מדרגות לרקיע: המונוטוניקס בדרכים

ישי קיצ'לס

במוצאי יום כיפור ראיתי את המונוטוניקס בפעם הראשונה. הם הגיעו לכמה ימים באמסטרדם בדרך לסיבוב הופעות ארוך בארצות הברית. שמעתי ששווה מאוד לראות אותם לייב. שהם חיות במה. שדבר כזה לא רואים בכל יום. אז הלכתי. מה אני אגיד לכם? דבר כזה באמת לא רואים בכל יום.

המונוטוניקס לא מאמינים בבמות. את הציוד שלהם הם מסדרים באמצע השטח שמיועד לקהל. רן שמעוני, המתופף, לא מאמין בכיסאות. הוא מעדיף לנגן בעמידה. לפני שהשיר הראשון מתחיל מצית עמי שלו, הסולן המשופם המופרע, את המצילות. לפני שהשיר הראשון נגמר הוא מספיק לשפוך ליטר בירה על ראשו של שמעוני. משם נוזל המשקה המשכר אל הסנייר, ומשם, עם כל מכת מחץ של שמעוני על התוף, מתעופפים שפריצים עסיסיים וקצביים על חמישים ומשהו ההולנדים ההמומים שעומדים מסביב. בזמן שזה קורה מתרוצץ יונתן גת, הגיטריסט הווירטואוז, ברחבי החדר תוך כדי שהוא משחרר מהמגבר כמות נדיבה של ריפים רצחניים, שממזגים בטבעיות בין לד זפלין, Jon Spencer Blues Explosion (עוד טריו רוקנרול נטול בסיסט) ו-Weezer. המונוטוניקס הם רק שלושה אנשים, אבל הם נשמעים כמו שלושים. מדהים. כמו תאונת דרכים. אבל בקטע הטוב.

עד שההופעה תסתיים, כעבור משהו כמו עשרה שירי רוק מצוינים ומלאי אנרגיה, שלו יספיק לטפס על כל דבר שניתן לטפס עליו, לשפוך על עצמו כל דבר שניתן לשפוך על עצמו (כולל תכולת פחי אשפה), להימרח על חלק נכבד מהקהל, להתפשט, להתלבש, לזחול על הרצפה ולצעוק בלי הפסקה לתוך המיקרופון משפטים לא מאוד מובנים באנגלית שבורה על אהבה, עונות השנה, החיים בדרכים וג'ון בון ג'ובי. את השיר האחרון מבצעת הלהקה כשהיא עומדת על הבר בחדר הסמוך. כולם מחייכים. וגם אני.

ההופעה נגמרת ואני הולך לדבר עם החבר'ה. להציג את עצמי. לקנות דיסק. להגיד להם כמה נהניתי. הם שמחים לשמוע. הם אומרים לי שהפעם היה יחסית רגוע. לפעמים קורים דברים הרבה יותר משוגעים. מתברר שמחר הם נוסעים לטילבורג, עיר קטנה וחביבה בצפון הולנד, כדי להשתתף ב-ZXZW, פסטיבל גדול שבו משתתפות כמה מאות להקות עצמאיות מכל העולם. שם, הם מספרים לי, מתוכננות להם שש הופעות. "מה, תהיו בפסטיבל כמה ימים?", אני שואל. "לא, יום אחד", הם עונים. "מה, שש הופעות ביום אחד?", אני שואל. "כן, כן", הם עונים. "עשינו התערבות עם המארגנים". נשמע כמו כתבה, אני חושב.

"צריך לעשות עבודה"

"המונוטוניקס הם סיפור ייחודי", אומר לי יוסט טויסן, אחד המארגנים של פסטיבל ZXZW והאיש שהתערב עם המונוטוניקס שהם לא יצליחו להופיע שש פעמים באותו יום. "במקור", הוא ממשיך, "ביקשנו מהם להופיע בפסטיבל פעם אחת, בכיכר העיר, אבל הם התעקשו שנסדר להם גם הופעה במועדון קטן, כי הם מאוד נהנים מהאנרגיות במקומות כאלה. מכאן לשם התחלנו לדבר ונולדה ההתערבות. אמרתי להם שבחיים הם לא יצליחו לשמר את רמת האינטנסיביות המטורפת שלהם במשך שש הופעות. הם אמרו שהם כבר יראו לי מה זו אינטנסיביות".

השעה עכשיו שתיים אחר הצהריים ואנחנו יושבים בכיכר המרכזית של טילבורג, עיר קטנה וחביבה שנמצאת בערך שעה וחצי מאמסטרדם ברכבת. לפני משהו כמו חצי שעה סיימו המונוטוניקס לקרוע את הכיכר לגזרים. זו היתה הופעתם השנייה באותו יום. עוד ארבע הופעות לפניהם, אם ברצונם לזכות בהתערבות. טויסן מארגן ללהקה משהו לאכול על חשבון הפסטיבל ורץ לראות הופעה בפינה אחרת של העיר. אני מנצל את ההזדמנות כדי לשלוף את הטייפ מהכיס ולהתחיל בראיון.

בתוך הגל הנוכחי של להקות ישראליות ששרות באנגלית ויוצאות לכבוש את העולם (איזבו, לבנון, הג'נדרס, אד וטרי פויזן, למשל), אין להקה ישראלית שעובדת קשה יותר מהמונוטוניקס. שלו הוא המבוגר (42) והמנוסה בחבורה. בגלגולים קודמים הוא היה חלק מהמשאיות, הסאבוויי סאקרס ומונו אדיקטד אסיד מן, ואחד המייסדים של מועדון הפטיפון. תחת הנהגתו בילתה מונוטוניקס – שזוכה להתעלמות כמעט מוחלטת בתוך גבולות ישראל – את השנתיים האחרונות בחזרות אינטנסיביות ובסיבובי הופעות עולמיים שרק הולכים ומתארכים. נראה שלשמעוני (36) ולגת (25, אקס פאנקייק) אין שום בעיה עם זה. להפך. ברור לחלוטין שהם נהנים מכל רגע.

לפני כשנה הם הוציאו אלבום ובו שמונה שירים שהוקלט בתל אביב עם מפיק האינדי האמריקאי קריימר, ובאביב האחרון, בעקבות כמה הופעות מצוינות שנתנו בארצות הברית, גם התחיל להיווצר סביבם איזשהו באז. עכשיו הם בדרך לשם כדי לגרום לבאז לעלות מדרגה. האמצעי: שישים ומשהו הופעות בשישים ומשהו ימים. די חסר תקדים במונחים מקומיים.

אתם הלהקה הכי חרוצה שפגשתי בחיים.

שלו: "להתקדם זה רק בעבודה קשה ובהתמדה ובעקשנות. בלהיות שם ולהופיע. אנחנו מרגישים שמטור לטור יש התקדמות. מהופעה להופעה אנחנו משתפרים. וכרגע יש לנו הרבה כוחות לעשות את זה כי אנחנו מתקדמים בסולם".

מה המטרה שלכם? שאיזה ביג שוט יבוא ויגיד לכם שהוא רוצה שתקליטו אצלו את האלבום הבא?

גת: "אנחנו לא ממש להקה שמאמינה בשיטת ה'יבוא מישהו'. אנחנו רואים הרבה להקות אחרות, גם בארץ וגם בחו"ל, שיושבות בעיר שלהן, עושות טורים קצרים ומתרצות לעצמן את הלא לעבוד קשה במנטליות ה'יבוא מישהו'. לא. אנחנו מאמינים…".

שמעוני: "שנביא מישהו!".

גת: "אנחנו מאמינים שנמשיך את העניין שלנו בלי קשר ל'מישהו'".

שלו: "צריך לעשות עבודה".

גת: "המנטליות הכללית בארץ היא קצת עצלנית, אבל עדיין יש להקות חרוצות שעובדות קשה. אני מקווה שיום אחד כל הלהקות יבינו שצריך לעבוד קשה, ואז אולי תוכל להתפתח בארץ סצינה קצת יותר מגניבה".

מאיפה יש לכם כוח לעשות את העבודה המטורפת הזאת בכל ערב? והיום אתם עושים את זה שש פעמים.

גת: "אנחנו אוהבים את זה".

שלו: "אני עושה ספורט עכשיו – כפיפות בטן, משקולות וזה – בשביל לשדרג את היכולות הפיזיות שלי".

אתם קצת כמו יחידה צבאית שמסמנת מטרה וכובשת אותה.

שלו: "זו הדרך. עבודת שטח. אין מה לעשות. אי אפשר לשבת בבית, לעשות פעם בשנה הופעה ולחשוב שאתה תעניין מישהו. צריך להופיע ולהופיע ולהופיע. בכל מקום, כל הזמן".

חטפתם פעם מכות בהופעה? עם כל הדברים שאתה עושה לקהל, אתה די מבקש את זה, עמי.

גת: "נדיר מאוד שקורים דברים אלימים בהופעות שלנו. נראה לי שיש בהופעה שלנו משהו מאוד מסביר פנים ושוחר שלום, למרות שהקטע שלנו הוא להתעמת עם הקהל. אני חושב שאנשים קולטים שהכל נעשה בהומור ושבסופו של דבר זה בשביל הכיף".

שלו: "חוץ מבנוקסוויל, כשההוא נתן לי בעיטה שם מהמדרגה והעיף אותי".

נוקסוויל, טנסי?

גת: "כן. לפעמים קורים דברים, אבל זה נדיר. יש לנו ממוצע של בערך משוגע אחד למאה הופעות".

שלו: "בדרך כלל אנשים פוגעים יותר בעצמם מאשר בנו".

גת: "באותה הופעה בנוקסוויל מישהו גם שרף את עצמו. עלה באש".

מה זאת אומרת?

שמעוני: "יש לעמי את הנוזל זיפו שהוא משתמש בו כדי להבעיר את המצילות בהתחלת ההופעה? אז אחד המשוגעים שם בדרום שפך את זה על עצמו, הבעיר את עצמו ועמד כאילו כלום לא קורה".

זה די פסיכי.

שמעוני: "זה נוקסוויל, טנסי".

המונוטוניקס מסיימים לאכול. בעוד שעה תתחיל ההופעה השלישית שלהם, במועדון קטן ומעושן שנמצא במרחק הליכה מהמקום שבו אנחנו יושבים. ההופעה אמנם תתחיל ברגל שמאל, כאשר חולצתו של שלו תאיים לעלות באש באופן לא רצוני, אך תעלה על פסים מוצלחים יותר שניות אחר כך, כשהחולצה תוסר, תירמס ותושלך לפח. בסוף ההופעה המקום נראה כמו אחרי קרב. יעד נוסף נכבש. רוב הקהל מחייך, והיתר שיכור ו/או מסטול מכדי לקלוט בכלל מה קרה כאן כרגע. אני מחליט לפרוש בשיא ונפרד לשלום מידידי החדשים. "שיהיה בהצלחה באמריקה", אני אומר להם, "ונתראה כשתחזרו להולנד". "סבבה", הם עונים, ורצים להתארגן לקראת ההופעה הבאה.

למחרת אני מקבל מייל מיוסט טויסן, ההולנדי המארגן. כצפוי, הוא מספר לי שהוא הפסיד בהתערבות. "ההופעה השישית היתה ההופעה הטובה ביותר", הוא כותב, "ואין ספק שהמונוטוניקס היו הלהיט הגדול של הפסטיבל". זה לקח שש הופעות, אבל זה עבד. טילבורג בידיהם.

"אין, אמריקה זה משהו אחר"

המונוטוניקס חזרו להולנד בתחילת דצמבר, בדיוק בזמן כדי להדליק איתי נר של חנוכה. הפעם הם מופיעים בפרדיסו, אחד המקומות הכי ותיקים ומגניבים להופעות באמסטרדם, והדבר הראשון שאני שם לב אליו הוא שהקהל גדול פי שניים ומתלהב פי שניים מהקהל שקיבל את פניהם בפעם הקודמת שבה היו בעיר. הדבר השני שאני שם לב אליו הוא שהמונוטוניקס, שנותנים הופעה פשוט מעולה, נמצאים בטירוף. הם מנגנים את השירים שלהם מהר יותר, חזק יותר, חד יותר וטוב יותר מבפעם הקודמת. אם לא הייתי יודע, הייתי מוכן להישבע שזו ההופעה הראשונה של סיבוב ההופעות, ולא ההופעה ה-75.

למחרת אני פוגש אותם לצהריים כדי לשמוע קצת על הרפתקאותיהם בדרכים. מאז שהתראינו בפעם האחרונה, הם גמעו 15 אלף מייל של אוטוסטרדות ודרכי עפר בוואן שלהם והופיעו בכל ערב. וכעת, בניגוד לאתמול בערב, הם באמת נראים קצת עייפים. אבל אולי זה רק בגלל שהם היו ערים עד מאוחר עם החברים החדשים שהם פגשו בפרדיסו אחרי ההופעה.

"זה היה הטור הכי טוב שלנו", אומר שלו בסיפוק. "היו פי שניים יותר אנשים בהופעות והיתה לנו את הופעת הסולד אאוט הראשונה שלנו, בסיאטל".

חוץ מסיאטל, הם מספרים, גם בסן פרנסיסקו, ריצ'מונד (וירג'יניה) ורוצ'סטר (אפ-סטייט ניו יורק) חיכה להם קהל גדול מהרגיל. וגם את ההופעה בוושינגטון די.סי מוכרחים חברי המונוטוניקס להזכיר לטובה. "הגיע לראות אותנו איאן מקקיי, הזמר של Fugazi, והוא, כמו שאתה יודע, אגדה!", הם מספרים בהתרגשות.

"אין, אמריקה זה משהו אחר", ממשיך שלו. "בוא אני אספר לך משהו, שתבין את ההבדל בינינו לבינם: באנו להופעה בטקסס, והיו אמורות להיות שלוש הופעות באותו ערב. אבל אחרי ההופעה הראשונה הגיעה המשטרה וסגרה את המקום. השכנים התלוננו על הרעש. עכשיו: דבר כזה, שמשטרה סוגרת הופעה, קרה לנו גם בארץ, אבל שם, בטקסס, במקום לסגור את הערב, בא בנאדם ואומר, 'יאללה, לא נורא, בואו נעשה את ההופעה אצלי בבית!'. אז נוסעים אליו הביתה, מעבירים את כל הציוד – אנחנו ועוד להקה – עם הבירות והכל, ומגיעים לבנאדם הביתה. והבנאדם, בבית, מחליף לפיג'מה! אבל למה? שיבינו מי בעל הבית! כדי שאם מישהו יצטרך לשירותים, או אם למישהו תהיה איזו שאלה, שיידעו מי בעל הבית. וזה לא איש צעיר – בן 35, 40. עורך דין. אתה מבין איך הם מתייחסים לכל הדבר הזה? בארץ יש מלחמה, רואים חייל בצד הדרך, אז לוקחים אותו טרמפ. באמריקה, מישהו היה בהופעה שלך ואהב את מה שאתה עושה, אז הוא מזמין אותך אליו הביתה".

"האדרנלין חזק מהכל"

חוץ מלהופיע ולהופיע ולהופיע, המונוטוניקס הצליחו למצוא במהלך הטור הזה גם מספיק זמן כדי להקליט את האלבום שלהם מחדש. זה קרה בספונטניות, בסן פרנסיסקו, כשחברים משותפים הפגישו בינם לבין המפיק והמוזיקאי טים גרין (Nation of Ulysses, The Fucking Champs).

"זה קרה מעכשיו לעכשיו. לא הרגשנו את זה בכלל", מספר גת. "בהתחלה התכוונו להקליט רק שיר אחד, אבל אז אמרנו, יאללה, ויצא שהקלטנו שבעה שירים בשלושה ימים".

שלו: "טים שם אותנו, בפעם הראשונה, במצב שבו אנחנו יכולים לשמוע את השירים ולהגיד, 'ואללה, סבבה', וזה מחזק אצלנו את ההבנה שמוזיקה מהסוג שאנחנו עושים צריך להקליט באמריקה. בארץ הקלטנו, ניסינו, אבל אין מה לעשות – אין את האטיטיוד הנכון. יש משהו שלהקה מקבלת כשהיא באמצע טור באמריקה. כשאתה מוציא להקה אחרי שלושים או ארבעים הופעות וזורק אותה לתוך האולפן לשלושה ימים, זה נשמע אחרת מכשאתה קם בבוקר בבית בתל אביב, מדבר קצת עם החברים בטלפון, הולך, חוזר, נכנס לאולפן ומקליט קצת. זה פשוט נשמע אחרת, אין מה לעשות. אם אתה רוצה להשיג את האנרגיה שאנחנו רוצים להשיג, רק באמריקה יש את זה. ועד שאתה לא עושה את זה, אתה לא מבין את זה באמת".

ואיפה אתם הולכים להוציא את זה? אתם מדברים עם לייבלים?

שלו: "יש דיבורים, אבל כרגע כלום לא סגור. מה שכן, אנחנו מוציאים עכשיו ספליט סינגל עם RTX, שזו הלהקה של הזמרת של Royal Trux".

גת: "אנחנו מעריצים ענקיים שלהם".

נשמע מדהים. יש לכם בכלל זמן לעכל את הכל?

שלו: "לא. אי אפשר לעכל את הדברים כשהם קורים. פתאום אתה חושב, נגיד, על מה שקרה לנו בסיאטל, שהופענו וזה היה סולד אאוט. אתה חושב על זה רגע בזמן שזה קורה, ואתה אומר, 'ואללה, סבבה'. אבל אחרי כמה זמן, אתה אומר לעצמך, 'בואנה, סיאטל. הם יודעים מה זה מוזיקה בסיאטל' – הרי רק לפני עשר שנים החזקת את התקליטים האלה של הלהקות מסיאטל ביד. ואז פתאום אתה מגיע למקום האמיתי. אחרי שהכל נגמר, פתאום אתה מבין שבעצם זה בערך מה שכל ילד שמנגן גיטרה רוצה שיקרה לו".

תגידו, אתם לא עייפים? לא היו ערבים שלא התחשק לכם לעלות להופיע?

שלו: "האדרנלין חזק מהכל".

גת: "נכנסים לרוטינה. אפילו אם אנחנו עייפים או מבואסים, כשמגיע הזמן להופיע אנחנו מוכנים. גם כשהיינו חולים עלינו להופיע".

שלו: "היינו חולים שלושתנו באותו זמן. שבוע, באמצע הטור".

ועכשיו אתם חוזרים לארץ לחודשיים, ושוב יוצאים לדרכים.

גת: "תשמע, אלה החיים שלנו כרגע. ואנחנו פורחים בדרכים. הסיטואציה הזאת, של שלושה אנשים בוואן, היא סיטואציה קשה. לישון על הרצפה זה קשה. אבל בסופו של דבר אנחנו עושים את הדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות בעולם".

אני מניח שאין מצב שתקליטו עכשיו משהו בעברית.

שלו: "בסך הכל אפשר להגיד שלמרות שהשירים שלנו באנגלית, אנחנו עושים אותה בעברית".

שזה אומר?

גת: "טוב, קודם כל, עמי לא יודע אנגלית".

שלו: "אהה, אל תלכלך. יודע… קצת. לא ברמה אוניברסיטאית אולי…".

גת: "אנגלית של ישראלים".

שלו: "כן, אנגלית של ישראלים. כי לא יעזור כלום: אנחנו ישראלים. וגם המוזיקה שלנו ישראלית, אני חושב. אנחנו לא מנסים להיות משהו שאנחנו לא, ואני חושב שבגלל זה אנשים מתחברים אלינו. אנשים מרגישים כשאתה עושה משהו שהוא לא אמיתי, שהוא לא אתה".

גת: "אני חושב שאנחנו עושים משהו מאוד ישראלי. אפילו כתבתי מכתב למשרד החוץ וסיפרתי להם איך אחרי ההופעות באמריקה באים אלי אנשים ושואלים אותי אם כל הלהקות בישראל כמונו. איך באים אלי אנשים שמופתעים לגלות שיש בישראל חשמל. אז ניסיתי להסביר להם, במשרד החוץ, שנרצה או לא, הפכנו לסוג של שגרירים. אפילו אם אנחנו רק להקה שעושה הופעות קטנות בפני מאה אנשים בממוצע, זה עדיין מצטבר להרבה מאוד אנשים".

ומה ענו לך?

גת: "לא ענו".

כמה ימים מאוחר יותר – לא לפני שהם נותנים עוד חמש הופעות בהולנד, בלגיה והסביבה – מקפלים המונוטוניקס את עצמם וחוזרים לתל אביב. קצת אחר כך אני מקבל מהם מייל שמבשר לי שנסגרה עסקה: האלבום הבא שלהם – אותם שבעה שירים שהוקלטו בספונטניות בסן פרנסיסקו – ייצא בלא פחות ולא יותר מ-Drag City Records, לייבל האינדי האגדי ששימש בעבר בית ללהקות אינדי אגדיות כפייבמנט והסילבר ג'וז. וכן, זה אמור להרשים אתכם (מאוד אפילו), גם אם אף פעם לא שמעתם על הלהקות האלה.

עם משרד החוץ או בלי משרד החוץ, עושה רושם שכדור השלג שהוא המונוטוניקס ממשיך להתגלגל ולצבור תאוצה. אם טרם הבנתם, כותב שורות אלה מפציר בכם לעמוד במסלולו של כדור השלג הנ"ל ולתת לו לרמוס לכם את הצורה. ואתם אפילו לא צריכים להרחיק עד לנוקסוויל, טנסי, כדי לעשות את זה.

====
"העיר", 28.12.2007.
צילומים: ישי קיצ'לס