פורנו 2.0 (מעקב)

שוקי טאוסיג

כאמור, לפני כמה ימים נתקלתי ב"אלטר-נט" בכתבה קצרה על אודות פורנו 2.0, והתכוונתי להביא כאן את עיקר הממצאים. ב"אלטר-נט", רשת של עיתונות אלטרנטיבית, נתנו לכתבה את הכותרת "פורנו 2.0, מה קורה כשפורנו חינמי פוגש רישות חברתי". ב"Tyee", עיתון עצמאי קנדי שקרוי על שם סוג של דג-סלמון ושממנו נלקחה הכתבה, העדיפו כותרת אפלה יותר: "פורנו 2.0, והקורבנות שלו". ההבדל בין הכותרות הוא נושא לדיון מעניין בפני עצמו, על עיתונות אלטרנטיבית והאופן בו היא נבדלת מהעיתונות הממסדית ובכל זאת זהה לה; על האופן בו תרבות משכפלת את עצמה באמצעות סקס ורבלי, ועל האירוניה שבניגוד בין מיתוג לייחודיות. אבל לא לשם כך נתכנסנו כאן.

הכתבה של סאני פרימן ("שמש איש-חופשי", בתרגום חופשי, ושם שאינו מסגיר את זהותו המינית של בעליו), תהא כותרתה אשר תהא, אינה מעמיקה במיוחד, אולם אפשר גם אפשר לדוג ממנה תובנות מעניינות על אודות אותו מפגש, בין פורנוגרפיה מקוונת ורשתות חברתיות – ובכלל, בין פורנוגרפיה לבין מגוון הטכנולוגיות שנהוג לכלול אותן תחת הכותרת ווב-2.0. כנהוג בכתבות מסוג זה, לא ניתן להימלט מאוסף של נתונים מספריים האמורים להדגים את היקפה העצום של ה"תופעה" (הווה אומר, פורנוגרפיה אינטרנטית):

"266 אתרי פורנו חדשים מצטרפים לרשת מדי יום. 28,258 גולשים צופים בפורנוגרפיה מדי שנייה".

בעוד שהנתון האחרון לא נראה בלתי הגיוני, הרי שהראשון נראה מופרך. עיון במקור שמציעה הכתבה – פרסומת למגזין קליפורני בעל השם היומרני "טוב" העושה שימוש אנכרוניסטי משהו בחלקי גוף נשיים – מגלה כי המספרים נשאבים ממקורות אחרים, כמו מנוע הדירוג "אלקסה" שאמינותו היא לכל הפחות מפוקפקת. אבל בעוד שנתונים מספריים אודות היקפה של תעשיית הפורנו ושל צרכניה יהיו תמיד מוטלים בספק, הרי שקביעה אחרת המובאת בכתבה נראית כמדוייקת:

"אגרגטורים חדשים כמו יו-פורן ופורנו-טיוב מקלים על קהלים חדשים למצוא אינטרנט מקוון חינמי, שקודם לכן היה נגיש רק לאלו שהיה להם הידע הטכנולוגי להשתמש בצורות של שיתוף קבצים – לרוב לא חוקיות – כמו ביט-טורנט".

שופטים לא צופים בפורנו

חציה השני של הכתבה מוקדש לאתגרים החקיקתיים שמציב השילוב בין טכנולוגיות חדשות ומלהיבות של הפצת קבצים לבין פורנוגרפיה מקוונת. "ההתפתחויות האחרונות בתחום לא מדליקות את כל הנוגעים בדבר, מפיקים פורנוגרפיים נכנסים לפאניקה מהקלות בה ניתן להעלות פורנו לרשת. הם משקיעים תקציבים גדולים בשחקניות-כוכבות רק כדי לראות את הסרטים שלהם מועלים לרשת בחינם, ואת הקהל שלהם בורח מהאתרים בתשלום כדי לראות סרטי חובבים בחינם". קישוריות ושיתוף הן שתי אבני היסוד של האינטרנט, עוד לפני שהיה אינטרנט (בימי ה-b.b.s הקדמוניים), אבל היכולת המוגברת לחלוק מידע בעידן ה-2.0 מושיבה את הפורנוגרפים באותה כורסא של מנהלי האולפנים הגדולים ורשתות הטלוויזיה, הצופים במוצריהם מועלים לרשת בחינם עוד לפני שהם מגיעים לאקרנים (או תאי הצפייה), כשהם נגישים באופן מוחלט ללא צורך בהורדת תוכנה או בשיתוף קבצים. אפילו סבא יכול לצפות בחדש של ג'נה ג'יימסון לפני כולם (ויחד עם כולם).

אבל הפורנוגרפים אינם ה"קורבנות" היחידים של הפורנוגרפיה האינטרנטית-חברתית, שיכולה להפוך לאנטי-חברתית בלי שום בעיה. הזרם המרכזי של הפורנוגרפים יודע לשמור על הקו האדום, שבמקרה של פורנוגרפיה נמתח בדרך כלל בפדופיליה וסנאף. כך למשל באתרי הפורנו-2.0 שנסקרים בכתבה, מילות חיפוש כמו "ילד" ו"לא-חוקי" יניבו אפס תוצאות. ובכל מקרה, אלו המחפשים פורנוגרפיה לא-חוקית לא יתורו אחריה בבמות ציבוריות – יהו 2.0 או 1.0. הבעיה היא אחרת, קלות ההעלאה לרשת של סרטונים – סימן היכר מובהק של "חיברות" הרשת" – מגביר את האפקט של תופעה אנטי-חברתית אחרת: פרסום בזדון של סרטים בעלי אופי מיני כנקמה (או סתם מרוע-לב). הכתבה מספרת על גבר שאיים על בחורה שיפרסם תמונות עירום שלה אם לא תשכב איתו, ועל גברים שמעלים לרשת סרטונים וצילומים מיניים של בחורות שהיו איתם בקשר מיני.

לפי המאמר, באתר הפורנו 2.0 "יו פורן" ניתן לצפות ביותר מ-250 "אקסיות" במצבים אינטימיים. כמובן שהנתון הזה לא אומר כלום. אין שום ערובה לכך שוידיאו המוכתר בכותרת "החברה שלי לשעבר עושה את הדבר" הוא אכן אותנטי, או שמדובר בתעלול קידום מכירות. פורנו הוא מוצר השואף נואשות לבידול. הרי אחרי הכל – כל סרטון פורנו משחזר פחות או יותר את אותו האקט שצולם במיליוני הסרטים שנעשו לפניו, ושייעשו אחריו. קונספט של "צילומים של האקסית" טוב בדיוק כמו "אמא של החבר הכי טוב שלי" או "אשתו של בן דודי".

אבל אין ספק שיש גם "אקסיות" אמיתיות, שם ברשת, ולצערן, טוענת פרופסור למשפטים המרואיינת בכתבה "אין שום מנגנון משפטי שבו יכולים קורבנות להשתמש כדי לקבל את התמונות שלהם בחזרה ברגע שהן יצאו החוצה, למרות שנגרם כאן בבירור נזק מתמשך". אמנם יש חוק שאמור לטפל בבעיה, אבל הוא לא נאכף, לא ברור למה. גם אחריותם של האתרים לא ברורה, והפרופסור לא זוכרת מקרה של תביעה משפטית כלפי אתר. הרושם העיקרי שעולה מחלק זה של הכתבה הוא הבוסריות של החוקים הנוגעים לאינטרנט. מערכת אכיפת החוק עדיין אינה יודעת כיצד להתמודד עם פשע מקוון, המנצל את האנונימיות שהיא לחם-חוקה של הרשת, והמחוקק לא מצליח להדביק את קצב השינוי הטכנולוגי ושלל הבעיות החוקיות שהוא מעורר. האימפוטנטיות של החוק בנוגע לטיפול ב"פורנו 2.0" מאחדת פורנוגרפים ושמרנים כאחד, הראשונים מעוניינים בכלים חוקיים להילחם במפירי זכויות היוצרים, האחרונים רוצים כלים חוקיים להילחם בפורנוגרפים. "אין מערכת חוקים אוניברסלית הנוגעת להפצה, רכישה או בעלות על פורנו אינטרנטי", מסכמת הכתבת (או אולי כתב? לעזאזל עם השמות האנדרוגיניים האלה), אבל בוחרת לסגור את הכתבה בציטוט אופטימי(?) של הפרופסורית: "המחשבה כאילו האינטרנט הוא יקום חסר חוק וחסר גבולות – מוטעה".

הכרנו בפורנו-טיוב

אם הנושא המרכזי של הכתבה, הנוגע לבעיות החוקיות שמעורר הפורנו 2.0, הוא פסימי למדי, ומסתכם בכך שיש הרבה אנשים מניאקים ושאף אחד לא הולך לטפל בהם בעתיד הנראה לעין, הרי שהנושא האחר, שהכתבה רק מרפרפת עליו, הוא אופטימי בצורה שהיא כמעט מטומטמת. בעוד שפורנוגרפיה היא באופן מסורתי מצרך הנצרך לבד, הרי שעצם הקישור בין "חברתיות" אינטרנטית לבין פורנוגרפיה משנה את את התמונה. אתרי פורנוגרפיה בשיתוף קבצים "זורם", כזה שאינו מצריך הורדה של קובץ, מציעים זמינות ומיידיות. השימוש שהם עושים ביישומים חברתיים כמו צ'אט און-ליין, קישוריות בפרופילי משתמשים, תגיות, טוקבקים וקבוצות דיון, הופכים לקלה ולמתבקשת מאליה יצירת קשר בין מעלי הקבצים לבין עצמם ובין הצופים בהם. "קהילות של מאוננים", אם תרצו. "זה כמו פייסבוק עם זווית של למבוגרים-בלבד", מצוטט בכתבה מרואיין אנונימי. מי יודע, אולי הדבר הבא בתחום יהיה הפיכה של אתרים בעלי אופי פורנוגרפי לאתרי היכרויות.

צד אחר של אותו עניין הוא האיזרוח של תעשיית הפורנוגרפיה. פרדריק ליין, מחבר ספר אודות פורנוגרפיה אינטרנטית המצוטט בכתבה, אומר: "ללא האספקטים החברתיים, המשיכה של יו-פורן פוחתת בהרבה. קל יותר לגולשים להשתתף בפנטזיות ולאקסהיביציוניסטים לחשוף את עצמם מבלי לעבור על החוק. זה כמו פיפ-שואו אלקטרוני". ציטוט לא מובן, אבל עם פאנץ' מעניין, המרמז – בלי כוונה – לכך שה-2.0 מחזיר את הפורנו האינטרנטי אחורה, לימי הפיפ-שואוז וקולנועי הפורנו, היכן שהבדידות נחוותה בחברותא.

אבל האיזרוח והחיברות של הפורנו האינטרנטי אינו נוגע רק לצרכני הפורנו. הוא משנה את התעשייה גם מצד היוצרים, ובעצם, את תפיסת היופי של כולנו. הווב-שתיים-אפסיות מאפשרת לכל ג'נה לפתוח אתר ולהיות כוכבת גם בלי להיות ג'יימסון, ובלי לעבור את המסלול התעשייתי. בלי להשקיע מיליונים בפרסום, בלי לקנות מודעה בגודל קיר בטיימס-סקוור, בלי לעבור את אישורם של מנהלי שיווק, יועצי פרסום, מנתחי תדמית, אנליסטים ווגינליסטים. כשלא פונים דווקא לנתח שוק של עשרות מיליונים, לא חייבים להיות בלונדינית, ולא לפרנס מנתחים פלסטיים. הדומיננטיות של תאגידים כמו "פלייבוי" ו"האסלר" נשברת על ידי הפורנו החברתי, וכך גם המודלים של מיניות שהם כופים.

פורנוגרפיה של הזנב הארוך, אם תרצו.