים אותו "דוהר שם על סוס, עם ג'וינט בפה". "יהושפט הוא חומה", אומר מאזין שעולה לשידור ברדיו הגבעות, בעקבות נסיונות הפינוי של חוות מעון. והוא כל כך צודק.

אלביס פרסלי הי"ד
(מופיע בשיר "אלביס וריטה")

לאחר שמת לכאורה בשנות השבעים והחל להסתובב בסופרמרקטים של עיירות נידחות בארה"ב, לאלביס פרסלי נמאס. הוא החליט להיוולד מחדש ולעלות לישראל. הוא קנה דירה באזורי חן, ליד ריטה ורמי קליינשטיין. לאחר שהביס והשפיל את ריטה בתחרות שירה בתוכנית "לילה גוב", מציע לו קליינשטיין לעבוד איתו על חומר חדש. אלביס מסרב, ונוסע לבקה אלגרבייה כדי לירות שם בערבים. לאחר מכן הוא מוכתר כמשיח, מקים את המחתרת היהודית, עובר לגור במאחז ועושה חיל בעולם הבידור המקומי.

אוליבט
(מופיע בשיר "אוליבט")

איש גבעות מיתולוגי שבערוב ימיו ירד מגדולתו. בנו הממזר של שופט, אוליבט גדל במאחז וכבר בגיל צעיר הפליא מכותיו בפלסטינים. כמו הרבי מ"תני קצת לרב", גם אוליבט התברך באיבר למופת ("באורך באגט"). הוא נודע בגבעות כאיש מעשה ואיש אמת, אך עם התבגרותו החל להתעסק יותר ויותר במראהו החיצוני ובמצבו הבריאותי. השיר עליו הוא, על כן, שיר קינה: אוליבט הוא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל, זה שמפחידים איתו ילדים. כמו מעוונותיו המאוחרים: סירחון, טחורים, תסמונת טורט, עישון כרוני, רכיבה על אופני כושר, התמרחות בקרמים, טיפוח הגוף, גלישה באינטרנט וניהול אתר אישי.

יענקלה בר אל
(מופיע בשיר "יענקלה בר אל")

איש תרבות צרפתי ורומנטיקן, שדומה באופן מפתיע למנכ"ל המודח הראשון של רשות השידור. לפי הנוודים, לאחר שנמאס לו מחדרו הציורי שבמונפארנס, הוא נישא לציירת, עולה לישראל ונכנס לגור בקרוואן על גבעה מול חברון. "דהרנו על סוסים בנוף אבות קדמון", הוא משורר, "עישנו כמה ג'וינטים, והיא נכנסה להריון". יום אחד אשתו ההרה יוצאת לשאוב מים מהבאר ולא חוזרת. הבנאדם קונה דירה בבית אל וחי חיים של בדידות עם חיית מחמד שעירה. בסתיו חייו הוא מפנטז: "האינדיאנים מסתערים, אני מת להתחפף, מתגעגע לפריז, לטבק בפונט נף, אולי אהפוך להומו עם ברסלבר בשם ג'ף".

נתי עוזרי
(מופיע בשיר "איפה איפה נקבור את הגופה")

מראשוני אנשי הגבעות ואחד האהודים שבהם. נתי עוזרי היה ירושלמי יוצא תנועת כך, תלמידו לשעבר של הרב מאיר כהנא וממפרסמי הספר "ברוך הגבר". בנה מאחז חקלאי על "גבעה 26", שעליה נרצח לפני כשנתיים.
מסע ההלוויה של עוזרי נמשך לא פחות מ-16 שעות, עקב חילוקי דעות בין הוריו, רבנים, אנשי הגבעות ואשתו, שלא הצליחו להגיע להסכמה לגבי המקום שבו ייקבר. התוכנית המקורית היתה לעבור עם גופתו בכל ערי ישראל, אך בסופו של דבר נאלצו להסתפק במסע הלוויה בלתי מתוכנן שבו הועברו האלונקה עם גופתו מיד ליד וממכונית למכונית, דרך כמה אתרים בגבעות ועד מקום קבורתה בחברון. בדרך זכורים עימותים בין חסידיו ומוקיריו ובין יותר מאלף שוטרי יס"מ וחיילים.

=========================================================

הנוודים באים

מקבץ אקלקטי של מקורבים, יודעי ח"ן ומעריצים אובססיביים מצא עצמו ביום רביעי שעבר באיחוד נדיר של אהד פישוף, רם אוריון, רוגל אלפר ואסף גברון

בשעה שאתם קוראים שורות אלה – ובהנחה שעוד לא נכנסה השבת – ארבעה בני 18 מההתנחלות קרני-שומרון יושבים בוואדי קנה הסמוך, מכתירים עצמם בתואר "חבורת בית שמאי", מעשנים חשיש ומאזינים לשירים של נוודי האוכף מתוך אייפוד שמחובר לרמקולים של מחשב. אני יודע כי קראתי על זה בפנזין שלהם, "השקם להורגו" (הטעות במקור), שהופץ במאה עותקים באזור ירושלים. עד לפני שנתיים עוד הצליחו נערי "השקם להורגו" – עוזי, דניאל, אבא וגנאדי – להתחזות בפני חבריהם לספסל הלימודים כמי שעומדים מאחורי ההרכב האנתרופולוגי-אובססיבי שנקרא נוודי האוכף, אבל אז, איכשהו, נחשף שמאחורי הפסאדה היהודו-משיחית של הנוודים יושבים שני שמאלנים חילונים, שאתם ואני וגם הארבעה הנ"ל מכירים בשמות רוגל אלפר ורם אוריון. אבל זה לא משנה. "מה שמשנה זה שהם שרים עלינו", מסביר עוזי, עורך "השקם להורגו", בשיחת טלפון לילית. "בדיוק כמו טום וייטס, שהיום אנחנו יודעים שהוא לא איזה נווד קדום מהדרום המנומנם של ארצות הברית, אלא מיליונר מקליפורניה. ככה זה רוקרים וככה זה נוודי האוכף".

מה שכן, חבורת "השקם להורגו" הצליחה לפספס את הופעת הבכורה ההיסטורית של הנוודים, שעל הדרך גם הכילה הופעה נדירה של הפה-והטלפיים (עוד שנה אלבום), בערב שבכלל נערך לכבוד צאת ספרו החדש של אסף גברון, "תנין פיגוע". אני לא.

***

כבר שלוש שנים שאלפר ואוריון שוקדים על עיסת הנוודים שלהם, מקליטים בבית, מסרבים בעקשנות להתראיין, להופיע או להוציא אלבום רשמי. ארכיון ההקלטות שלהם – כ-120 שירים בסך-הכל – מכיל בעיקר שירי מחאה (ימניים) ובלדות על החיים היפים בשטחים ("בידי האחת מקל, בשנייה שופר. הפריחה פה מרהיבה, הנוף נהדר"), תהיות לגבי מאפייניהם האתניים של השכנים הפלסטינים ("שנאה בעיניים ומסבחה בין האצבעות"), סיפורי גבורה מתקופת ההתנתקות ("ניגשנו לחלון וקראנו לחיילים, ואז התחלנו לזרוק עליהם את הגללים"), ושלל אורחים: נפתלי קוורץ (פליט קיבוץ דגניה); טדי ז"ל, הגזבר המנוח של ההתנחלות (אהד פישוף); האמן הירושלמי פסח סלבוסקי (מגלם את עצמו); יענקלה בר אל (הלא הוא ג'ו בראל, המנכ"ל המודח של ערוץ 1); יובל שרלו (אלפר, שבחר להתקרא על שם הרב הפתח תקוואי המפורסם); חג'ידאקיס (חבר של שרלו, מועסק ברשת אולמי רסיטל); רדונאל (משורר ההתנתקות); חורחה בז', הגיטריסט מהחלל (על שם כותב שורות אלה); כריסטו בז' (אחיו האיטי וחסר הכישרון של חורחה); ועוד כמה עשרות מתנחלים, חברים של מתנחלים ותחנות רדיו בדרגות שונות של חשיבות. בשיר שיצא לאחרונה ("מותק 2 – סדום") הם מתרברבים בהתנקשות מוצלחת בראש ממשלה כלשהו, ככל הנראה באריק שרון – לפני שנתיים, כשעוד כיהן, הם השוו אותו לרבין ושרו לו "אתה אחלה גבר, עם רגל וחצי בקבר").

כעת עומדים נוודי האוכף בפתחו של שלב אבולוציוני חדש: אחרי שזרקו גרורות אל "ספיבק", הרומן שפירסם אלפר בשנה שעברה (בחור בשם רינגל הלפרט שר שם את "מאחז מוכי היגון" של הנוודים), ואל "תנין פיגוע" של גברון (השיר "תשע" של הנוודים הוא השיר האהוב על גיבור הספר), הם מעלים אתר אינטרנט (הקץ לנבירה בתוכנות שיתוף קבצים), מזדהים בשמותיהם האמיתיים, ומתכננים גיחות במה עתידיות (אלפר רומז שמומלץ לעקוב אחרי הופעות של רם אוריון).

***

יום רביעי, 22.00, קוזה נוסטרה, נחלת בנימין, תל אביב. במשך כל ההופעה של נוודי האוכף, כארבעים דקות, עמד בסמוך לבמה גבר עם זקפה בגודל בינוני. מי שעוד הגיעו לשם הם רס"ר א' מהפרקליטות הצבאית, שהגיע על אזרחי, וכמה עשרות מקורבים ומעריצים ששמעו על האירוע מפה לאוזן. ממול יושבת כיתה טיפולית שמכילה את אלפר (גיטרה וקולות), אוריון (גיטרה וקולות), גברון (קולות) ופישוף (קולות, בקבוק פלסטיק, תרמיל יבש של צאלון, קופסה קטנה שמפיקה ציוצים ומלודיקה – שזה הכלי ההוא שנראה כמו אורגן מפלסטיק שאליו מחובר צינור שלתוכו נושפים אוויר). הבחור עם הזקפה מגרד את חלציו. גברון מתרגש. "אנחנו הולכים לשיר לכם כמה שירים שאנחנו אוהבים, ובגלל שאני לא יודע לשיר, אני אזייף".

באותו הרגע מדהיר מישהו בשומרון חמור בכיוון תל אביב.

הוא לא יגיע בזמן.

* * * * *

להלן רשימת השירים שנוגנה בהופעה ההיסטורית בקוזה נוסטרה (26.4.2006):

"Rise" (קאבר ל-Public Image Ltd)
"שיר סיום" (הפה והטלפיים)
"Dream Operator" (קאבר לטוקינג הדס)
"לאן נעלמו כל החבר'ה" (פסיכופט צעיר)
"חרוסלמה" (נוודי האוכף. מלים: אהד פישוף ואסף גברון)
"שירו של טדי" (נוודי האוכף. מלים: אהד פישוף)
"בתחת" (נוודי האוכף)
הדרן: "ויזה" (פסיכופט צעיר)

====
הכתבה הראשונה הופיעה לראשונה במקומון הירושלמי המנוח "כל העיר" ב-11.5.2005. זה המקום להודות לאביעד אלברט על עריכה נועזת (ולעיתונאי המנוח יורם בר על המצאת המילה "פצישיסט")
הטקסט השני ראה אור שנה לאחר מכן ב"העיר" (ת"א), ב-5.5.2006. תודה לאסף עברון על האישור להשתמש בתמונות

קריאת רשות

הנוודים אונליין
אהד פישוף על נוודי האוכף (וואלה, 21.4.2003)
"אריק תראה לנו קצת דם" – כתבה על נוודי האוכף ב"מקור ראשון" (ארז תדמור, 15.9.2005)
רוגל אלפר מתראיין ב"סטיות של פינגווינים" 16 (משה זר אביב, מרץ 1997)
"לעשות אהבה עם בורא עולם" – יאיר אטינגר על פסטיבל רוק בהרי חברון ("הארץ", 23.9.2003)
בוטלג מההופעה של נוודי הטלפיים בקוזה נוסטרה – הורדה חופשית (ישראבוט)
נוודי האוכף ואסף גברון לייב באוגנדה, ירושלים, 11.7.2008 (וידאו. צילום: אורן שץ)
קוטנר על רם אוריון באתר מומה
האתר של רם אוריון
האתר של אסף גברון
אתר הפה והטלפיים