הרב מלמד והרב תרבותיות

שוקי טאוסיג

העיתונות המודפסת נמצאת זה שנים במשבר כלכלי. דועכת והולכת. הגופים היחידים שמצליחים להימלט מהמשבר הם עיתוני החינם, שחוסכים בהוצאות הכספיות הכרוכות ביצירת תוכן עיתונאי משובח, וחלק מהעיתונים המגזריים ועיתוני הנישה, להם קהל נאמן שלא ימצא את מבוקשו במקום אחר. עיתון “הארץ” הוא אחד מאותם עיתונים ותיקים המנסים להתמודד עם משבר עיתוני הדפוס. כך למשל לפני מספר חודשים הוא עיצב מחדש את התכנים והאריזה הגרפית של מוסף “הארץ”, אחד העוגנים הכלכליים החשובים של העיתון.

בדצמבר 2006, במסגרת עיצובו של המוסף ברוח עורכו החדש, ניר בכר, התפרסם לראשונה המדור “ועדת המדרוג”. המדור, שהפורמט שלו מועתק במלואו מהמגזין האמריקאי “ניו-יורק”, מופיע מאז בסוף חלקו הראשון של כל גיליון וכותרת המשנה שלו מכתירה אותו כ”מדריך שבועי לקורא הרב-תרבותי”. במדור הלא חתום משובצים אנשים, אירועים, חפצים ויצירות תרבות בגרף המדרג אותם על הסקאלה בין “גבוה”, “נמוך”, “טוב” ו”רע”. כך למשל בגיליון מה-11 למאי השנה מדורג ספרו של יאיר לפיד “שקיעה במוסקווה” כ”גבוה-רע”, יחד עם בחירתו של סרקוזי לנשיא צרפת והדחתו (שאמנם עדיין לא קרתה) של יצחק לבני, יו”ר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2. האירוויזיון, תוכנית הטלוויזיה “רוק 30", עלייתה של הפועל קרית שמונה לליגת העל ושדרוג אתר האינטרנט של “איקיאה”, מדורגים כ”נמוך-טוב”. מותו של רפי לביא, בלוג הוידיאו של טלי פחימה והתרגום לעברית של הקומיקס “אסטריקס ומרבד הקסמים”, מדורגים כ”טוב-גבוה”. “נמוכים-רעים” הם מכנסי דגמ”ח ברמודה, פסטיבלים ממומנים על ידי חברות מסחריות בחוצות תל אביב, בחורות בבגד ים שאינן מספיק רזות ושזופות, אנשים שלא נוהגים, יתושים ומאיה דגן (שמה של הכוכבנית אינו מוזכר, רק צילום זעיר שלה מופיע ולצידו הכיתוב “הבחורה הזאת!”. לו אני עורך דין זריז, הייתי ממהר לפנות למיה דגן ולעשות קופה על חשבון “הארץ” בתביעת דיבה).

הדבר המיידי שמשדר המדור הוא היעדר ההיררכיות, שממש קופץ אל העין ומכה בה: יש כאן בלגן שלם. מן העיצוב המעדיף את הגרפיקה על הטקסט, דרך הבחירות המדלגות בין תחומים כה רחוקים ולעולם חסרות נימוק כלשהו, ועד לשימוש בהתחכמויות מילוליות היאות למקומון – זועק המדור “אנחנו מגניבים!!”, זעקה פוסט-מודרנית, אנכרוניסטית במידה מבהילה, של ערבוב זהויות וויתור על קריטריונים: ועדת המדרוג ככזו השוברת את המדרוג.

לכאורה, אותה זעקה מהדהדת גם בכתבת השער מאותו גיליון, המוקיעה בחריפות את החברה האידיאולוגית מאוד, המדרגת מאוד, של ההתנחלות הר-ברכה. כותרת המשנה של הכתבה “המורדת” המופיעה על השער אומרת: “חני ללום נמלטה מהתנחלות הר ברכה אחרי שלוש שנות טרור ודיכוי אידיאולוגי”. בכתבה משמשת הכתבת נגה איתן שופר לסיפורה של אשה שבעלה, איתו גרה בישוב הר-ברכה, החליט להיפרד ממנה. האשה, חני ללום, שופכת את מררתה על בעלה: היא טוענת כי העדיף את דעתו של רבו על דעתה וכי החיים בישוב היו מפחידים. הבעל, הרב, אנשי הישוב וכלל המתנחלים מתוארים כאנשים חשוכים, דוגמטיים, אלימים באופן פוטנציאלי ואוחזים בשיטות של “טרור” ו”דיכוי” מחשבתי. גם בכתבה שהתפרסמה בחודש מרץ השנה, תוארה באופן שלילי ומשחיר חברה אידיאולוגית – רחוקה כרחוק מזרח ממערב מזו של חסידי הרב מלמד מהר-ברכה – זו של נאמני הגורו שי טובלי.

אלא שגם בהר-ברכה, מקום מגוריה לשעבר של חני ללום, וגם בקיבוץ מורן, משכנה של הקומונה של אנשי טובלי, לא בוצע שום פשע. אף אחד לא הוכה, חופש התנועה של אף אחד לא הוגבל, זכות הקניין של אף אחד לא נלקחה ממנו. אמצעי השכנוע היחידי שהופעל היו דיבורים. למרות זאת, כתבי ועורכי מוסף “הארץ” מציירים תמונה קודרת ומדכאת, ומשתמשים במלים חריפות מאוד כמו “טרור” ו”דיכוי”. מדוע? בדיוק כמו במדור “ועדת המדרוג”, אין צורך בנימוקים. עד כמה שהדבר ישמע אבסורדי – באופן מוצהר כמעט, הנימוקים, השקפת העולם של אנשי המוסף, לא נאמרים בגלוי. כך אין צורך להסביר מדוע יאיר לפיד, מיה דגן וסרקוזי הם “רעים” ואין צורך להסביר מדוע אתגר קרת, טלי פחימה ורפי לביא הם “טובים”; מדוע אלבומה החדש של פטי סמית הוא “רע” ואלבומם החדש של “דינוזאור ג’וניור” הוא “טוב”. אין גם צורך להסביר מדוע חני ללום היא קורבן, ואילו יגאל ללום, בעלה, הוא עריץ חשוך. לכאורה, מוסף “הארץ” יוצא כאן נגד האידיאולוגיה באשר היא. די לנו במדרוג! הוא קורא, די לנו בעריצות מחשבתית ובקריטריונים מגבילים. לכן חני ללום היא “טוב” (נמוך או גבוה?) ויגאל ללום ושי טובלי הם “רע”, משום שאלו האחרונים מציעים אידיאולוגיה, ואידיאולוגיה היא דבר מסוכן. לכן נושא המדור על נס את ה”רב-תרבותיות”, בבחינת “אל תעשה לך רב”.

אלא שמדובר, כמובן, בפיקציה מוחלטת. אין דבר כזה שאין דבר כזה, כמו שאמר מי שאמר. כל בחירה היא בחירה אידיאולוגית, גם אלו שעושה מוסף “הארץ”. קשה לעקוב אחרי הקו האידיאולוגי החורז את בחירות ועדת המדרוג של מוסף “הארץ”, משום שהן לא מנומקות, משום שמדובר באידיאולוגיה של הסתרה ועמעום, אולם קו אידיאלוגי כזה קיים ושריר. מי שאמון על הקוד האידיאולוגי של “הארץ”, יבין זאת. כך למשל מה שאפשר לתייג אותו תחת התווית “שמאל” הוא “טוב” (טלי פחימה, גבי גזית), ולהיפך (סרקוזי). מי שאפשר לתייג אותו כ”שוליים” הוא טוב (אתגר קרת, שבתקופה שהוציא ספרים עדיין לא אהבו אותו באקדמיה) ולהיפך (יאיר לפיד). ספורט זה “נמוך”, אבל אם מדובר ב”שוליים” (הפועל קריית שמונה) זה “טוב”. ארכיטקטורה זה “טוב” (כנס בינלאומי לארכיטקטורה ופנומנולוגיה בטכניון), אלא אם כן זה “בורגני”, ואז זה “רע” (מגדלי יוקרה תל אביב), אבל לא כשמדובר ב”לייף סטייל”, שזה טוב (”אתר אינטרנט לאיקיאה”). כלל חשוב באידיאולוגיית ההסתרה הוא לא להפגין יתר כובד ראש (כלומר, לא להיות כבד). לכן צריך להוסיף “יתושים” ואת סרט הפורנו בכיכובו של עובד הקונסוליה הישראלית בניו-יורק.

שיטות הטשטוש וההסתרה הללו גוררות איתן כמובן שטחיות, וממילא – כשאין נימוקים, אין דיון, ולכן המנעד כאן מצומצם מאוד, וצבוע בגוונים של שחור ולבן. מבחינה זו, מוסף “הארץ” הוא סוג של חברה אידיאולוגית דוגמת התנחלות הר-ברכה או הקומונה בקיבוץ מורן. אלא שמצעה, אמונותיה, ערכיה, נותרים סמויים. הם אינם כתובים בעמוד מעמודי המוסף, הם מרחפים מעל לעמודים, מעל לראשיהם של הכתבים. יקלוט אותם רק מי שיודע לקלוט אותם מן האוויר, מעווית קריצה, ממבט עוין בפינת הקפה. בהתנחלות הר-ברכה, מי שלא יסכימו עם משנתו האידיאולוגית המפורטת, יש יאמרו הפנאטית, של הרב מלמד, יוכלו אולי למצוא שהם אינם נהנים מן החיים בישוב. במורן, מי שיחשוב כי שי טובלי אינו בודהה מאוריון, יתכן כי לא ירווה נחת מהחיים במקום. נוכל לקרוא על כך במוסף "הארץ”. אולם היכן נקרא על סבלותיו של כתב מוסף הארץ, העובד באוויר רווי אידיאולוגיה, שאינה כתובה ואינה מנומקת? בבלוג שלו כתב בני ציפר לאחר יום הזיכרון על עובדת – כנראה בעיתון “הארץ” – שהוחרמה על כי לא עמדה בצפירה. אבל כמובן שלא זה העניין. לא כתבי מוסף “הארץ” והעריצות המחשבתית שמופעלת או לא מופעלת עליהם. העניין הוא המסוקרים של מוסף “הארץ”, עיתון ארצי, יומי, ותיק, הרואה עצמו כבמה פתוחה ואינטליגנטית, ובעיקר כזו המסקרת בהגינות וללא משוא פנים. למעשה, נוהג מוסף “הארץ” כעיתון מגזרי לכל דבר. לא פלא שסקר החשיפה האחרון הראה כי הוא מדשדש מאחורי עיתון החינם הנחות “ישראלי”.