ראיון עם אייל תלמודי

שוקי טאוסיג

הסקסופון של אייל תלמודי הספיק כבר לנשוף לצד ברי סחרוף, ירמי קפלן ורונה קינן. חוץ מזה הוא הסתובב בעולם עם הפילהרמונית, היה שותף מייסד של מספר הרכבים אלטרנטיביים, וכיום מנגן, בין השאר, מוזיקה אלג'יראית בתזמורת המגרב. והבנאדם רק בן 25

הדרך המובילה לתיאטרון החאן עוברת באחד הרחובות המדכדכים בעיר. גנים עגומים, גדרות אבן, והכל טובל בזוהר צהבהב של תאורה חיוורת. אבל באותו ערב לפני כמה חודשים היה אולם המערה של החאן חמים ונעים. הערק נשפך כמים, ולהקת בום-פם, כולל השפמים וחולצות הפועלים הרומניות, הביאו אותה בשמחה צוענית שאפילו יקוב הזקן, מלך הצוענים של כוכב-רומני, היה סומך עליה ידיים עטורות טבעות זהב. אחרי כזו התחלה אפשר היה לחשוב שהערב לא יוכל להתרומם גבוה יותר, אלא אם כן מישהו ימציא דרך להזריק אניס ישר לווריד. אבל אז עלו לבמה כמה פרועי מבט והתייצבו מאחורי הכלים.

"מידנייט פיש" קראו להם. הם התחילו לנגן, והים, אפל ומטורף כמו שרק דגי מעמקים מכירים אותו, מעולם לא נראה קרוב יותר לירושלים. הבי-מטאל רדף פרוגרסיב רדף נויז רדף סימפוניה לצפצפות וברווזי גומי. כש"בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון הבליח פתאום, אפילו הטיפוסים המודחקים ביותר התחילו לרקוד, ולמראה פולחן הזרקול המסורתי אפילו מטורפי האוואנגרד היותר אקסצנטרים החסירו פעימה. זו היתה הופעה אופיינית לסצינה של מוזיקה ישראלית שאף פעם לא תשמעו בגלגל"צ, אבל היא בכל זאת ממלאת אולמות. על הכוכבים שלה לא תקראו אף פעם ב"ידיעות", אבל הם מרימים יותר פרויקטים משלמה ארצי. והם עושים גראס, לא קוק. זו גם היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את אייל תלמודי, נגן כלי נשיפה, מפיק לעת מצוא ואבן פינה בסצינה.

סקסופוניסט עיוור

הפעם השנייה היתה בבית החדש שלו במושב אבן-ספיר. כמה ארגזים עדיין ביצבצו מהפינות, ועציץ טרופי מהזרעה ביתית שמר על הכניסה. ביד החזקתי את הרזומה של תלמודי. הסקסופון שלו הספיק כבר לנשוף מעל עשרות במות בארץ וכמה בניו-יורק. הוא ניגן עם ברי סחרוף וירמי קפלן, הקליט עם רונה קינן ושלומי שבן, הסתובב בעולם עם הפילהרמונית, היה שותף מייסד של כמה הרכבים אלטרנטיביים, השתתף בהצגה "גרעינים", שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל עכו, וכיום מנגן, בין השאר, מוזיקה אלג'יראית בתזמורת המגרב. רשימה חלקית, והבנאדם רק בן 25.

"ככה זה כשאתה נגן ולא בלהקה קבועה", מצטדק תלמודי. "מנגנים שני שירים עם אפרת בן-צור ושני שירים עם קינן ושני שירים עם זה ועם ההוא. קשה להישאר בהרכב אחד ולעוף איתו, כי אין כסף וחייבים לעבור לדבר הבא". תלמודי נולד בגבעתיים, העיר שעמיר לב שר עליה, "אני אמות שם במרפסת באחד החגים", אח קטן למוזיקאי אסף תלמודי. "לנגן התחלתי בכיתה ב', ודווקא על פסנתר", מספר תלמודי ג'וניור, "כשהייתי בכיתה ג' הפסנתר עבר לחדר של אחי, שלא היה מוכן לשמוע את הרמה הנחותה של הנגינה שלי. הייתי צריך למצוא כלי אחר, והמורה אמר לי שאני במילא ג'באר לגילי, ואני יכול לעבור לקלרינט. אבל אז, נגד כל הקונספציה של הקלרינט, כלי קלאסי כזה, קניתי סקסופון". עם הסקסופון הגיע תלמודי לתלמה ילין, מגמת ג'אז. יחד איתו חבשו את הספסלים גם אדם שפלן (Tel Aviv Art Ensemble, אטליז ועוד), אורי כנרות (אלקטרה, בום-פם ועוד ועוד), מאיה דוניץ (מקהלת גבעול, אנסמבל רפלקס, ועוד ועוד ועוד), וכמה מוזיקאים אחרים שאיתם יסתער אחר-כך על הבמות. אם מישהו ינסה לצייר תרשים זרימה שיתחיל בארבעת המוזיקאים הללו, ישרטט את מפת הלהקות וההרכבים שלהם ומשם ימשיך הלאה, הוא יגלה שמיפה חלק גדול מהחצר האחורית של המוזיקה הישראלית (ואגב, לאחרונה עלה פרויקט כזה לרשת באתר Qube). תלמודי ודוניץ שיתפו פעולה במידנייט-פיש וא-תאגיד; שפלן, דוניץ וכנרות היו אטליז; תלמודי, כנרות ושפלן הם להקת פז; וכל הארבעה הם חלק ממקהלת גבעול, הרכב ווקאלי שמותח את גבולות ההגדרה האנציקלופדית ונולד "בטירופן של מאיה דוניץ ומיכל אופנהיים", אליבא דתלמודי.

ההופעות הראשונות היו במועדון השמאל הקיצוני הגדה-השמאלית, בית-הגידול של תלמודי הפרפומר. "הגדה השמאלית, שזה הסניף של חד"ש בתל-אביב, זה המקום הכי פתוח – אפשר לעשות בו הכל. שום הופעה שנתתי שם לא חזרה על עצמה. זה התחיל בג'אז. תמיד הייתי בצד האוואנגרדי של הג'אז – דקסטר גורדון, אילינויז ג'אקט, ארנט קוב. כל החבר'ה היותר קשוחים, הסווינגרים שהתחילו בביפ-בופ בשנות הארבעים והחמישים, והאוונגרדים, אלו שהתחילו מאוחר יותר, כמו רולנד קירק, סקסופוניסט עיוור שהיה מנגן על שלושה סקסופונים בו בזמן. הוא היה האיידול שלי בתיכון".

תלמודי העביר את שנות התיכון בגדה, יחד עם שפלן, כנרות ועוד כמה תיכוניסטים מוכשרים. שם המשחק היה אלתור, פרויקטים של ערב אחד כמו "תלמודי בלוז", "מוח ורבע" ו"עומס בנמוכים". "היינו פשוט עולים על הבמה ומרביצים קטעים. הכל היה תלוי בדינמיקה בין הנגנים, שהיא לפעמים הפוכה ליחסים הבין-אישיים". למרות שלא מדובר בהיסטוריה עתיקה (וכבר אמרנו שתלמודי הספיק לדחוס הרבה היסטוריה במעט שנים), יש לתלמודי הרהורי כפירה על אותה חדוות נעורים שהולידה את ההופעות הספונטניות: "כל פעם שהיה למישהו איזה רעיון, כולם היו מתקבצים והיינו נותנים הופעה, הכל בקטע של אימפרוביזציה. בכלל, הרבה שנים חשבתי שאלתור זה הדבר, אבל בגלל שהקריירה המוזיקלית שלי היתה מלווה תמיד בלימודים, היום אני מבין את הערך שבלימודים של תולדות המוזיקה, של ללמוד מוזיקה בצורה מסודרת, אפילו אם זה בשביל שיהיה חומר לאלתר עליו אחר-כך. אחרי הכל, אי-אפשר לאלתר על קטע שלא למדת אותו קודם, אין יש מאין".

נגנית יוקלילי יפנית

עם סיום הלימודים הגיע תלמודי אל מתחת לשרביטו של יצחק (זיקו) גרציאני, המנצח האגדי של תזמורת צה"ל. הילד המרדן ממועדון חד"ש מצא עצמו נושף בטקסי יום העצמאות, מלווה חילופי שגרירים, חוגג עם מסיימי קורסי מג"דים ועובר חוויות ביזאריות כמו נגינת "Happy Birthday" לאל גור בחגיגות היובל ונשיפה בחמת חלילים בבסיס של חיל הים. אבל החוויה האמיתית היתה העבודה עם גרציאני: "אני הייתי באחד המחזורים האחרונים שעבדו איתו. הוא היה בנאדם עם כריזמה מטורפת, אחד שהגשם לא יורד עליו. מנצח שפעל עשרות שנים ועיצב הרבה מהקלאסיקות שלנו, כמו החומרים שהוא כתב לגששים".

במהלך השירות הספיק תלמודי לנגן בשני האלבומים של קרח 9, באלבום של שלומי שבן ובסיבוב ההופעות "קולה וברה" של ירמי קפלן. אחרי שנפטר מהמדים, תוך שהוא מקליט עם אפרת בן-צור וג'נגו, יצא המוזיקאי הצעיר לשוק העבודה: "חבר של ההורים שלי שיש לו משרד חקירות הציע לי לעבוד אצלו. חשבתי שאני הולך לעשות עבודות מזכירות, אבל הוא נתן לי לעשות חקירות. בסופו של דבר קלטתי שאני עובד בשביל חברות ביטוח, שגם ככה מרוויחות לא רע, אז נסעתי לארצות-הברית". בניו-יורק הוא ניגן רגאיי עם הזמר איסמאל איזק מחוף-השנהב ופגש את יוקה, נגנית יוקלילי יפנית שלימים תהפוך את תלמודי לסוג של אמרגן. "כשפגשתי את יוקה היא ניגנה בלהקת דופוס, שפעלה בסצינת האיסט-וילג'. הם ניגנו רוקנ'רול אנטי-פולק, מין פולק פאנקיסטי עם השפעות פסיכיות, ואני הצטרפתי אליהם". כשחזר למכורה הביא איתו את הרכש היפני ופצח בסדרת הופעות והקלטות.

יוקה יאמומוטו נולדה באי סדו שבצפון-מערב יפן, עברה לטוקיו בגיל 18, ושנתיים לאחר מכן החלה לנדוד בעולם. את היוקלילי (ללא ספק כלי הפריטה המצחיק ביותר) הכירה בלונדון, שם הופיעה במועדונים קטנים של מוזיקה אלטרנטיבית. את תלמודי היא פגשה בערב במה פתוחה במועדון ניו-יורקי. מאוחר יותר הגיע לניו-יורק גם שפלן, והשלושה עשו עלייה. בארץ חברו אליהם דוניץ, שחר חזיזה וחגי פרשטמן. ההרכב, שמלבד היוקלילי ועוד כמה כלים כלל גם חמת-חלילים ואקורדיון, החל לתור את הארץ בניצוחו של תלמודי.

בד בבד הוא גם הופיע עם דוניץ במידנייט-פיש וא-תאגיד. "תמיד התעסקתי גם בצד ההפקתי. זה מה שקורה כשפועלים בתחום שאין בו כסף. יוקה היא גדולה, אין לי בעיה להשוות אותה לפי.ג'יי הארווי או לביורק. הקלטנו כאן שישה שירים יחד איתה. אבל הבעיה היא שאנחנו חיים במקום שאם אתה לא עושה מיינסטרים, אתה לא קיים. השוק קטן, אנשים חיים בפחד ובמיתון וקשה להוציא אותם החוצה, ועל סדר היום לא עומדים החינוך והתרבות והיצירה. הבעיה היא לא ביוצרים; לא ייאמן מה שאנשים יוצרים ומה הם מוכנים להקריב".

מוזיקה היא מקצוע טרגי?

מוזיקה זה אחד המקצועות הכי אכזריים שיש. גם אם אתה קלאסי ומדהים, אם אתה לא יודע לשווק את עצמך, תגמור מתוסכל ומנגן בתזמורת חרא. זה מזעזע לפעמים לראות בנאדם שמקדיש את כל החיים שלו למוזיקה. זה נורא תובעני, כל הזמן אתה עושה חזרות או כותב או מופיע. בנאדם יכול להקליט ולהופיע שנים, ואז להגיע לגיל חמישים ולמצוא את עצמו בלי שקל על התחת. גם למי שהוא סטאר ברמה של ברי סחרוף אין זמן לג'מג'ם, והוא חייב להמשיך לשיר אותם שירים ולמצוא חן בעיני אותן ילדות בנות 11, ובסוף אתה מגלה שאין לך פנסיה. אני לא עובד פחות שעות מאף בנאדם אחר, אבל בכל זאת שואלים אותי ממה אני מתפרנס.

לסחרוף אולי אין זמן לג'מג'ם, אבל הוא מצא זמן לבוא ולשמוע את תלמודי מאלתר: "הוא בא להופעה שלי בגדה, חלק מסדרת ערבי אימפרוביזציה שנקראו 'אייל תלמודי מהריח' ו'שות' ושות". הופעתי עם קונסטלציה של מכשירים, מיקסר ואפקטים וכל מיני כלים – סקס, חליל, קלרינט – וצירפתי חבר'ה לחלופין. אחרי ההופעה ברי התקשר ורצה שאנגן אצלו. הצטרפתי לשמונה הופעות אחרונות של הטור הקודם שלו, שיתפתי את החומר שלי בשירים שלו ואני מתארח אצלו גם בסיבוב ההופעות הנוכחי. חוץ מהשואו והרזומה, זו היתה חוויה מדהימה, אלפי אנשים שמכירים כל מלה וקופצים בטירוף רק בגלל שברי עומד מולם. לא כמו הופעות בזירה ("הזירה הבין-תחומית" בירושלים; ש.ט), שהקהל בא עם באד אטיטיוד של 'באנו לראות אוואנגרד ואנחנו ביקורתיים'".

מה שבזין

אחרי שהצטרף לתזמורת המגרב, נחשף מוזיקאי הג'אז למוזיקה המזרחית, וגילה שגם שם יש אנדרגראונד: "במוזיקה מזרחית זה עוד יותר קשה. מנגנים במסיבות שבע, שמונה שעות. נינו ביטון למשל, שהקים את התזמורת, הוא בטופ של המוזיקאים שפועלים כאן, ועדיין מנגן בחפלות. נכון שזה בידור בסך-הכל, והמקצוע זה לשמח, אבל אלו אנשים שחותרים לשלמות, ובמצב שקיים הם לא יכולים להקדיש את עצמם למוזיקה. זה גם היחס של התרבות הישראלית לכל מה שהוא לא אמריקאי. הרי היהודים בארצות ערב היו המוזיקאים הכי טובים, פשוט כי לא היתה להם ברירה. הם אלו ששימרו את המוזיקה הערבית. הערבים נהיו אשכנזים כשהגיעו הקולוניות הבריטיות. היהודים לקחו את המוזיקה הקלאסית והכניסו אותה למסורת שלהם, צירפו לה טקסטים יהודיים, פיוטים ותפילות. במרוקו לא נשארו כבר אנשים שמפתחים את המוזיקה הזו, ולנינו יש דרייב מטורף שאתה לא מבין מאיפה הוא בא, גם לשמר את המוזיקה הזו וגם לקחת אותה הלאה. כך שיש בארץ תופעה ייחודית של יהודים שעושים מוזיקה אלג'יראית קלאסית, אבל מי שמצליח במוזיקה המזרחית זה שרית חדד וזהבה בן, שעם כל הכבוד, עושות פופ".

מה רע בפופ?

אני חושב שצריך לעשות מוזיקה שמחה, אבל אם אתה רוצה לשמח אנשים, אתה לא יכול לסבך אותם. קהל נהנה מדברים שנשמעים לו מוכרים, לא ממוזיקה שמאתגרת ושוברת את החוקים. אם אתה עושה מוזיקה נסיונית, אתה ישר מוותר על להתחבב על הקהל, אבל האוואנגרד של היום יהיה עוד חמש שנים במיינסטרים. הדוגמה שלי היא מוזיקאים כמו תמיר מוסקט וויקטוריה חנה, שבאמת באים מהאוואנגרד. זה הדור שמעלי, של אנדרגראונד שכבר מתקרב למיינסטרים.

ואיפה אתה נמצא היום?

עכשיו גם אני קצת מבולבל. אני נורא אוהב רגאיי, הופעתי גם עם הפרידום-פייטרס, להקת רגאיי. אבל נגיד, ההופעה של רומן באימבאיב. בפעם הראשונה שראיתי אותו ניגנו אחריו עם להקת פז. הוא הופיע עם טייפ וקרן אנגלית, עמד וצעק על הבמה במבטא רוסי. הוא המם אותי. יש בזה משהו כועס, ולאנשים אין סיבולת לזה. אני גדלתי על זה, הלכתי לישון עם דה וורלד סקסופון קוורטט, שזו לא בדיוק מוזיקה נעימה, אבל היא ריתקה אותי. החופש הזה, שהם עושים מה שבזין שלהם. אם הייתי צריך להגדיר סגנון, הייתי אומר שאני רוצה לעשות מוזיקה חופשית. מאהבת נגינה ושמחת מוזיקה.

איך מסתדרים כשעובדים יום אחד עם שלומי שבן ולמחרת עם מאיה דוניץ?

בסך-הכל מדובר באותה בצה. כולם בארץ מכירים את כולם ומנגנים עם כולם. השאיפה היא לעשות דברים כמה שיותר חופשיים. עכשיו אני צריך לטעון את המצברים של האלתור בדברים מוגדרים. עם נינו אני לומד מוזיקה, סגנון חדש, קצב אחר. עם תזמורת המגרב אני מנגן כבר כמעט שנה, עם גבעול ניגנתי שנה. אפיזודות – חצי שנה, שנה – ואז מחפשים משהו חדש.

השומר והקופאית

כשהוא מתבקש למנות את המוזיקאים בה"א הידיעה בעיניו, הסקסופוניסטים באים כמובן ראשונים: רולנד קירק, דקסטר גורדון. אבל ככל שהוא מתהרהר, הרשימה גולשת לצדדים: "אלביס פרסלי, שגם הייתי בבית שלו. 'זיגי סטארדסט', שזה קצת מביך, זה כאילו לא למבינים, אבל הרוק'נרול שם כל-כך טוב – למרות שזה נעצר אצלי ב'זיגי' כשזה מגיע לבואי. 'אחרי הבהלה לזהב' של ניל יאנג. מוניר באשיר, נגן עוד עיראקי שהיה שר התרבות של סדאם לפני שהוא נהיה מסוכן. מאיר אריאל, בעיקר 'רישומי פחם', אחד הבודדים שמשכו אותי בגלל הטקסטים. אין מי שכותב בעברית כמו שהוא כתב".

חוץ מלנגן בתזמורת המגרב, על מה עוד אתה עובד עכשיו?

כרגע אני מנגן עם בני בשן, זמר ומשורר, שהיה שדרן בגלי-צה"ל וגם הוציא אלבום אבל חברות הענק עדיין לא גילו אותו. אני משתתף בבלקן-ביט-בוקס של תמיר מוסקט ואורי קפלן. טרקים אלקטרוניים עם כלי נשיפה והכל בלייב עם ויקטוריה חנה, תומר יוסף ועוד כל מיני תל-אביבים. חוץ מזה, אוהד קוסקי, שהיה בקרח-9, הלחין כמה שירים של ילד שקראו לו אברמק קופולוביץ', שכתב שירים בגטו לודז' ונרצח באושוויץ. אבא שלו שמר את המחברת, ועכשיו, לכבוד שישים שנה לגטו לודז', יוצא תקליט. אני מנגן שם בכלי נשיפה. אני גם עובד כרגע על אלבום סולו ראשון, שייקרא "מלבן 11א". השאיפה היא להיות מסוגל להפיק את הדברים שלי בעצמי. להיות גם המפיק וגם היחצן וגם המוזיקאי. אי-אפשר להסתפק רק במוזיקה, כי בתור התחלה אתה צריך לבסס את המוניטין שלך בקרב מי שאמור לקנות את החומר, מחברות התקליטים ועד הקהל. למרות שהיום אפשר לעשות תקליט בבית ואפשר לנסות לוותר על חברות התקליטים. אחרי שאתה גומר לעשות את המוזיקה, זה לא נגמר. אתה צריך למצוא איפה להופיע, ואם לא תביא קהל, לא יזמינו אותך להופיע שוב. אז אתה צריך להביא קהל בעצמך. במקום כמו הזירה למשל, אחרי שמשלמים לקופאית ולשומר, לא ממש נשאר כסף לאמנים.

====

"כל העיר", 29.9.2004

קריאת רשות

האתר של אייל תלמודי