ביקורת: הבנאליות של הצדק

איתמר ב"ז

האלבום: רוקי בי ומארקי פאנק, "שושנת הרוחות"

יש משהו מתסכל בלהיות צודק: כל אמת מוחלטת שאתה מצליח לגבש הופכת תוך זמן מה לבנאלית. גם כשאין עוררין על כך שהיא עדיין תקפה, אחרי שחזרת עליה כמה פעמים מתחילים לומר לך שהתקליט שלך שבור ושאתה שבוי בקונספציות. הדוגמה הקלאסית היא גדעון לוי, שכבר שנים מסקר עוולות מהסוג שאפילו דובר צה"ל (לעתים) מביע עליהן צער וזעזוע. בשלב מסוים הזוועות של לוי הפכו לרעש לבן, אף שאין מי שיפקפק באמינותן. מי שמעוניין להמשיך לספר את הסיפור שלו שוב ושוב עד שתואיל המציאות להשתנות נידון לעגן את מאבקו בגימיקים (ר' הגחכתן ההדרגתית של הפגנות השמאל הרדיקלי).כמו גדעון לוי כך גם רוקי בי (רועי אסייג), ראפר ירושלמי ותיק, ממקימי הלייבל/קולקטיב אגיטפופ, שהוציא החודש את "שושנת הרוחות", אלבום קצר (22 דקות) בשיתוף עם הפטיפוניסט מארקי פאנק (בפ"א רפה; גם הוא ממקימי הלייבל). רוקי הוא זמר מחאה מהזן הישן, אקטיביסט מוזיקלי מהסוג של וודי גאתרי, דייוויד פיל ולהקת ישראל, ובתור שכזה לפעמים אכן נראה שיותר חשוב לו להעביר את המסרים (השפויים/מנומקים היטב) שלו מאשר לעסוק בכל פן אסתטי אחר של היצירה.

ב-2002 היה רוקי אחראי לכמה מהטקסטים היותר מקוריים, אנושיים, מחאתיים ונוגעים ללב שנשמעו בארץ, באלבום "צרוב" של ההרכב שנקרא כישלון, שיצא במקלטתקליטים (שני החברים האחרים בהרכב היו דיספארה וגבי להלה). אחד ההישגים הגדולים של כישלון היה שרוקי הצליח לדבר שם כפי שככל הנראה לא דיבר מעולם אמן ישראלי על הקשר שבין התנכרות ליהדות, לגליזציה של קנביס, מיליטריזם, חוקים גזעניים ואוטונומיה של הפרט, ואיכשהו גם הצליח לגרום לכל ההתנערות הערכית הזאת להישמע לגמרי לא מנוכרת לחברה שאותה היא באה לבקר (השיר "עבודה זרה", שמספר על הפגאניזם התת קרקעי המובנה בדת היהודית, הוא מופת של מתודת "הפוליטי דרך האישי"). שנה אחר כך, באלבום הסולו שלו "ניצחון" (יצא באודיוקולאז', תת-לייבל מנוח מבית NMC), אמירות דומות כבר נשמעות מעט משומשות, עייפות מרוב ציטוט. זה לא שהיו חסרים ב"ניצחון" רגעים יפים, אבל כמה מהטקסטים היו מביכים בפשטותם, וההפקה הרזה רק הדגישה זאת.

קריאה מהירה במילות השירים ב"שושנת הרוחות" מגלה שגם הטקסטים החדשים אינם חפים מפשטנות. אתה מסכים עם כל מילה, אבל ההרגשה מגוחכת מעט, היא קצת כמו ללכת עם סטיקר של "שלום, אתה חסר". אפילו שיר עם מסר מורכב יחסית, "המהפכה התחילה", נשמע לפרקים כמו קלישאה של עצמו (מהפכנים לשעבר היושבים במסעדות יוקרה ואוכלים קוויאר, למשל) ומסתכם במסקנה הפציפיסטית ההגיונית אך כל כך שחוקה ש"כל מי שמתקרב לכוח, כל מי שרוצה לאחוז בכוח, הכוח משתלט עליו כמו מחלה". מהבחינה הזאת, "שושנת הרוחות" הוא קודם אמנם כל אלבום של רוקי בי, אבל מי שמציל אותו מהשבלוניות הייחודית של עצמו הוא דווקא השותף הנחבא אל הכלים, מארקי פאנק, שאחראי על המוזיקה. מארקי הצליח להלחים יחד לופים ומקצבים צלולים שמטעינים את רוקי בי, הפריסטיילר דל האמצעים, באנרגיות ובביטחון של ראפר מהחוף המזרחי ובשברי סאונד ודיבור ישיר סטייל אינדי-הופ מבית אנטיקון. בסופו של דבר, זה אותו אפקט שמאפשר לך לזמזם ללא נקיפות מצפון מלל סתום אך מופק היטב מטעם בובות על חוט מהסוג של מיכל אמדורסקי. לנוכח המטען הרעיוני של רוקי, התחושה מוזרה.

Rocky B & Markey Funk, Windrose
Agitpop, 2006

====
"עכבר העיר" (ת"א), 25.8.2006