ביקורת: דיירי משנה

איתמר ב"ז

האלבום: הרזידנטס, The River of Crime

אם היינו צריכים הוכחה לכך שתעשיית התרבות בוזרה לה עד כדי כך שניתן למצות רווח כלכלי מכל סוג של אקט אמנותי, איזוטרי ככל שיהיה, בתחילת הקיץ קיבלנו אותה: כמעט ארבעים שנה לאחר שהוקם בקול צרימה חדה פרויקט הדקונסטרוקציה הבינתחומי שנקרא הרזידנטס, חתמו חברי הקולקטיב הסגור דווקא ב-Cordless, תת-לייבל מבית תקליטי וורנר, אותה חברת תקליטים שב-1972 דחתה את הדמו ששלחו לה הומר פלין, הארדי פוקס, ג'יי קלם וג'ון קנדי והחזירה אותו לשולחים האנונימיים כשעל החבילה רשום בפשטות "To the residents" ("עבור הדיירים"), אקט שלפי האגדה העניק לקבוצה את שמה.

בינתיים כבר נחשפו שמות העוסקים במלאכה, תקליטי וורנר הפכו לטיים-וורנר, קונגלומרט הבידור השלישי בגודלו בעולם על פי מדד נילסן, והרזידנטס, שמלכתחילה קראו לעצמם בשם שאותו הגו אויביהם הגדולים (מהלך השקול לשינוי שמו של הרמטכ"ל ל"דם חלוץ"), חתמו על חוזה הפצה בלעדי עם רשת וירג'ין מגה-סטורז, הסטימצקי של ארה"ב. לפני כן הם עוד הספיקו לעבוד עם Mute, לייבל אינדי שנרכש על ידי ענקית הבידור EMI (שהיא, אליבא דנילסן, קונגלומרט הבידור מס' 4 בתבל).

הרזידנטס היו תמיד חזקים בשיווק: החליפות המוזרות, הביוגרפיות המומצאות שנגמעו בשקיקה על ידי המעריצים והתקשורת, הפארודיה על הביטלס, חילול התנ"ך. הגימיק הנוכחי, זה שבשמו הושק אלבומה החדש של הלהקה, The River of Crime, הוא הימור קונספטואלי שנדמה כי יכול היה להתבצע רק תחת חסותה של חברת תקליטים גדולה, שמסוגלת לספוג את הנזק הכלכלי שניסיון מסוג זה עלול להצמיח: מארז האלבום החדש מכיל בעצם שני תקליטורים ריקים שעליהם יש לצרוב את המוזיקה, שזמינה (תמורת קוד סודי) באתרי אינטרנט שונים, ביניהם הבלוג הפרסומי של הלהקה.

לא שאי פעם נדמה היה שהרזידנטס מנסים להשטינץ את עצמם לפי מידותיה העקמומיות של מערכת העיכול האמריקאית (סוכרת, כיבים למיניהם), אולם אם לרגע נראה שהלהקה פשטה את הרגל ונכנעה לחוקי המשחק הקפיטליסטי (בכל זאת, ככל שאדם מזדקן כך הוא זקוק ליותר ממון. זה חוק זהב), ובכן, נחשו שנית. כמנהגם של ווקאליסטים גדולים שאינם אוהבים או יודעים לשיר (לו ריד, ליאונרד כהן), חיבתו של סולן הרזידנטס (אומרים שזה פלין) לדבּרת הביאה את החבורה להחזיר לעולם ז'אנר רדיופוני שכבר כמעט נכחד מן העולם: התסכית (בארץ זכורים במיוחד "הקנוניה" בגלגל"צ הטרום קובלנצית והמיזמים הבלתי תלויים של קוטנר).

במשך חמשת חלקי האלבום (15-17 דקות כ"א) מגוללים הרזידנטס את סיפור חייו של נער שמגיל צעיר מצא עצמו חוקר בסקרנות בריאה (המתפתחת לכדי אובססיה) את עולם הפשע עם דגש על צדו הביזארי – פושעים סדרתיים (לכולם יש זקן), פשע ממוסד (כיסא חשמל), בעלי חיים אקזוטיים (ע"ע טופסי, פילה שחושמלה למוות בידי תומס אלווה אדיסון) וכיו"ב מרעין בישין. במהרה מתחילים הפשעים לרדוף אחריו, מה שמביא את ההרכב, שמערש ימיו הקפיד לחתור תחת ערכי החברה האמריקאית, לסיים את הסאגה הקצרה והאומללה דווקא במוסר השכל נוצרי למהדרין: מי שמשחק עם הצד האפל, סופו רע ומר (ובמקרה שלנו: יאשימו אותך בפדופיליה ואבא שלך יתאבד).

לסיכומו של עניין, נראה שהחבירה לוורנר לא מנעה מהרזידנטס להנפיק (שוב) יצירה ארכנית, מולטי-טקסטואלית, מיזנתרופית וחובבת ילדים, שמצליחה לרתק גם בהאזנה עשירית. מה שכן, יש סיכוי שמתוך מחבואם מעבירים הרזידנטס תרומות למפלגה הרפובליקנית. שיהיה. גם סלין היה פשיסט.

The Residents, The River of Crime
Cordless Records, 2006

====
גרסה מקוצרת של הטקסט הופיעה ב”עכבר העיר” (ת”א), ב-14.9.2006