דוּבּק אקסטרים – ראיון עם ערן נקש

יוסי ק' ואיתמר ב"ז

אם אתה בן עשרה לובש שחורים בישראל, הביטוי "ערב נקש" עשוי לעורר בך אחת משתי תחושות: התרגשות עזה או חלחלה מהולה בתחושת תבוסה, שמקורה בידיעה שחרף קשייך תיאלץ להראות פניך באירוע. בינואר 2006 נכנסנו אל דירתו-משרדו של ערן נקש, אדריכל אירועי האקסטרים-רוק, בניסיון לפצח את הקונפליקט. בסופו של הראיון המתינה לנו הצעת עבודה.

====
איתמר: חיפה. גיאוגרפית, אולי הפלופ הכי גדול בארץ. אף אחד לא גר שם, אבל זו עדיין העיר השלישית בגודלה בישראל. לא קורה שם כלום, אבל זו עדיין עיר הבירה של הצפון, שמנקזת אליה בסופי שבוע את כל חלכאי ונדכאי הגליל והקריות. בגיל 19 מצאתי את עצמי עם שני חניכים בני 15, תופס טרמפים מהגליל לערב סגירת הסיטי-הול, אולי מועדון ההופעות היחיד בכרך המזוהם. לא משנה שעד היום נערכים פעם-פעמיים בשנה ערבי סגירה והתרמה למקום הזה, האווירה היתה דרמטית ואף עגמומית. הופיעו שם איזה עשר להקות, אבל אנחנו נסענו לראות הופעת איחוד של קוקו בלוף והיתושים. אחד החניכים אומר: "תסתכלו שם. זה נקש, וברגע שהוא נכנס לפוגו, אנחנו נכנסים ומורידים אותו".

יוסי: ערן נקש (31, תל אביב) היה פעם האמרגן של קוקו בלוף, אבל מאז, לדבריו, הספיק להחזיק בערך בעשרים מועדוני רוק בתל אביב רבתי ולחלטר בארגון הופעות מיינסטרים (ירמי קפלן, כנסיית-השכל, נקמת הטרקטור). רוב הסיכויים שאם אתם מהזן שהולך לאירועי מטאל (גם פסאודו-מטאל הולך), הייתם באירוע של נקש. הוא גם אירגן את האקסטרים-רוק, שבימיו היפים הוציא מביתם אלפי לובשי שחורים והעלה לבמה עשרות הרכבים מהקשת הרחבה של הארדקור-מטאל-פאנק, שהופיעו ברצף לאורך לילה אחד. אז זה ערן נקש. לכבוד אמא שלכם ולכבוד הכבד הפגום שלה, להלן ראיון.

למוטט את הרוקסן

פגשנו את נקש בדירה-משרד שהוא מחזיק במרכז תל אביב ("השלושה חדרים האלו, אני לא יוצא מפה אם אין סיבה לצאת מפה"), סוג של מבצר – נקש שולט על תנועותיה של המעלית – שמשקיף על הים ועל גגותיהם המוזנחים של בניינים אחרים.
איתמר: איך הכל התחיל?
"היה לנו מתנ"ס שהיינו יוצאים אליו, ברמת גן, סוג של דיסקו ילדים, ושם חילקו לנו פלאיירים של מועדון חדש שנפתח. אז הלכתי, וזה היה הרוקסן. הייתי בפתיחה של הרוקסן. הייתי ילד רוקסן איזו תקופה מסוימת, בגיל 15, עד שהבנתי את הרעיון. שמע, עשרים שקל כניסה, בתקופה ההיא, זה מחיר מופקע, ואחרי כמה זמן לא משמיעים לך דברים חדשים. ואם כבר נמאס לך ואתה יושב על הרצפה, אז הדי.ג'יי בא ונותן לך מכות, שתרקוד. ואז החלטנו להקים דברים משלנו".
איתמר: מה באמת היה האירוע הראשון שאירגנתם?
"בגלל שהכרנו את כולם וכולם היו חייבים לנו טובות, נתנו לנו לעשות מסיבה ראשונה באיזה מועדון בתל אביב, האוזון. הגיעו עשרים איש, ובעל המועדון רדף אחרי עם סכין".
(צוחקים).
"זה לא מצחיק! חזרנו מושפלים למועדון זמן אמיתי, שאז היה הבית שלנו – כולם יצאו, צחקו עלינו, בעל המועדון, הדי.ג'יי. באותה תקופה הייתי אוסף בקבוקים כדי להיכנס חינם, כי לאף אחד מאיתנו לא היה הרבה כסף. ואז קיבלנו עוד מועדון, את הנגאסקי. התקשרנו לכל מי שאנחנו מכירים ואמרנו להם שאם הם לא באים, הם לא רואים אותנו יותר. בפתיחה היו 600 כרטיס, ואז בסוף הערב – בא בעל המועדון ונותן לי כסף. ואז מי שמע על זה בכלל? גם אתה עושה מסיבה עם המוזיקה שאתה אוהב, גם עם החברים שלך, וגם אתה מרוויח מזה. ואז בעצם פיתחתי קריירה. ועם הכסף הזה השתמשנו. כאילו, שתינו. שתינו אותו למוות.
"ואז התחלנו לגדול, מבחינת הנגאסקי – זמן אמיתי כמעט נסגר בגלל שלקחנו לו את כל הקהל. היה אמור להיות אירוע התרמה לרוקסן, אז באותו לילה אירגנו ערב חצי חינם כדי למוטט את הרוקסן סופית, רק כדי שאנשים לא ילכו לרוקסן. ודי הצלחנו. אבל אז הגיעו אלי שתי בנות, הן אמרו לי 'תבוא איתנו לצד'. ואז הן מתחילות לבכות, 'תשמע, מה עשית לנו, הרסת לנו את הבית, היינו כולם ביחד'. אז חזרנו לזמן אמיתי".
איתמר: בגלל שתי בחורות?
"לא. היום אין את זה, אבל פעם המועדון היה הבית השני שלך. כאילו, שמה אתה מקבל את הכל, גם את החברים, כי בשכונה שלך אתה לא יכול. מאיפה אתם באים?".
יוסי: אחד מהנגב, אחד מהגליל.
"אז אתם אמורים להבין את זה. אם אתה גר בנגב ויש לך שניים-שלושה אנשים ששומעים את המוזיקה שלך וכל השאר לא, אז אתה די מרגיש לבד. אז תחשוב על רמת גן, בשכונה של עיראקים – אז החברים שלך הם בעצם החברים מהרחוב, והמקום היחידי שאתה רואה אותם זה במועדון. לא היה אינטרנט וגם לא היתה דרך לשמוע מוזיקה חוץ מבמועדון".
יוסי: גדלתם במערות בעצם.
"לא מערות. שמע, היה לנו בית בהרים שהוא היה בית-בית. דירת שלושה חדרים, והיו גרים שמה בסביבות החמישים איש".
איתמר: מה זאת אומרת? בבית של שלושה חדרים?
"כן. אתה לא גר בתוך הבית, כי חם. אתה ישן בחוץ עם כולם".
איתמר: על מה אתה מדבר?
"כשהייתי באילת שנה וחצי, היה לנו בית בהרים".
יוסי: בהרי אילת?
"כל מי שברח מהבית היה הולך לשם. זה היה שייך לאיזה זוג מהבהאמס".
איתמר: זה עוד שם, המבנה?
"אין שמה כלום חוץ מעץ".

לקבל את שמעון פרס

יוסי: בכל מקרה, באיזשהו שלב התחלת להיות האמרגן של קוקו בלוף והיתושים.
"נכון. ראיתי אותם פעם ראשונה ברוקסן, הייתי בן איזה 19-20, והם היו ילדים. מי שלא ראה הופעה של קוקו בלוף עם אבידן לא ראה הופעה מימיו. ואחרי כמה שנים ניהלתי אותם".
איתמר: לפני שהם התפרסמו.
"זה מטורף. היתה פעם הופעה במועדון בבל, כשקוקו בלוף הופיעו עם להקת נ"מ ועם כל מיני להקות אחרות, ואחרי ההופעה פשוט יצאנו, 300 איש שצועדים ברחובות של תל אביב ועושים בלגן. לא נשאר כלום (הערה: נ"מ התפרקה לפני שקוקו בלוף התחילו. ככל הנראה מדובר בהופעה עם להקת נשרפת ב-1992; ב"ז)".
איתמר: מה בעצם התפקיד של אמרגן של להקה כמו קוקו בלוף, שהיא לא להקה מסחרית?
"להביא אותה להיות מסחרית. וגם להם אמרתי את זה מההתחלה. הכוונה שלי היתה למסחר אותם עד הסוף. ולא רק למסחר אותם, אלא בכיף למסחר אותם. הכי למסחר אותם. כי אז חשבתי שפאנק צריך להיות אחד הדברים הכי גדולים בארץ, שהוא צריך להפוך למיינסטרים, כי איזה מדינה יותר מתאימה בשביל להפוך את הפאנק למיינסטרים משלנו? כי הכל חרא פה. אני לא מאמין יותר באידיאולוגיות, תבין. אם פעם הייתי מאמין שוואללה, אנחנו עושים שינוי, אז היום אני לא מאמין בזה. אני לא מאמין בזה כבר שש-שבע שנים".
איתמר: אתה חושב שבגלל זה, בגלל המסחור, הרבה מהקהל כועס עליך? לפני כמה שנים חניך שלי, לא בנאדם אלים, רצה להוריד אותך בפוגו ובכלל לא ידע למה.
"שמע, אני יודע למה זה, וזה משהו שלקח לי לקבל אותו בעצמי הרבה שנים. אני אגיד את זה ככה: קח שם. שמעון פרס. מה אתה חושב עליו? אוהב אותו? שונא אותו? אתה לא מכיר אותו, נכון? אבל אתה יכול לשפוט אותו בלי שאתה מכיר אותו, כי הוא דמות מפורסמת. אבל אף פעם לא ישבת עם פרס או שתית איתו. אותו בחור שרצה לפגוע בי בפוגו, הוא שפט אותי כי אמרו לו שנקש הוא ככה וככה, אבל הוא לא מכיר את נקש".
איתמר: אבל אתה לא כמו פרס, אתה לא תשים את הפרצוף שלך על הפלאיירים של ההופעות.
"אני אשים כשיתחשק לי לשים. ואני אשיג כתבה בעיתון מתי שאני צריך או חושב לנכון. ביומולדת שלי פעם רציתי לראות את התמונה שלי ב'מעריב', אז עשיתי עמוד שלם-".
איתמר: כלומר, קנית מודעה.
"לא לא לא. דיברתי עם הכתבים. אבל בדרך כלל אני לא עושה את עצמי כאילו אני סלבריטי. שמע, היה אחד בתל אביב שהיה מתחזה לי. היה מתחיל עם בנות ברחוב, ואומר להן שהוא נקש".
איתמר: הוא היה נראה כמוך?
"שום דבר. השם שלי יותר גדול ממני. לפעמים, כשאני מחלק הזמנות, יוצא לי שאני מחלק למישהו הזמנה, והוא אומר לי 'אה, אני לא בא, זה נקש'".

שרפו את המועדון

יוסי: אז איזה הפקות גדולות יש לך בקרוב?
"עד עכשיו הייתי עושה מסיבות כמעט כל שבוע, אבל בעיקרון אני מארגן את האקסטרים-רוק. בשנה שעברה היה לי את אחד האקסטרימים הכי נוראים שעשיתי בחיים שלי".
יוסי: במה הוא נכשל?
"היו הרבה בעיות. כנראה שהקהל לא אהב את המקום, היו לי שם שותפים שלא כל כך הסתדרתי איתם, היו גניבות של ציוד מהבמות, גנבו מגברי גיטרה, ואז במה אחת בעצם התבטלה. דווקא שתי הלהקות שהבאתי מחו"ל ממש נהנו פה והכל, הבאתי את Das Ich ואת Peter & the Test Tube Babies. פיטר שלחו לי גיליון שלם באימייל, של 'ואללה, כמה טוב שהבאת אותנו, ממש נהנינו, חוץ מהמדינה הזו, אנחנו שונאים את המדינה שלכם'. אבל הקהל די קילל אותי והכל, וגם אני הייתי מקלל את עצמי אם הייתי במקום הקהל, פשוט יצאתי מהאקסטרים בקטע של 'ואללה, אולי אני לא טוב בהפקת אירועים'. אז חזרתי צעד אחד אחורה ולארגן אירוע קטן יותר, ה'We Are Family', זה היה בסוכות – אירוע מצוין, מטורף. ועכשיו האירוע שאני עושה בפורים יהיה עוד יותר גדול – אני לוקח משהו כמו ארבעה מועדונים, בכל מועדון יהיו שמה בין 15 ל-20 להקות, להקה מחו"ל".
יוסי: אתה מרגיש שאתה נמצא היום בסוג של בדידות, איבוד דרך, לא מקבל מספיק הכרה? בנאדם מארגן הופעות מאתיים שנה ובסוף גונבים לו את הציוד מהבמה.
"בשנים האחרונות אני כבר לא מארגן את הדברים בשביל האנשים. אני יותר מארגן את זה בשבילי, בגלל שאני לא יודע לעשות מוזיקה. הלכתי פעם למורה, קניתי גיטרה ומגבר, ניגנתי – הוא אמר לי 'אין לך כישרון'. הוא שכח להגיד לי שאני שמאלי ושאני צריך גיטרה מיוחדת".
יוסי: בעצם הצלחת להתפרנס מהמוזיקה בלי לנגן.
"כן. היה גם מועדון, ה-1939 ליד רחוב המסגר, שפתחנו בעצמנו – חסכתי במשך כמה שנים כדי לפתוח מועדון, אבל אחרי שלושה חודשים שרפו לנו אותו והפסדנו קרוב ל-300 אלף שקל".
יוסי: במשך כל הקריירה שלך אתה נתקל באויבים.
"זה לא נכון. שמע, תמיד יהיו סכסוכים. פעם הייתי לוקח את זה ללב. אם הייתי קובע מכות עם כל האנשים שאמרו עלי אי פעם משהו רע, אז הייתי צריך לסמן חודשים, ימים, שעות, שניות, מאיות. תמיד היתה בעיה עם הגדאיסטים, עם כל החבר'ה של הגדה השמאלית, שבאים ואומרים שאני עושה דברים רק בשביל הכסף. אבל כסף זה לא האישו. פעם אתה מפסיד ופעם אתה מרוויח".
איתמר: למרות שבסכומים של מאות אלפי שקלים-
"זה לא שאני מיליונר, אוקיי? אבל נגיד אתה הפסדת עכשיו 300 אלף שקל, מה תעשה?".
איתמר: לא יודע.
יוסי: אקפוץ מגשר.
"מה זה תקפוץ מגשר? אתה הרי לא תקפוץ מגשר".
יוסי: אני כן. מה אתה היית עושה?
"אני המשכתי לעבוד".
איתמר: לא נכנסת לחובות?
"בוא נגיד שאם מחר אני ארצה לעשות אירוע של שני מיליון שקל, אז ייקח לי בדיוק יומיים לגייס את הכסף".
איתמר: מאיפה?
"זה לא שאני יכול לשים סכום כזה מהכיס שלי, אבל אתה הולך למשקיע, אומר לו שאתה מארגן אירוע ושיבואו אליו כך וכך אנשים, מארגן חסויות, וזאת גם אחת הסיבות שאנשים באים אלי בטענות שאני ממסחר את האירועים שלי. אבל ואללה, לא אכפת לי למסחר את האירוע, מבחינתי תקראו לאירוע איך שאתם רוצים, אם כל הכסף הזה הולך לשמש אותי כדי להביא להקה מחו"ל, אז מה אכפת לי איך קוראים לאירוע? מצדי שיקראו לו 'דוּבּק אקסטרים'. אם דובק יביאו לי כסף כדי להביא להקה שאני אוהב, אז מה אכפת לי".
יוסי: איזה להקות אתה באמת רוצה להביא לארץ?
"החלום שלי הוא להביא את Suicidal Tendencies. כבר סגרתי איתם הכל, היה לי מחיר, טיסות, וגם הייתי אמור להיות המפיץ הבלעדי בארץ של דוגטאון, שזאת החברת סקייטינג שלהם, ואז נפלו התאומים. הם רצו להיות עם המשפחות שלהם, כל אמריקה היתה מבואסת. אז רדפתי אחריהם להופעות באירופה. גם הצטלמתי איתם. ירדו לי דמעות מהעיניים כשלחצתי להם את היד. בהופעה של Sick of it All התעלפתי. ראיתי גם את אוזי אוסבורן, הייתי ב-Ozzfest, היה לי בקסטייג' (מעבר למאחורי הקלעים; י"ק)".
יוסי: איך משיגים בקסטייג' לאוזפסט?
"שולחים להם מכתב שאנחנו כתבים של 'מעריב לנוער'".
איתמר: "מעריב לנוער" סיקרו את האוזפסט?
"לא נראה לי… (צוחק)".
יוסי: אתה חושב שאם תפסיק לארגן אירועים, זה ייצור איזשהו שינוי בסצינה המוזיקלית בישראל?
"זה ישפיע עלי באופן אישי, אבל אני לא חושב שזה ישפיע על הקהל עצמו".
איתמר: אתה חושב שאתה מקבל סוג של הכרה על מה שאתה עושה?
"לא, אבל אני לא מצפה להכרה. אם הייתי יודע לנגן אז לא הייתי עושה את זה בכלל".
איתמר: אתה רואה את עצמך ממשיך בתחום של המוזיקה?
"כן ולא. אני כנראה אמשיך גם בגיל שישים, אבל בוא נגיד שאני כבר שש שנים רוצה לעזוב את התחום".
איתמר: אתה לא באמת מתכוון לזה.
"דווקא כן. אני עושה את זה כי אין לי ברירה. אבל לא ראיתי אף אחד שיכול לקום ולהחליף אותי".
איתמר: יש לי עוד שאלה. בין הפעם הראשונה לפעם השנייה שנפגשנו לצורך הראיון, אתה תכלס די הצעת לי עבודה. זה די מוזר.
"למה? שמע, אני מכיר את העיתונים, יכול להיות שהכתבה תהיה שלילית ויכול להיות שהיא תהיה חיובית. זה לא מפריע לי. אני כרגע עושה את האתר אינטרנט הזה, ואני צריך מישהו שיודע לכתוב. אני לא יודע לעשות ראיונות. אם הייתי יודע לעשות אז הייתי עושה את זה בעצמי. אתה יודע לכתוב? יש לך זמן? אתה מכיר את הלהקות? אתה שומע את המוזיקה? כתבת כמה כתבות בחיים שלך? אז למה לא? תמורת כסף".

====
גרסה מקוצרת של הראיון התפרסמה ב"העיר" ב-20.1.2006. תודה לאסף עברון על האישור להשתמש בתמונותיו