ג'ו פרנסיס ומלחמתו במוסר האמריקאי

שוקי טאוסיג

ג'ו פרנסיס הוא סוג הטיפוס שלימדו אותנו שהאמריקאים אוהבים לאהוב: "סלף מייד מן" שהקים מותג פופולרי ומצליח כשהוא רק בן 24, וכיום הוא מיליארדר צעיר בן 34 עם בית בבוורלי הילס, אחוזה במקסיקו, מכוניות מהירות ומטוס פרטי, ואישיות צבעונית באופן כללי. אבל לא כל האמריקאים אוהבים את ג'ו פרנסיס, יש אפילו כאלו החושבים שג'ו פרנסיס הוא לא בחור טוב בכלל, ואולי אפילו מושחת ורקוב עד היסוד. מאלו שהורסים את אמריקה ואת החלום הטוב והישן שלה. לרוע מזלו של ג'ו פרנסיס, יש ביניהם כאלו שבכוחם להפגין באורח מעשי מאוד את סלידתם מאורח חייו ומהדרך בה הוא צבר את הונו. כך יצא שבשמונת החודשים האחרונים ג'ו פרנסיס לא זוכה ליהנות מנכסיו הרבים: הוא כלוא במעצר ונתון בעיצומם של כמה משפטים המתנהלים נגדו. אם יורשע – הוא ימשיך לבלות בכלא בארבעים השנים הבאות.

הבעיות המשפטיות המוזכרות לעיל קשורות לטיבו של אותו מותג פופולרי ומצליח שייסד פרנסיס – סדרת סרטים ומוצרים נלווים הנושאת את השם "בחורות מתפרעות" ("Girls Gone Wild". באנגלית זה נשמע יותר טוב), והמתמקדת בתיעוד הרגלי החופשה של נערות קולג' אמריקאיות, ובמיוחד בחלקים של החופשה בהם אותן נערות נפטרות מאביזרי הלבוש המינימליים ממילא שהן עוטות על גופן. אם תשאלו את פרנסיס עצמו – העניין בגינו הוא מוצא את עצמו מבלה בחדרים צרים הרבה יותר מאלו בהם הורגל, הוא אחר לגמרי. ובעצם, הוא יגיד לכם גם אם לא תשאלו אותו, כי לפרנסיס יש פה גדול, ואם תשאלו את האנשים ששמו להם למטרה לחסל את עסקיו של פרנסיס – הפה הגדול של פרנסיס הוא אחד האחראים הראשיים לכך שבעליו של אותו פה ישן על מזרן בתא כלא במקום על סדיני הסאטן בווילה.

במלחמה שהוא מנהל בבית המשפט, וגם מחוצה לו – בראיונות רבים בתוכניות רדיו וטלוויזיה, בעמודי מודעות בעיתונים ובאתר "הכירו-את-ג'ו-פרנסיס", בו הוא מלמד סנגוריה על עצמו – נזרקות לאוויר מילים כמו "לארי פלינט" ו"התיקון הראשון לחוקה", אבל גם "רדיפה אישית" ו"ונדטה של כמה פוליטיקאים". "אני נרגש מההזדמנות להציג את עצמי בפניכם באופן אישי", הוא כותב באתר שלו, בטון משועשע משהו, אותו טון שעיצבן כל כך את התובעים במדינת פלורידה. "במהלך השנים, התרגלתי לכך שאנשים לא תופסים אותי בצורה נכונה", הוא כותב. "עוד בכיתה א', כשמורה מחליפה נעלבה מנסיונותי לתפוס את תשומת לבה על ידי נעץ ששמתי לה על הכסא, ועד עכשיו, כששופט דרומי מסוים שם לו למטרה לשים אותי מאחורי הסורגים". בינתיים, אותו שופט מצליח לא רע.

:: תאונות רכבת ושדיים חשופים ::

כמו כולנו, גם פרנסיס, יליד קליפורניה ובוגר לימודי מנהל עסקים, לא נולד מפיק פורנו.
הוא החל את הקריירה שלו כעוזר הפקה בתוכנית "Real TV", השייכת לז'אנר הנחות של תוכניות-סרטי-וידיאו-ביתיים המתעדים תאונות, צחוקים ו"פספוסים". פרנסיס הבחין בפופולריות של קטעי הווידיאו שנפסלו להקרנה – בשל אופיים האלים או המיני – בקרב צוות התוכנית, וחשב איך לעשות מזה כסף (שני עקרונות מנחים אותי בחיים, הוא מצהיר באתר שלו: 1. לעשות כיף. 2. לעשות מזה כסף).

פרנסיס אסף קטעים שצונזרו ופרסם אותם בקלטת וידיאו בעלת השם המסגיר "נאסר לשידור בטלוויזיה". קלטת סנאף למהדרין, שכללה בין השאר צילום של אם ובתה כשהן נדרסות על ידי רכבת. הקלטת הצליחה וגררה גל של קלטות המשך, באחת מהן נראו נשים חושפות שדיים במהלך פסטיבל המרדי-גרא ו"חופשת האביב" (חופשה בת שבוע מבתי הספר והאוניברסיטאות בארצות הברית, מקבילה פחות או יותר לחופשת הפסח אצלנו). פרנסיס קלט את הפוטנציאל המסחרי, והכתיר את הקלטת בשם "בחורות מתפרעות". ב-1997, בן 24, הוא הקים את חברת "מנטרה סרטים" והחל לשווק בעצמו את קלטות הפורנוגרפיה הרכה שהפיק. כיום – "מנטרה סרטים" מעסיקה 350 עובדים, מדווחת על רווח שנתי של 100 מיליון דולר והמותג שלה מככב גבוה ברשימת המותגים האמריקאים הידועים.

המותג כל כך פופולרי, שבכתבה ב"סלייט" מונה הכתבת כוכבי תרבות אמריקאיים כמו ג'סטין טימברלייק, שהצטלם עם כובע של "בחורות מתפרעות", ובראד פיט, שחילק עותקים של סרטי "בחורות מתפרעות" לקולגות על הסט של "טרויה". היא מספרת גם שב-2004 עמדה חברת "מנטרה" לפתוח רשת מסעדות שתתחרה ב"הוטרס".
בכתבה ב"יו.אס.איי טודיי" ממרץ האחרון נמנו "25 הטרנדים ששינו את אמריקה". טרנד מספר 23 היה "סקסואליזציה". הפירוט כלל רק אוסף מותגים ושמות (ובעצם, שמות שהם מותגים):

מועדוני חשפנות למנהלים; "הוטרס"; פריס הילטון; בריטני ספירס; חשיפה בלתי מכוונת; פורנוגרפיה און-ליין; "בחורות מתפרעות"; ויאגרה; מודעות לוויאגרה.

:: סקס, סמים, ופשרות מחוץ לבית המשפט ::

דרך הפעולה של צוותי "בחורות מתפרעות" היתה כזו: צוותי צילום נשלחו לאתרי חופשה פופולריים ברחבי ארצות הברית – שם, בחופים, בברים ובמועדונים, וגם במסיבות סגורות ובחדרי מלון, נתפסו בעדשות המצלמה נערות קולג', לעתים שתויות, כשהן, ובכן, עירומות. הפורנוגרפיה היתה אותה פורנוגרפיה ישנה נושנה, רכה הרבה יותר מרוב החומרים המתחרים, הטוויסט היה באותנטיות – נערות "רגילות", לא שחקניות פורנו מקצועיות. "האשה של השכן ממול", או בעצם, "הילדה של השכן ממול".

אחד האתרים שצוות הצילום של ג'ו פרנסיס נהג לפקוד בקביעות היה רצועת החוף של פנמה-סיטי ביץ', פלורידה. עיר קיט פופולרית עטורת דקלים מתנופפים ובגדי ים מתנופפים לא פחות. אלא שחופשת הקיץ של 2003 הפכה לפיאסקו מוחלט מבחינתם של אנשי "בחורות מתפרעות". ראש העיר, לו סאליבן, החליט שהעיר שלו יפה מספיק גם מבלי שצלמים פרועים מקליפורניה יתעדו את אורחותיהן של האורחות בעירו. התובע של מדינת פלורידה חושב שזו החלטה לא רעה בכלל.

לא שלג'ו פרנסיס חסרו קודם לכן התנגשויות עם החוק: חברת ההפקה שלו נתבעה פעמים רבות על ידי נשים שהופיעו בסרטונים שצילם, לפעמים ללא ידיעתן. אחרות תבעו בטענה שהושקו לשוכרה לפני שצולמו. אי-ההבנות הללו, כפי שהיה מי שכינה אותם (ובזאת הכוונה לעורכי דין שגובים הרבה מאוד דולרים לשעה), יושבו כולן מחוץ לבית המשפט בעזרתם של סכומי כסף בלתי ידועים שהחליפו ידיים. פרנסיס גם שילם מדי פעם קנסות כבדים עקב עבירות על חוקי התיעוד, כשלא שמר מסמכים המעידים על גילן של הנערות שהופיעו בסרטים (חצי מיליון דולר קנס ו-200 שעות של עבודות שירות), וגם כשנתפס במיני עבירות הנוגעות לשיווק ולמשלוח של סרטי הדי.וי.די שהפיק. במקרה אחר הואשם פרנסיס על ידי עיתונאית של הלוס אנג'לס טיימס כי תקף אותה. גם מקרה זה לא הגיע לבית המשפט.

פרנסיס הכיר את החוק גם כאזרח הנזקק לשירותיו: לפני מספר שנים פרץ אדם לביתו, כפת אותו ואילץ אותו באיומי אקדח, כחלק מניסיון סחיטה, להופיע עירום בפני מצלמה. הבחור היצירתי נתפס ונשפט למאסר של עשר שנים (ולא, הם לא נפגשו בכלא).

בחזרה לפנמה-סיטי ביץ', 2003: ראש העיר סאליבן ממטיר על אנשי הבחורות הפרועות תלונות ואישומים הנוגעים לעבירות שונות על חוקי המוסר. פרנסיס מחזיר מלחמה: הוא מגיש תלונה נגד הרשויות המקומיות, בטענה שהן מפירות את זכויותיו לפי התיקון הראשון לחוקה.

התביעות ההדדיות הסתיימו בפשרה, אבל סשן הצילומים לא הסתיים. ב-2007 צץ סיפור חדש: אביה של אחת הנערות שהצטלמו לסרטון כשהן מתקלחות בחדר מלון, טוען שבתו וחברתה – שתיים מתוך חמש הנערות המצולמות – הן קטינות. פרנסיס טוען להגנתו כי שתי הקטינות שיקרו לצלם בקשר לגילן, ובכל מקרה, הנושא היה נבדק לפני שהווידיאו היה מתפרסם.

אבל רשויות החוק לא מחכות לשמוע הסברים: מכונית הפרארי ומטוס המנהלים של פרנסיס ("Air Force Fun") מוחרמים, והמשטרה מודיעה כי מצאה קוקאין במטוס. נגד פרנסיס מוגש כתב אישום בן 70 סעיפים, בהם סחר לא חוקי, סחר בסמים, סרסרות וצילום פעולות מיניות של ילדים. בגלל צו חיפוש בעייתי, השופט בבית המשפט מפחית את האישומים לשישה בלבד, בעיקר אלו הנוגעים לפעילות מינית של ילדים. בהמשך התברר גם כי בעצם לא נמצאו על המטוס סמים אחרי הכל. פרנסיס משוחרר בערבות של 165 אלף דולר.

במקביל, הנערות תובעות את פרנסיס בתביעה אזרחית על גרימת "מצוקה רגשית". פרנסיס, משוחרר בערבות עד שיתברר האישום הפלילי, נקרא לשוב לפלורידה כדי להגן על עצמו מן התביעה האזרחית. הוא לוקח את הזמן ומגיע באיחור. כשהוא כבר מגיע, עורך הדין של הנערות טוען כי פרנסיס "מתעלל בנערות מילולית" במהלך הדיונים בבית המשפט. פרנסיס מואשם בבזיון בית המשפט ונכלא בבית הכלא בביי-קאונטי. הסוהרים מוצאים בכיסיו כדורים נגד חרדה וכולסטרול גבוה, ושבע מאות דולר במזומן. הוא מואשם שוב – הפעם בעבירה על חוקי המעצר. להגנתו הוא טוען שהגלולות והכסף היו בכיס המכנסיים שלו כשבאו לעצור אותו, שלא חיפשו על גופו ולא אמרו לו שהדבר אסור.

הפעם נשללת ממנו הזכות לשחרור בערבות. פרנסיס טוען שמתנכלים לו, וזוכה לתמיכה מכיוון לא לגמרי צפוי.

:: עכשיו זה אישי ::

"למרות שאני לא מסכים עם מה שג'ו פרנסיס עושה למחייתו, אני חושב שהוא לכוד בסיוט. יש כאן סוגיה אמיתית של מישהו שלא נותנים לו להשתחרר בערבות", מצוטט מייק גאלאגר בכתבה שהתפרסמה החודש ב"ניו יורק טיימס" ("Gone Wild and Gone All Wrong", Mireya Navarro, 16.12.2007). גאלאגר הוא שדרן רדיו שתוכניתו משודרת בסינדקציה בעשרות תחנות רדיו מקומיות. כמו הרבה שדרני רדיו אחרים, גם הוא העלה את פרנסיס לשידור בתוכניתו, וקיים עימו ראיון טלפוני מבית הכלא. כמו הרבה שדרני רדיו אחרים, הוא לא מסתיר את הסימפתיה שלו לפרנסיס, או יותר נכון, את העובדה שהוא לא רוחש אהדה גדולה לאנשי הממשל.

גאלאגר נמנה על שורה של אנשי תקשורת שמרנים, שבאופן אולי מפתיע לא ממהרים לתפוס את הצד של שומרי החותם המוסרי במאבק הנידון כאן. זאת כשפיגורה כמו יו הפנר, הסנדק של הפורנוגרפיה האמריקאית, התנער מפרנסיס בשידור חי (אמנם קולגות אחרים דווקא תומכים בפרנסיס, וגם השכנים מבוורלי הילס, את עדויות האופי של חלק מהם ניתן למצוא באתר של פרנסיס. קווינסי ג'ונס, שכן, אמר ל"ניו יורק טיימס" כי הוא מכיר את מר פרנסיס כ"אדם נדיב עם לב טוב").

על פניו, היה ניתן לצפות שגורמים אולטרה-ימנים יחברו למטיפים ומנהיגים נוצרים קיצונים, ויאמצו אידיאולוגיה פוריטנית. אבל ארצות הברית מספיק גדולה כנראה בשביל אנשים מכל הסוגים. כמו למשל איש הרדיו לו דובס, בכיר ב-CNN שנוהג לקדם בתוכניות שלו תיאוריות קונספירציה כמו זאת של "האיחוד הצפון אמריקאי". ייתכן שזה מה שמביא שדרני רדיו ואנשי טלוויזיה שמרנים, שרואים בממשל הפדרלי (כל ממשל פדרלי, דמוקרטי או רפובליקני) אויב גרוע שני בדרגתו לבן לאדן, להסכין עם קצת ציצים חשופים תמורת ההזדמנות לנגח את אנשי הממסד המעורבים בתביעות נגד פרנסיס.

גם ברשת החדשות של פוקס, חברת המדיה הימנית השייכת לרופרט מרדוק, מסקרים את העניין בהרחבה. גרטה ון-סוסטרן, מגישת תוכנית בערוץ, אמרה ל"ניו יורק טיימס" כי מדובר ב"תחרות בוץ", וכי הרשויות "מתעללות בו, ללא ספק. זה בגלל שג'ו תקע מקל בעין של התובעים ולהם יש את הכוח והסמכות להחזיק אותו במעצר". בבלוג שלה היא נותנת קישורים למאמרים עיתונאיים התומכים בפרנסיס. כל העניין הוא פעולת תגמול נגדי, אומר פרנסיס, וב"פוקס" נוטים להאמין.

גם נציגי החוק והסדר לא טומנים ידם בצלחת התקשורתית. התובע הכללי של מדינת פלורידה, סטיב מאדוס, התראיין בתוכנית האקטואליה המפורסמת "נייטליין" וב"VH-1" והוציא הודעות לעיתונות שבהן נשבע "להשלים את התביעה נגד ג'ו פרנסיס בכל במה ובכל בית משפט". מאדוס הראה גם חלק מסרטון המקלחת ב"נייטליין". פרנסיס מיהר להגיש נגד מאדוס תלונה בגין פרסום חומרים מיניים של קטינים – הרי אף אחד לא מתווכח על העובדה שהנערות המצולמות היו בנות 17, אבל הקלטת מעולם לא פורסמה עד שמאדוס שידר אותה בשידור חי. ב"פוקס" קפצו על המציאה וניגחו את מאדוס. ייתכן כי העובדה שבחר להתראיין בערוץ המתחרה לא הוסיפה לו נקודות. פרנסיס, מצדו, צבר נקודות לא מעטות בקמפיין שלו, הטוען כי התובע רודף אותו ומנסה להשפיע על המושבעים בהופעותיו התקשורתיות.

סאליבן, שבינתיים הפך למושל לשעבר של פנמה-סיטי ביץ', צוטט ב"ניו יורק טיימס" כמי שאמר שפרנסיס יכול להאשים רק את "השחצנות והשיפוט המוטעה שלו", שהובילו אותו לבית האסורים. ציטוט בעייתי משהו, משום שחוצפה לא אמורה להוביל אותך לתא הכלא. לא אם העניין האמיתי הוא אישומים חמורים בעבירות מין. בקמפיין (כנראה לא מוצלח) למשרת המושל בשנה שעברה ציין סאליבן את המאבק שלו בפרנסיס כאחת מגולות הכותרת של כהונתו: "הבאתי לבית המשפט את 'נערות מתפרעות', את עורכי הדין הקליפורניים החלקלקים שלהם ואת הניצול של נערות צעירות, והבטחתי כי פורנוגרפיה לעולם לא תיעשה שוב על חוף האיזמרגד", הוא אמר.

הציטוטים האלו מרמזים על כך כי פרשת ג'ו פרנסיס והנערות הפרועות שלו חורגת מעבר לדיון בשאלות של חוק ומוסר. לצד הסלידה האותנטית של חלק מהאמריקאים מאנשים שמצלמים בחורות עירומות, מעורבות כאן גם הדעות הקדומות והשנאות הלוקאל-פטריוטיות בין אנשי החופים המנומנמים והחופים הפרועים, תעשיות הקולנוע הלגיטימי, הקולנוע הפורנוגרפי שהפך לגיטימי וזה שעוד מחכה לשעתו. יש כאן גם מאבק פוליטי בין השקפות עולם שפילגו את ארצות הברית מיום היווסדה, בין שמאל לימין, פדרליסטים לבדלנים.

בינתיים, רשויות החוק בנוואדה האשימו את פרנסיס בהעלמת מס, וביוני האחרון הוא הועבר מהכלא בפלורידה לכלא בנוואדה כדי להתמודד עם ההאשמות החדשות. "רוב החבר'ה כאן הם מעריצים של בחורות פרועות", הוא אומר על עמיתיו לכלא, "אפילו חילקתי כמה חתימות".

בכתבה ב"סלייט" שהוזכרה קודם מצוטטת מאיה לייסט, מנהלת צילומים ב"בחורות מתפרעות". "זה לא שאנחנו יוצרים את כל זה", היא אומרת לכתבת אחרי שהשתיים עדות לנערה שמתפשטת תמורת כובע עם שם המותג, "דברים כאלו קורים אם אנחנו נמצאים כאן ואם לא. המייסדים של החברה שלנו היו פשוט חכמים מספיק כדי לעשות מזה כסף".

——–

——–

קריאת רשות

האתר של ג'ו פרנסיס: "הכירו את ג'ו פרנסיס"

האתר של חברת "מנטרה סרטים"

ג'ו פרנסיס. הערך בוויקיפדיה

"Girls Gone Wild". בוויקיפדיה, ב-IMDB

האתר של לי סאליבן

הכתבה של קלייר הופמן מה"לוס אנג'לס טיימס", שטענה שפרנסיס תקף אותה

הכתבה ב"ניו יורק טיימס"

כתבה על "Girls Gone Wild" ב"רולינג סטון"

כתבה על "Girls Gone Wild" ב"סלייט"

קומיקס של ג'פרי רולנד: "Joe Francis is a Piece of Crap" (לגלול לתחתית הדף)