"תמיד מפליא להרגיש איך בעצם העולם מלא חיים" – שיחה עם המשוררת רבקה מרים

אסף שור

רבקה מרים, ראיון בביתה, 14 במרץ 2005

"הרבה פעמים", אומרת רבקה מרים כשאנחנו מדברים על הכלב כבד הראש שלה, שאימץ לו גינונים של גור עולץ לאחר שהצטרפה אליו בבית כלבה צעירה שהתגלתה, לאחר תקופת הסתגלות קלה, כטובת מזג וחובבת משחקים ("ראינו אותה מתחת לספסל ביום אימוץ של צער בעלי חיים. היא היתה אומללה כזאת, והבן שלי אמר שהיא אף פעם לא תשמח"), "הרבה פעמים אתה חושב שאתה מת ופתאום אתה מגלה שאתה חי. הכוח של ההתחדשות בעולם, אתה יודע, הוא מפליא לא פחות מאשר הכוח של הכיליון. כי הכיליון, אתה יודע… כולנו יודעים שהכל נגמר, אבל תמיד מפליא להרגיש איך בעצם העולם מלא חיים. זה מדהים. פעם מישהי הביאה לי איזה צילום של יערות הכרמל אחרי השריפה, ואחד היה של גזע, כולו שחור עם נקודה ירוקה. יש כל-כך הרבה סיבות שהעולם יכול להיגמר, והכוחות של החיים שפורצים זה כל-כך מוזר. סיפרו לי עכשיו על איזה עץ שקוראים לו לנגה, שנמצא בדרום אמריקה, וגם אחרי שאתה כורת אותו ובונה ממנו בתים צומחים ממנו ענפים. גם כשהוא כרות. ואם אתה הורס את הבית ונוטע אותו בתוך הקרקע, הוא מכה שורשים. לא יודעת, אולי זו אגדה, אבל כך אומרים. שיש סיפור. שיש עץ כזה".

אנחנו נפגשים משום שיצא לה ספר שירים חדש, "אמר החוקר" שמו. קל לזהות אותה גם לפי צילומים מראיונות שנתנה לפני שלושים שנה ויותר, כשהיתה הילדה שפירסמה ספר שירים נהדר בגיל 14 וכיסתה את קירות בית הוריה ברישומי ענק של דמויות קרועות עיניים, לפעמים מבועתות למראה, שגם כפות ידיהן עצומות בגודלן. גם קירות הסלון בביתה הנוכחי מכוסים ציורים ("העמדתי פה שולחן ועליו כיסא ואז עוד כיסא על הכיסא, ולא ידעתי בכלל מה אני עומדת לצייר. ככה, היד מובילה. אני לא ידעתי לאן זה ייקח. לא ידעתי. דבר הוביל דבר ופתאום נהיה דבר"). הציורים צוירו בפחם, כמו אלו שציירה בבית הוריה, אף שבמשך השנים ציירה גם בצבע ("עכשיו אני בכלל לא מציירת, אבל לפני כמה שנים, כשציירתי, התחלתי לעבוד בשמן ממש עם הידיים ועם שפכטלים. לא עם מכחולים. ניסיתי, אבל לא יכולתי לעבוד עם מכחול. הייתי צריכה את המגע. המרחק הזה היה נורא קשה"). עיני הדמויות עודן גדולות ודאי כמו אלו שפערתי אני כשקראתי כילד את שירי הספר הראשון, "כתנתי הצהובה". גם כפות הידיים עדיין עצומות מידות, אבל על פני הדמויות, כמו על פניה של רבקה מרים עצמה, חיוכים נדיבים, רחבים, שמחים.

"הקיץ האחרון היה לי קיץ פשוט נהדר", היא תאמר אחר-כך, ממש בסוף השיחה, כשנדבר על ספר הילדים החדש שכתבה וטרם ראה אור. "אני מאחלת לך כאלה. אני לא יודעת איך זה התחיל. היה לי אביב מאוד בינוני, ואחר-כך הלכתי לעשות שיאצו, ואחר-כך נסעתי לסיני קצת, ואחר-כך נסעתי לשבוע לצפת, ופתאום הרגשתי כל הקיץ הזה איך הכל חדש בעולם. כמו שילדים מרגישים. כמו שילד בא ומסתכל וכל הדברים נראים לו נורא גדולים פתאום, וכל דבר הוא המהות של עצמו. ולא שאתה ישר מסתכל ומשווה, מקטלג אותו. וממש נראה לי שהעולם הוא מקום מרתק, ויש בו כל מיני דברים חדשים לראות. היה לי טוב הנוכחות עצמה של כל רגע, של כל יום. זה פשוט היה נהדר. וכל רגע היה איזה סוג של הרפתקה, של לימוד, של התרחשות. אחר-כך נגמר הקיץ ובא החורף, אז החלון הזה שנקרע לרווחה קצת פחות פתוח, אבל עצם העובדה שאני זוכרת אותו מחזקת אותי. ששוב אתה יכול לחיות כמו בגיל שנתיים, שאתה רואה את הדברים כל הזמן עם ראשוניות. זו אחת הסכנות הגדולות שאורבות. שפתאום הכל כזה עמום: כל דבר כבר ראית, כבר שמעת".

***

"אני מרגישה", היא אומרת, "ואולי גם מזה יצא הספר, שיש מקום בעולם שהוא מקום של חקר שהוא מקום הכרחי. שכולנו נולדים ומתחילים לחקור. וכל הדברים שאנחנו מגיעים אליהם – להגיע לירח, או לעשות מחשב – זה בזכות זה. ומצד שני החקר גם מנטרל את הדבר השלם בעולם. כי יש איזה דבר שהוא שלם. והוא המון הולך לאיבוד בתוך עולם אנליטי. אם האנליזה, אין בה יכולת של ענווה, אז אני חושבת שהיא אחד הדברים ההרסניים. כשאני אומרת 'ענווה' אני לא מתכוונת לומר 'מה אני בסך-הכל'. ענווה זה דבר עם הרבה כוח, אבל זה ללכת ולהכיר את הגבולות שלך. את הכוח שלך ואת הגבולות שלך. אני מרגישה שאנחנו הולכים כל הזמן אנליטיים וביקורתיים. כל דבר אתה לוקח ומקלף ומקלף ומקלף ומקלף ומקלף, ואז לכאורה נדמה לך שאתה מגיע לנקודה שאין בה כלום. ואז באיזשהו מקום זו תחושה של חידלון נורא, כי אתה נבקעת. כמו עם האטום, והכל התפוצץ. ולי נראה שיש איזה דבר, שכמה שאתה מקלף נשאר הסוד. אני לא יודעת אם אני מסבירה את עצמי נכון. אני חושבת שבכלל אנחנו היום בעולם שנורא מנסה להראות את הדבר. לא לפחד להגיד הכל עד הסוף, לא לפחד לשחוט פרות קדושות – קשה לי להגיד לשחוט, פשוט כי אני צמחונית – אבל, כאילו, לא לפחד. יש איזה דבר? טח! לפוצץ. ואני חושבת שכשאתה מפוצץ דבר, אז אתה מפוצץ גם את הסוד של עצמך. אני חושבת שיש איזה גרעין של נצח שאותו אי-אפשר להבקיע. ולפעמים אתה לא מרגיש את זה. אתה אומר שכל העולם הוא רק מפורק מפורק מפורק, ואתה לא רואה את הדבר שנמצא כל הזמן. הדבר שמעבר לפירוק. מעבר להבדלה בין אדם לחיה לשמים לארץ, לכל הדברים. ואני חושבת שנגיד בשירה פתאום הדבר הלא מילולי השלם הזה עובר. לא חשוב אם כתבת על כאב, או על שבר: אם זו כתיבה טובה, השלמות הזאת נמצאת שם. אתה יכול להריח אותה.

"אני מרגישה שאנחנו כל-כך מעט יודעים. כשאתה עכשיו יושב כאן, למשל, הגוף שלך עשוי מכל מיני סבים וסבתות שאף פעם לא ראית, וכנראה אף פעם לא תדע מי הם היו, מה הם אהבו לשתות, אם הם היו עדינים או גסי רוח, אם הם אהבו את הפועל או את מכבי, ירוק או צהוב… אבל באיזשהו מקום, פיזית, אתה עשוי מהם. זה בטח לא רק פיזית, כי הרי מה זה, הפיזיות הזאת? אבל זה ברור שאתה הולך עם משהו שנושא בתוכו המון-המון זיכרון. אני נורא מרגישה שכולנו חלק מדבר אחד. זה מה שאני מרגישה".

ועניין האחדות הזה, שיוצא חזק כל-כך גם בשירים שלך, רלבנטי גם לדברים דוממים?

"כן. אני נורא אוהבת אבנים, למשל. לפעמים יש כל מיני אבנים קטנות שאני הולכת לישון איתן ביד. אני מרגישה שבהכל יש חיים. היהודים, אחת הטעויות הגדולות שהם עשו היתה כשהם יצאו נגד עבודת אלילים. מה זה, לעבוד אלילים? לחשוב שהשולחן, נגיד, הוא אלוהים. בסדר. אבל בעצם הם שפכו את התינוק עם המים, כי בשולחן יש חיים. זה לא אומר שהוא אלוהים, אבל יש בו חיים כמו שבעוגה הזאת יש חיים, או בכורסה. בכל הדברים יש חיים, והיהודים, מרוב פחד מאלילות, הפסיקו לראות את החיים האלה, ופיספסו דבר נורא-נורא גדול. זה שאתה לא מסכים להשתחוות לעץ בגלל שהוא אלוהים לא אומר שאתה לא צריך להכיר אותו להכיר את הכוח שלו, את השפה שהוא מדבר. והוא מדבר בשפה אטית".

וכשאת מדברת על הסכנה שבפירוק את מדברת כמישהי שהיתה במקום שמפרק ולקחה צעד אחורה?

"לא. בושה להגיד, נכון? [צוחקת] נורא נעים לבוא ולהגיד 'מרדתי, בעטתי, זרקתי, העפתי'. ואני לא אומרת את זה רק באירוניה, אני אומרת את זה גם בכיף. אבל אני באיזשהו מקום עברתי הרבה דברים והרבה שינויים בחיים שלי, אבל יש איזו נקודה של חיבור שאפשר להגיד שנשארתי מחוברת אליה. זה לא שאין רגעים או ימים או שבועות או תקופות של עצב נורא או ניתוק או בידוד או שאין לך על מה להישען. זה לא שאני כל הזמן הולכת וצוהלת ומחוברת לנקודה של הנצח, מתרוננת לי ו… לא. אבל עם כל הדברים שאני עוברת, כולל דברים של עצב ושל שבר, אני מרגישה שאני חלק של משהו. לא יודעת איך להסביר את זה אחרת. אני מרגישה שאני מקבלת את כל הכוח שיש לי מתוך זה שאני חלק של משהו שהיה לפני ויימשך אחרי. שאני לא יודעת לקרוא לו בשם. שהוא מתבטא בכל מיני רבדים. גם ברובד האישי, גם ברובד כלל-אנושי, וגם אצלי במקום היהודי. אני נורא מרגישה יהודייה. והיום הרבה אנשים מרגישים או כיחיד או כחלק של מין האדם, אבל כל המושג הזה של לאום די הלך לאיבוד, כי אנשים מרגישים שזה משהו כזה, אנכרוניסטי. ואני מרגישה שיש דבר כזה שקוראים לו עם. זה לא דבר לאומני. זה לא דבר שבגלל שאתה כזה וכזה אתה צריך ללכת להרוג את כל האחרים. אבל יש איזה סוד שלכל תרבות יש. הסינים, למשל – אני יודעת שיש הרבה תרבויות גם בתוך הסינים, למשל, אבל אני אומרת באופן גס – הסינים, למשל. נושאים בתוכם משהו. ההודים נושאים משהו. בדרום אמריקה כל שבט נושא בתוכו איזה דבר. באפריקה יש. באמריקה יש איזו מהות, גם אם חדשה יחסית. האנגליוּת, הצרפתיוּת, וגם היהודיוּת. אני חושבת שיש בנו איזה סוד שהוא מעבר לחוכמה האישית שלנו יש גם סוד של הלאום שעובר דרכי. ואני נורא מרגישה מחוברת לסוד הזה. אני חושבת שאחד הדברים שנורא חבל עליהם בעולם הוא שהמקום הזה הולך לאיבוד. כולם חושבים שלאום זה דבר הרסני, או הורס, ואני מרגישה שזה לא דבר הרסני. אני מרגישה שיש סוד בכל תרבות. אם אתה, נגיד, נוסע לאנגליה… היום אירופה קצת מעורבבת, אבל נסעתי לשם לפני 25 שנה, שלושים שנה, והיא נראתה יותר… אנגלית. אנגליה היתה החוץ-לארץ הראשון שלי, והיה שם כזה אנגלי שעמד בשדה התעופה ושאל כל מיני שאלות כאלה, של נכנסים לארץ, בפנים רציניים. והוא דיבר רק אנגלית. וזה הצחיק אותי. זה כאילו נכנסתי לסיפור. כאילו, דחילק, תדבר. דבר עברית. והוא דיבר רק אנגלית. הייתי בת עשרים, אולי, משהו כזה. הנסיעה הראשונה שלי. וממש ציחקקתי. זה היה מביך. אתה מכיר את זה? הצחקוקים האלה שאתה לא מצליח לעצור? ואחר-כך הסתובבתי שם עם הרחובות והאגמים והצבעים והברבורים… זה היה כאילו אתה נכנס… כמו ב'מרי פופינס'. נכנס לתוך המדרכה. או כשהייתי פעם ראשונה ברוסיה. זה היה ב-1987. זו היתה משלחת של ישראל ליריד הספרים, ואני זוכרת שהלכנו שם ברכבת התחתית וכולם מיהרו לעבודה. וכולם היו לבושים חליפות אחרות, זה עוד היה ממש תחת המשטר, וכולם מיהרו לקראתך עם אותו פרצוף, אותה הבעה, והם היו כאלה רוסים. עם אף רוסי, עיניים רוסיות, לחיים רוסיות… וזה היה כל-כך מוזר. אבל יש דבר כזה. יש דבר כזה, דבר שהוא גם עובר שינויים, אבל יש דבר כזה. רוסיוּת. ויש המון כוח בדבר הזה. כל דבר שאני אגיד זו הכללה גסה, אבל זה גם הכיף בלהכליל. למשל אנחנו, היהודים, אינטראקטיביים. אנחנו כאילו כל הזמן בגיל ההתבגרות. אנחנו משגעים את עצמנו ואת העולם כי אנחנו כל הזמן יושבים על הדופק. לא נותנים לאף אחד לנוח, כי כל הזמן אנחנו חייבים להפוך את הכל כדי שהכל יהיה בסדר. זה הכל קשור פה: זה יצירתיות ולמדנות ונוקדנות וקטנוניות לפעמים ותנופה ענקית, הכל ביחד, וזה כאילו אתה יושב על כספית. כל הזמן כספית. ואני מכורה לכספית הזאת, אבל נסעתי פעם לארצות-הברית. הייתי במרכז ארצות-הברית, במיזורי. נכנסנו לאיזה הוג-פארם, קראו לזה. חוות חזירים. והיתה שם איזו איכרה אחת, בת 75, עם מגפיים כאלה. עמדה בתוך כל הזבל של החזירים עם חולצה משובצת ועם פרצוף כזה, יודע חיים ואסונות. והבן שלה עמד שם, גם עם מגפיים כאלה, והם סיפרו על הצרות שיש להם עם בנקאים וכל מיני כאלה. ואבא שלה וסבא שלה, ומבחינתה גם הנכדים והנינים שלה, שם.

"יש דבר כזה, כשאתה נוסע בכל מקום – נגיד באיזה כפר בצ'כיה או בקרואטיה, אתה רואה בית איכרים שיש להם גינה קטנה בצד שהם מגדלים, לא יודעת מה, צנוניות. ודור אחר דור יכול לעשות פחות או יותר אותו דבר. שוב, זו הכללה גסה. ואנחנו לא יכולים. אנחנו, בתור יהודים, משעמם אותנו לעשות דבר אחד. להיות מחוברים לדבר אחד. אנחנו צריכים איזה סוג של הרפתקה. כל הזמן צריכים להתחדש. כאילו אנחנו כל הזמן צריכים, כמו נחש, להשיל עור ולקבל עור חדש. אתה רואה את זה בתרבות שלנו. התורה והמשנה הגמרא וקבלה וחסידות… כל פעם זה דברים אחרים. וגם השלת העור הזאת היא לא דבר בלי כאב. זה דבר עם המון כאב. נגיד, בקיבוצים: תראה איזה כאב זה. נורא. אנחנו מקלפים את זה בכאב והולכים למשהו חדש שלא ברור עדיין מה הוא. יש במשנה שישה קולות שהולכים מסוף העולם עד סופו, ואין קולם נשמע. ואחד מהם זה הקול של נחש שמשיל את עורו. אני מרגישה שאנחנו מצד אחד באיזשהו סוג של השלה מתמדת. שמצד אחד זו חוויה אדירה, ומצד שני זה כאב מתמיד.

"אנחנו כל הזמן באיזו לקראתיות. בסך-הכל היינו יכולים ליהנות מהחיים. גם עם כל הדברים הקשים, יש אפשרות ליהנות בפשטות ממה שקורה. היית בהודו? אני הייתי פעמיים. כל פעם שישה שבועות, כל פעם במקום אחר. כולם כבר מדברים על הודו, אז אני בהתחלה לא רציתי לנסוע. הייתי סנובית מדי. אבל בסופו של דבר נסעתי עם הבת שלי. ואחד הדברים… יש שם כל מיני דברים. בביקור השני שלי הייתי חולה ממש. מחלה נורא-נורא מוזרה, שפתאום כאילו נפתח לי חוש הריח לגמרי. נפתח, אתה יודע, כאילו הרחתי את הכל. הייתי נגיד במלון, אז הרחתי את הריח של הקיר ואת הריח של הכורסה ואת הריח של היד שלי ואת הריח של הציפורן… לכל דבר היה ריח אחד, וזה היה נורא, כי הייתי מוצפת ריחות ולא יכולתי להכיל את זה. לקחתי כדורים, וכלום. וזה היה איזה עשרה ימים, הדבר הזה, ואחר-כך חזרתי ארצה ופתאום זה עבר. בכל מקרה, יש מטרה לסיפור הזה, והיא לספר איך אנשים שם יודעים לשמוח. זה אחד הדברים המדהימים. לילה אחד לקחנו שם איזה אוטובוס. ואתה יודע, אוטובוסים של יכולים לנסוע 25 שעות, ארבעים שעות. אוטובוסים שקוראים להם "דה לוקס", אבל כל הגשם נכנס. אז חיכינו באיזו תחנת אוטובוס, והיה ממש חשוך. תחנת אוטובוס שהכל כזה מה זה מוזנח. שלוליות של גשם ולא רק של גשם בכל המקומות, ג'וקים ענקיים שמטיילים, ריח שתן שאפשר היה למשש אותו. ובתוך כל זה יושבים שם בין עשרות למאות אנשים שגרים שם. אין להם בית. משפחות, זקנים, ילדים, וביניהם מסתובבים כלבים, עיזים… והם שם שרים, צועקים מדברים. עובר שם כלב או גדי, הם נותנים לו ממה שיש להם לאכול. ואתה חושב, ריבונו של עולם, מה יש להם? אין להם לא ביטוח לאומי ולא ביטוח בריאות, הם לא יודעים מה יהיה מחר, וככה. אז אני לא אומרת שצריך להגיע דווקא לזה, אבל בסך-הכל תראו כמה אנחנו מקטרים. לא שהחיים שלנו פשוטים, אבל אנחנו לא יודעים רגע אחד להגיד, 'וואי! הנה: יש לי עץ, יש לי שמש, יש..'. לא יודעת. 'יש לי בית, אני מתכסה'. ישר אנחנו בלקראתיות הזאת, שהיא כמו תזזית. אולי זה עוד מאברהם, שהוא הלך לקראת ואז, כשהוא הגיע, אתה חושב זהו, אבל פתאום עכשיו אין לו ילד, אז יש לו לקראת חדש. לקראת לקראת לקראת. הוא בן מאה שנה ופתאום נולד לו ילד, ואז יש לקראת חדש. כל פעם יש משהו חדש, איזה חסר חדש שנפתח בנפש, שמושך אותך לאיזה אינסוף".

היהודי הנודד.

"כן. מתוך תקווה שבאמת… אתה יודע, אני מאוד אוהבת את הארץ. זה נורא לא נעים להגיד כך, כי היום אומרים, 'הארץ הזאת, המחורבנת. המדינה הזאת…'. אז יש כאן דברים רעים שצריך לתקן. דברים מקולקלים. זה אין חולק. לית מן דפליג. אבל בסך-הכל תחשוב: אנחנו כאן. יש לנו מקום שהוא שלנו. עם כל-כך הרבה בעיות, אבל… אמא שלי, יש לה כבר הרבה שנים דמנציה. ועכשיו היא כבר כמעט כבר לא יוצאת איתי. היא מזהה רק אותי קצת ואת אחי. היא היתה בן-אדם נורא-נורא חכם. זה נורא קשה. אני מקווה שאף פעם לא תצטרך לחוות דבר כזה. אמא שלי פחדה מזה כל החיים. ועד לפני כמה זמן הייתי יוצאת איתה והולכת איתה ברחוב, והיא היתה אומרת, 'אתה יודעת? אנחנו בירושלים'. היא כבר לא זכרה כלום. היה לה איזה משפט שהיא היתה חוזרת עליו, וכבר כולם צחקו, ואני חשבתי שזה כמו שבפרקי אבות יש 'הוא היה אומר' – 'הוא היה אומר על שלושה דבר העולם עומד', ו'הוא היה אומר' – ואני חשבתי, אולי כולם היו סנילים והיה להם איזה משפט אחד שהוא רק חזר וחזר: 'על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. ואמא שלי היתה אומרת, 'רבקה'לה, היינו 6,000 יהודים במינסק מזובייצקי' – שזו העיר שלנו, העיירה; מינסק של מזובשה, לא מינסק של רוסיה – 'רבקה'לה, היינו 6,000 יהודים, נשארנו 15, ואני אסתר הקטנה ביניהם, ואני זכיתי לחיות בירושלים'. היא אמרה את זה… כבר השתגעו ממנה. היא אמרה את זה לילדים שלי, לאנשים שבאו, חוזרת על זה כמו מוטו. ואני ממש מרגישה שזה היה כאילו הסוד שלה, שהיא הנחילה לי. כי באמת אנחנו פה".

***

שם משפחת אביה של רבקה מרים היה רוכמן. על דלת ביתה שני שלטים נפרדים, שעל אחד מהם מתנוסס שם משפחתו של בעלה לשעבר, והאחר אומר בפשטות "רבקה מרים". גם על ספריה היא חותמת רבקה מרים ("וככה גם מגיע הדואר").

"רבקה היתה סבתא שלי ומרים היתה הבת שלה", היא מסבירה. "שתיהן מתו באותו יום, בטרבלינקה. השימוש בשני השמות הפרטיים היה בחירה כשהוצאתי את הספר הראשון. אני מרגישה ששני השמות האלה באמת נורא חשובים לי. עם הקשר הנורא חזק גם לסבתא שלי, וגם לאחות של אבא שלי, שאני מכירה מכל אחת מהן סיפורים. סבתא שלי, רבקה, היא עברה… כשתבוא לראיין אותי באמת נכתוב רומן, כי כל הדברים האלה, אתה יודע, איך מכשיר קטן כזה [הטייפ; א"ש] יכול לתפוס את זה? אני אספר לך קודם על סבא שלי. סבא שלי, אבא של אבא שלי, שמעון, היה בן שבעים כשאבא שלי נולד. לפני כן היו לו שתי נשים שילדו לו חמישה ילדים ששלושה מהם מתו. שני בנים מתו ובת אחת. נשארו לו שני בנים. אחד מת משחפת כשכבר היה נשוי והיו לו שלושה ילדים, ואחד מת בן 17 משביתת רעב. סיבוכים של שביתת רעב. הוא התחיל לשבות כי הוא היה ציוני, ורצה לקרוא את העיתון הציוני, וסבא שלי אסר עליו. ואז כמחאה הוא עשה שביתת רעב, וכשהוא התחיל לאכול משהו קרה והוא מת. הוא היה כנראה בחור שהיה גאון. סיפרו עליו כל מיני אגדות. כשהיה ילד המציא את משפט פיתגורס על החול כשהוא שיחק. אז ככה איבד סבא שלי את שני הבנים שלו, ועוד בת שגם לה קראו רבקה, שהיתה יפהפייה כנראה ומתה פתאום מאיזה סיבוך, כאבי בטן, לא ברור. היו סיפורים שהיה לה רומן עם קצין רוסי.

"ושתי הנשים של סבא שלי מתו. נשארו לו שתי בנות, והוא היה אז בן שבעים. והוא התחתן עם סבתא שלי רבקה, שהיתה אלמנה עם בן. היא היתה אלמנה שהבעל הראשון שלה היה הבעל של אחותה. היא התחתנה איתו כשאחותה מתה. ועם סבא שלי היא התחתנה כשהיא היתה בת שלושים והוא בן שבעים, ורצה בן כדי שיהיה לו קדיש. אז הוא התחתן עם סבתא שלי, ואמר, 'אם תלדי בן זכר, נמלא את המיטה שלך בדינרי זהב'. ובאמת כשהוא היה בן שבעים אבא שלי נולד, וכשהוא היה בן 72 נולדה מרים, שהיא אחותו הקטנה, וכשהוא היה בן 75 הוא מת. הם נשארו יתומים, הוא בן חמש והיא בת שלוש. עכשיו, סבתא שלי הזאת, רבקה, היתה אשה מאוד כנראה אדוקה. היא היתה מלמדת את כל הנשים להתפלל. היתה להם חנות של יין. גם סיפור, איך הם קיבלו את זה. אפשר באמת לכתוב סאגה. היא היתה אשה מאוד אדוקה, ואבא שלי, כשהיה בן עשר, ברח מהבית. הוא גדל אצל מלמד שהיה בחסידות שכולה הושמדה בשואה, והבית שלו היה חסידי גור. אז בגיל עשר הוא עלה על רכבת, נסע לוורשה. נסע ללמוד לגדול בחצר של הרבי מפוריסוב. והוא היה שם כנראה מאוד מחונן. בגיל 16 הוא קיבל סמיכות לרבנות, ובגיל 17 הוא התפקר. גזר את הפאות, שלח מכתב לאח שלו הקומוניסט, שהיה בפריז, כדי שישלח לו בגדים קצרים, ונהיה עיתונאי בוורשה. וסבתא שלי, כששמעה שהבן שלה התקלקל – קוראים לזה התקלקל, 'קליגוורהן', זה ביטוי כזה, התקלקל, התפקר – באה אל הרבי מפוריסוב, נכנסה לבית-המדרש שלו, שנשים לא עושות בכלל דבר כזה, קרעה את הפרוכת לרווחה, פתחה את ארון הקודש ואמרה, 'רבי, אני באתי לתבוע אותך לדין תורה. שלחתי לך ילד יהודי כשר ותראה מה עשית ממנו'. לא יודעת את ההמשך. וזאת היתה סבתא שלי, שבסוף, במלחמה, כנראה נהייתה חולה. לא ברור במה, כנראה היה לה סרטן. היא היתה אז בשנות החמישים שלה, ומרים, אחות של אבא שלי, היתה בת 22 כשהיא מתה. היא למדה עם אמא שלי בכיתה. היתה כנראה בחורה לא מאוד יפה, עם משקפיים, והיא כתבה שירה. ואבא שלי תמיד אמר שהוא נורא מצטער שאף פעם לא היתה לו סבלנות לשמוע את השירים שלה. היא נורא רצתה שהוא ישמע את השירים, והוא היה עסוק בדברים שלו, והיא הלכה עם סבתא שלי לטרבלינקה, ושתיהן נספו ביום אחד. זהו. ואני קרויה על שם שתיהן".

***

"המהמורות אצלי", אומרת רבקה מרים כשאני תוהה מדוע סירבה תחילה להתראיין, "הקשיים, היו כי הוצאתי את הספר הראשון והשני בגיל כל-כך מוקדם. אחר-כך כשבאו להתייחס אלי, באו להתייחס אלי מהמקום ההוא, של הילדה. עכשיו, אני לא מתכחשת למה שהיה. אני מאוד קשורה לעצמי של אז, אבל אני מרגישה כאילו זה זרק את כל הזרקור למוקד אחד, של הילדה שכתבה וציירה, ובעצם עברו מאז די הרבה שנים. ואני עושה דברים, וקורים לי דברים, ואני לא מרגישה שאני… אני לא מצטערת על מה שהיה, אבל בהרבה מקומות בעיתונות זה משך למוקד של סנסציה".

ולכן לא רצית להתראיין?

"זה דבר אחד. אבל יש משהו… כשאנשים אוהבים שירים שלי, כשמישהו אוהב שירים ורוצה להגיע, אני נורא מפחדת לפגוש אותו. ידפקו על הדלת, והם יגידו, 'אה'. אני מרגישה שזה לא פשוט, וגם שהשירים הולכים בעצמם. הם ימצאו את מקומם. אני מחכה להם ככה, עם כל החוטים. אני מחזיקה אותם כמו עפיפונים. אבל הם הולכים ונוחתים להם אצל כל מיני אנשים, ויש להם את החיים של עצמם".

אחר-כך, משיחה על עיתונות ועל ראיונות עבר, אנחנו גולשים לשיחה על ארכיונאות, ומשם על אינטרנט ועל פיזיקה. "אני מרגישה", היא אומרת, "שמצד אחד העולם הרי נורא-נורא מתקדם. מצד שני יש דברים בסיסיים. שאלות בסיסיות של הקיום. למה כל-כך חזק היה לי לקרוא את 'אדיפוס', או את שייקספיר או את התנ"ך? כי השאלות הבסיסיות של הקיום נשארות אותן שאלות. ואנחנו נשארים עם אותו אין-מענה, או עם אותם נסיונות מענה. לא משנה אם יש מחשב, או אם הגעת לירח. השאלות הן אותן שאלות: למה יש כאב, ולְמה כל זה, ושאלות על הכאב של האהבה, או על קשר בין הורים וילדים. מאז שאנחנו מכירים את העולם שלנו, האנושי, השאלות הן אותן שאלות. האיך לפעמים אפשר למצוא לו מענה, אבל הלמה…".

ובעינייך זה דבר מרגיע, ההמשכיות גם של החוסר מענה?

"אני מרגישה שהעניין הוא לא בלמצוא תשובה. אין טעם לנסות למצוא תשובה. העניין הוא להניח את עצמך על הדבר ולתת לו לקחת אותך. אתה בעצם מסיר את האחריות, ואז אתה מרגיש את הדבר. ולא צריך את התשובה. אתה מרגיש את התשובה… לא את התשובה. אתה מרגיש את הדבר. ואני חושבת שזה דבר נהדר. ולכן אני מרגישה שהכוח של שירה הוא לא המקום המילולי שלך. אתה מניח את עצמך על שיר והוא לוקח אותך למרחקים. וככה שיר לוקח אותך, המוזיקה לוקחת אותך או נוף לוקח אותך. אתה רואה נגיד אנשים ששרים פתאום שירה בציבור. כל האנשים הכי צינים, שדקה לפני זה ודקה אחרי זה כל דבר ידברו בהומור סרקסטי, פתאום מתחילים לשיר איזה שיר. או כשהם שומעים ברדיו, במוזיקה המשודרת, איזו יצירה. פתאום כל הארשת שלהם משתנה. כל המקומות החכמולוגיים נעלמים, והם נותנים לעצמם להילקח. כי שם אתה באמת מרגיש שאתה מתחבר למקום שהוא מעבר ללמה. הוא מעבר לכל השאלות".

====
"כל העיר", 25.3.2005