"רוקפוינט": כרוניקה של עיתונות רוק ידועה מראש

איתמר ב"ז

המפגש שלי עם ישי שוורץ אירע בשוגג. בחודש מאי השנה שקדתי על הכנת מדריך הופעות מיובאות לקיץ עבור "עכבר העיר" התל אביבי. לקראת הדדליין נחרדתי להיווכח שכל נסיונותי להתחקות אחר יבואניה של להקת מטאל שאמורה להגיע הנה באוגוסט עולים בתוהו. כבר שקלתי לוותר עליה ולגמור עם זה, אבל לפני זה החלטתי להתקשר לידיד המועסק באוזן השלישית ולבדוק מה יש לו לומר. לא היתה לו תשובה, אבל הוא הפנה אותי לבחור בשם ישי שוורץ. "להקת מטאל? אם יש מישהו שיודע, זה הוא", אמר וצדק. שוורץ אכן מסר לי את פרטיו של היבואן, ואז העיר בחביבות: "עיתון 'העיר'? שמעת על 'רוקפוינט'? אולי תעשו עלינו כתבה?".

הסיפור מאחורי "רוקפוינט", חינמון המטאל המושקע של שוורץ, פשוט: הרבה כתבות, רובן המכריע חיוביות ומהללות במובהק. הסיפור שמאחורי הסיפור הוא ששוורץ הוא הבעלים של חברת ייבוא אלבומי מטאל, ולכן בעל אינטרס ברור, כך חשבתי, לקדם אותם בכל מחיר. אחר כך נוכחתי לדעת שהעניין מעט מורכב יותר: שוורץ (שכתב 58 מתוך 62 הטקסטים בגיליון הראשון של "רוקפוינט") סיקר בלהט גם אלבומים ולהקות של חברות ייבוא מתחרות, ועיגן הכל בתפיסת עולם אידיאליסטית פרו-מטאלית. בסופו של דבר, הסקתי, מה שהעביר אותו על דעתו זו לאו דווקא התשוקה לרווחים, אלא המלחמה העיוורת לקידומו של הז'אנר, שמולידה פירות באושים ופינות מעוגלות למכביר, הררים של טקסטים שלא ניתן להאמין לחלקים ניכרים מהם. או כמו שאמר לי חבר מטאליסט מאוחר יותר: "יד אחת בונה, יד אחת הורסת".

בדיעבד, מעט אירוני שכתבה כזאת התפרסמה דווקא בעיתון כמו "העיר", שבעצמו מפרסם לא מעט כתבות חיוביות ורחבות יריעה על אירועים שיש לו בהם אינטרס כלכלי.

====

רמת גן. מתישהו לקראת אמצע הראיון הארכני עם ישי שוורץ, מו"ל ועורך חינמון המטאל "רוקפוינט", מתחיל לחלחל בי הפקפוק. הנה עומד מולי פטרון מטאל מקומי שאחראי כסולן לכמה מהמפגנים הווקאליים היותר מבעיתים ומכרסמי המוחין שנוצרו בארץ, והוא אדם נהיר, מחויך, בן 31, נשוי לרואת חשבון ואב לתינוקת. האיש מגיש לי מים מפולטרים בכוס פרחונית; הסיטואציה המוזרה מתרחשת אי שם בתוך קרביו המצוחצחים של בניין דירות מהזן הצנוע-אך-מטופח, עם גרנוליט, צמחייה ואינטרקום פעיל, גן עדן לפנסיונרים שטרם נפלו למשכב. אנו משוחחים לקראת צאת הגיליון השני של "רוקפוינט", שנמצא בשלבי עריכה סופיים ועתיד לראות אור בשבועות הקרובים.

בגיליון הבכורה של המגזין, שראה אור ב-8,000 עותקים בחודש מרץ השנה, חתום שוורץ על 58 מתוך 62 הכתבות, הטורים, הראיונות וסקירות האלבומים. ארבעת הטקסטים הנותרים מתחלקים שווה בשווה בין חברו של שוורץ מימי התיכון ברעננה, מאור אפלבאום, ישי ברגר מ-Useless ID ובוא לבר (מדור פאנק), חיים "הרשע" בנימיני, איש WhoreXCore, בוא לבר ועשרות הרכבים נוספים (מדור קעקועים) וסולן משינה, יובל בנאי, שמחווה את דעתו הספקנית על שורה של להקות מטאל, ובהן בצפר הישראלית ("אין כאן משהו חדש מוזיקלית או ווקאלית"), In Flames השבדית ("בגדול ממש לא התחברתי") ו-Stratovarius הפינית ("שילוב ממוצע של מטאל עם פופ"). בגיליון הבא יתפוס את מקומו של בנאי יזהר אשדות, שהתלהב מאוד מ-Marduk, להקת בלאק מטאל שטניסטית משבדיה, שיריית הפתיחה של חייה הציבוריים היתה דמו בשם "זיין אותי ישו".

מוזיקה למתאבדים

שיערו של שוורץ אסוף, זקנו גזור בדייקנות, עיניו הממושקפות נמשכות לתקרה כל אימת שהוא מפליג בסיפוריו. בשלהי שנות ה-90 כיהן כסולן להקת Betrayer, שהחזיקה מעמד באומץ לאורך כמה משנותיו השחונות של המטאל הישראלי והופיעה (בבארבי!) לצד תומאס לינדברג, סולן להקת At the Gates השבדית, שאלבומה "Slaughter of the Soul" מ-1995 נחשב לאחת מיצירות המופת המכוננות של הדת' מטאל. ב-2002, שנתיים לאחר התפרקותה של Betrayer, הצטרף שוורץ ללהקת Nail Within, שהוחתמה בלייבל הצרפתי Listenable Records והתפרקה לאחר שנת פעילות אחת בלבד ואלבום בכורה שבו שיתופי פעולה עם סוללה כבדה של כוכבים (ובהם לינדברג, כמה מחברי להקת סיילם הישראלית, הסולן של Kreator ועוד). על נסיבות התפרקותה של Nail Within מסרב שוורץ לפרט, אך מסכים לומר שנחתה עליו בעקבות זאת תקופה איומה שהצריכה טיפול פסיכולוגי. השמועה ברחוב גורסת כי התבצע שם מעין פוטש, שלאחריו המשיכה הלהקה לפעול ללא שוורץ לתקופה קצרה.

כשהוא ניגש לספר על ההרכב הנוכחי שלו, Thy Mesmerized, מנתק שוורץ את עיניו מהתקרה ומישיר מבט בוער שנראה מטריד פי כמה כשהוא חנוט בתחפושת איש המשפחה הלבבי שניחן בגינוני אספנות גיקיים (תקליט זהב של מוטלי קרו, תמונה ממוסגרת עם בסיסט הלהקה ניקי סיקס) ותואר במינהל עסקים ויחסים בינלאומיים. "Thy Mesmerized זה ההרכב שלי ושל מאור אפלבאום", הוא פוצה פיו. "זה משהו שהוא באמת אוונגרד, משהו שחופר, אבל ממש. המוזיקה היא דארק אמביינט עם רעשים, עם נויז קור וצרחות של בלאק מטאל ברקע. זו מוזיקה מפחידה, היא נשמעת כמו הר געש מתפרץ, יש בה רק בס, שירה ואפקטים, הכל 'חוּוּוּוּוּוּש… חיוּוּוּוּוּוּוּ… שששששש…' ואז שאגות של בלאק מטאל. אתה מבין? זה נותן לך מין תחושה של וולקנו בתוך האוזן, בזמנו קראתי לזה 'בלאק בלי המטאל'. האלבום שלנו, או שתגיד שזה גאונות ומקורי אחושילינג, או שתגיד שזה חתיכת חרא. אני לא מאמין שתשרוד את כולו. בכל מקרה, לא יהיו לזה הופעות". בימים אלה עובדים אפלבאום ושוורץ, ששיתפו בעבר פעולה בסופרגרופ המטאל Moonskin ובשלל להקות תיכון, על אלבום שני ל-Thy Mesmerized, שייקרא "You Can't Surprise the Dead". בסיום העבודות עתיד אפלבאום להגר לארצות הברית לצורך התלמדות באולפן הקלטות. שוורץ יישאר ברמת גן ויפיק גיליונות נוספים של "רוקפוינט".

על אלבומם הראשון, שיצא ב-2006 ושמו כשם ההרכב, קיבלו השניים תגובות מלאות חלחלה: "מכיר את הסולן של מורביד אנג'ל (ענקית דת' מטאל אמריקאית; ב"ז), דיוויד וינסנט?", שואל שוורץ, ומיד ממשיך: "אז הוא אמר לי, 'אני לא יכול להקשיב לזה. זה עושה לי לבכות. זה עושה לי שחור בתוך המוח. זה מוזיקה למתאבדים, מה זה?'. הסולן של Marduk משבדיה – שהם יותר קיצוניים ממורביד אנג'ל – אמר לי, 'קרייזי שיט פרום איזראל, ואט דה פאק קורה שם?'. זה חומר קשה, אני בכלל לא מסוגל להקשיב לזה בבית, זה כבד עלי".

ז'אנר של מפגרים

אין סיבה להתחסד: מגזין "רוקפוינט" עב הכרס (60 עמוד ברוטו), שמחולק חינם באירועי תרבות, באולפנים ובחנויות תקליטים וכלי נגינה, יצא לאוויר העולם כתגובת נגד לחסך מתמשך בפובליציסטיקה העברית (ובכללה גלגולו הנוכחי של העיתון שאתם אוחזים כרגע בידיכם), שבמשך שנים מקפידה להתעלם כמעט לחלוטין מהנעשה בתחום המטאל, הרוק הקשוח וכיו"ב מוזיקה קיצונית ו/או נסיונית.

"עיתונאים תמיד התייחסו למטאל בתור ז'אנר של מפגרים או בתור מוזיקה לילדים", אומר שוורץ. "בהרבה מקרים צריך להילחם על כל פיסת מידע עיתונאית שמקבלים. כמו בכל סגנון, גם במטאל יש להקות שהן גימיק, אבל לא צריך להכתים בגללן ז'אנר שלם. אני לא בא ואומר למבקרים מה לכתוב, אבל זה באמת חורה לי: כשיש להקות ישראליות כמו Useless ID, שהיא אמנם להקת פאנק-רוק, אבל להקה מדהימה, מגה-סטארים בחו"ל, מופיעים ביפן מול אלפי אנשים, אז אם כבר כותבים עליהם במגזין מרכזי ('7 לילות'; ב"ז), זה בגלל שהם נבחרים להנחות את 'אקזיט'. או, נגיד, בצפר. הם הופיעו עם סלייר, יצאו לסיבוב הופעות עם ספולטורה. עכשיו, תאר לעצמך מה היה קורה אם כנסיית השכל, שהיא להקה מדהימה, היתה מופיעה עם U2, או עם קולדפליי. היו חורשים על זה בעיתונים כמו אני לא יודע מה".

כמעט מיותר לציין כי שוורץ אינו הראשון או האחרון להחזיק בטרוניות ממין זה; לעתים קרובות מאשימים יוצרים ועסקנים את קיבעונם ושמרנותם של גופי התקשורת המרכזיים באי-סיקור תופעות תרבותיות אקסצנטריות, אבל מספיקה סקירה שטחית של המפה התקשורתית כדי להסיק שעיתונים, אתרי חדשות, תוכניות בידור ומשדרי אקטואליה משתוקקים לתזרים קבוע של תופעות קיצוניות ומוזרות בסגנון "איש נשך כלב", ועל כך יעידו מפגני הזעזוע התקופתיים מהפאנקיסטים של כיכר דיזנגוף, ההתעלפויות החוזרות ונשנות מגברים ביולוגיים שקוטעים את איבר מינם ולובשים בגדי נשים, חרדים/ערבים/מתנחלים/אוהדי בית"ר שהם גם אנשים עלא כיפאק, חבר הכנסת ששרוף על הביטלס, חיילות בצבא ההגנה שמוצאות הכנסה צדדית בזנות, ובכלל כל הזדמנות לעסוק במין במסווה מהוגן כלשהו (יצוין העיסוק הפופולרי בהומוסקסואליות, שבמסווה של פתיחות ופלורליזם מעניק לאנשים מן היישוב הזדמנות למשש חוויות של מין לא שגרתי בלי להרגיש סוטים). ובכל זאת, איכשהו, התקשורת הממסדית מוותרת שוב ושוב על התענוג שבהתפלשות בקהילה מוזרה אך פטפטנית של יצורים אנושיים עם סימפטיה לשטן וחיבה עזה לאסתטיקה אפוקליפטית, המזגזגים בין אנרכיזם, לאומנות קיצונית ושנאת דתות ושופכים מיליארדי דולרים על דיסקים, ביגוד ואביזרים נלווים מדי שנה.

סטארט-אפ

את פירות ההזנחה של כלי התקשורת המרכזיים קוטפים, כצפוי, כלי התקשורת האלטרנטיביים. פעם היה מדובר בפנזיני זירוקס שחולקו או נמכרו בגרושים בלוקיישנים מובחרים, אבל מאז פרוץ האינטרנט הועברה רוב הפעילות האינטלקטואלית בתחום המוזיקה הקיצונית לאתרים עצמאיים דוגמת "מטאליסט" הישראלי, שבו מאגר עצום של ביקורות וראיונות עם אמנים מהארץ ומחו"ל, ולאינספור קהילות רוק מקוונות, שהן מהמתפקעות (והחולניות; ר' צביר פורומי המטאל ונגזרותיו ב"היידפארק") שבזירות הדיון הווירטואליות.

חרף מהותו העסקית במוצהר של "רוקפוינט" – שוורץ מספר כי לרגל השקת המגזין התפטר מעבודותיו האחרות ש"לא היו קשורות למוזיקה" ("זה סטארט-אפ") – מבחינה תוכנית מתנהל המגזין כפנזין לכל דבר: הכותבים דבקים אידיאולוגית במטרת-העל (קידום המטאל בארץ) ואינם דורשים תשלום על עבודתם. לפי שעה, טוען שוורץ, הוצאת חינמון מודפס כ"רוקפוינט", הממומן אך ורק מפרסומות, היא עסק "רווחי מאוד". בעוד שנה, אומר שוורץ, הוא רואה את "רוקפוינט" כ"מגזין המועדף על בני נוער בישראל".

בעידן של פרסום סמוי ("תוכן שיווקי" בעברית מכובסת), זמני הפקה מתקצרים, מבקרים שבעצמם בוחשים בקלחת התרבותית וכתבות שנרקחות בבית היוצר של משרדי יחסי ציבור ומתפרסמות כמעט כלשונן בגופי תקשורת מרכזיים (אני אישית מקבל לתיבת הדואר האלקטרוני שלי עשרות כאלה מדי יום, וקורא אותן כעבור שעה קלה כחומר מערכתי במיטב אתרי האינטרנט), קל ונכון לפקפק בקביעותיהם ובסמכותם של מבקרי מוזיקה בפרט ושל עיתונאים בכלל. "אני חושב שבתעשיית המוזיקה שלנו היום אתה יכול לשכנע אנשים רק אם אתה בא מעמדה של אמת", אומר שוורץ. "אני לא צריך להגיד לך שלהריץ מגזין כזה בישראל זה לא קל. אני עושה אותו מהלב, ואני חושב שמי שקורא את המגזין מרגיש את זה. הוא נעשה באמת מאהבה למוזיקה".

במקרה של "רוקפוינט" מתערבבות האהבה והאידיאולוגיה עם חוש עסקי חריף, שכן פרנסתו העיקרית של שוורץ מקורה ביבוא ושיווק אלבומי מטאל במסגרת חברת ההפצה שלו, Raven Music, שפועלת מאז 1998 וזוכה לייצוג נרחב בסקירות האלבומים והכתבות ב"רוקפוינט". לקוחות מתמידים של Raven Music מספרים כי לעתים קרובות התגלגלו שיחות טלפון פשוטות לצורך הזמנת דיסקים לפולמוסי נפש חושפניים שהתארכו אל תוך הלילה והסתיימו, בדרך כלל, ברכישה של יותר אלבומים מכפי שתוכנן. על רקע הבליל המוזר הזה של שיווק, פרנסה ואהבה כנה למוזיקה קיצונית ראוי לבחון את תכניו של המגזין.

הדבר הראשון שבולט לעין ב"רוקפוינט" הוא העובדה שרוב רובן של הסקירות משתפכות, ממליצות על מושאיהן בפה מלא ובעיקר בלתי מנומקות. כך, למשל, אלבומה האקוסטי של להקת Green Carnation (יבוא: שוורץ) זוכה לתיאור "מוזיקה נפלאה וייחודית של חבורת יוצרים מעולה". הדיסק "Impressions in Blood" הוא, כנראה, "האלבום הכי טוב של Vader" (ומיובא ארצה גם הוא על ידי שוורץ), ובמסגרת סקירת די.וי.די של להקת Useless ID זוכה ישי ברגר, שכותב את מדור הפאנק ב"רוקפוינט", לתואר "הכי רוק אנד רול בארץ, וכשתראו הופעה שלהם תבינו". שוורץ אף כותב (בגוף שלישי) על האלבום של Thy Mesmerized, להקתו שלו, ומצמיד לו את הקביעה "זה אלבום שמי ששומע אותו פעם אחת יזכור אותו לכל החיים". לזכותו של שוורץ ייאמר כי לא חסך תשפוכות וסופרלטיבים מרחיקי לכת גם מלהקות שאינן מיובאות על ידי Raven Music. מנגד, דווקא בטורים של יובל בנאי ויזהר אשדות, שממבט ראשון עשויים להיתפס כגימיק, מופיע מידע משכיל (אשדות: "תוכנת ProTools שינתה לחלוטין את תהליך הפקת המוזיקה בעשור האחרון, ואפשרויות העריכה בה שינו לגמרי את הצליל של המטאל") המגובה בחוש ביקורת בריא ("מאוד קרוב לפופ, לא במובן החיובי. מעניין מאוד הקשר בין מטאל מסוג זה למה שמכונה אצלנו מוזיקה ים תיכונית: צפוי מראש, מתקתק ולא עושה לי את זה" – אשדות על הסופרגרופ Avantasia).

וייב חיובי

"הווייב של המגזין הוא חיובי", מסביר שוורץ. "אנחנו קודם כל כלי לקידום מוזיקה, אנחנו לא כלי בשביל לירות לעצמנו ברגל. אני לא רוצה לבזבז עמודים בלהרוס למישהו את הקריירה. הרבה עיתונאים באים כדי לתפוס שרירים על להקות, אני מחפש לתת אנטיתזה. אני בא כדי לדחוף את הלהקות שאני חושב שמגיע להן. בגיליון הבא דווקא יש כמה ביקורות שליליות, אבל לא ברמה של קטילה. זה נעשה בתור ביקורת בונה ולא בתור ביקורת הורסת. אם זאת ערימה של חבר'ה בני 17 ואתה הולך לכתוב ביקורת שתגרום להם לרצות להתפרק – תחשוב פעמיים, כי מי אתה שתבוא להרוס להם את הקריירה".

זה נכון אולי לאמנים שאתה רואה שיוצרים מדם לבם, אבל לפעמים אתה רואה להקות שהן פשוט מהונדסות לגמרי, שכל המהות שלהן כלכלית, ואם אתה מוותר להן אתה מאבד את היכולת שלך להדריך, לייעץ לקהל על מה כן ללכת ועל מה לא כדאי לבזבז זמן וכסף.
"אני מדריך ברמה של על מה כן ללכת. המה לא ללכת – תחליטו לבד. יכול להיות שתקרא את הביקורת, ואז תשמע את הלהקה והיא לא תדבר אליך. אבל שבגללי מישהו שלא שמע תו אחד של להקה כלשהי ילך ויפסול אותה על הסף? אולי זה מטומטם, אולי זה נאיבי, אבל כואב לי הלב להרוס לאנשים את הקריירה בצורה כזאת. אז אני סותם את הפה. כי מגיע להם ריספקט, הם עשו חזרות והשקיעו באלבום, ויתרו על דברים בחיים כי הם בחרו להתעסק במוזיקה הזאת ולא במוזיקה אחרת".

אחד הדברים שאומרים על הרכבי מטאל זה שהם נותנים תחושה שיש להם דחף מאוד חריף לומר משהו, אבל משום מה מעדיפים, בדרך כלל, להשתמש במילים ערטילאיות, וכביכול נותנים למאזין להכניס את עצמו לתוך הטקסטים.
"אני חושב שלהקה שבאה ואומרת שהיא לא רוצה לדבר על השירים שלה וכותבת טקסטים מעורפלים בכוונה, כדי שהמאזין יכניס את עצמו – זה תמיד יישמע כמו התחמקות, כמו תירוץ של להקה שאין לה משהו להגיד. בסופו של דבר, אם אתה שומע רק הרכבים כאלה, זה לא נותן לך כלום בתור בנאדם. אתה לא יכול לתת למאזין מיליון דימויים שלא קשורים אחד לשני ולשלוח אותו לפענח את זה, כמו שעשו הסיסטרז אוף מרסי בשנות השמונים. אמן שיש לו מה להגיד בסופו של דבר רוצה שיבינו מה הוא אומר".

אתה מוצא סתירה בעובדה שאתה מתפרנס ממכירת הדיסקים וגם כותב עליהם ביקורות מאוד חיוביות?
"לא. ואני אגיד לך למה. חשוב לי מאוד להכניס ב'רוקפוינט' אחוז שווה של סקירות בין כל החברות. יש גם דברים של הליקון, של NMC, של High Fidelity. בגיליון הראשון אפילו הורדתי את המינון של הריליסים של רייבן. אם תסתכל על מגזיני מטאל חינמיים בחו"ל, מתוך 20 עמודים יש לך שמונה עמודי תוכן והיתר פרסומות, ושמונה הדפים האלה זה תמונה עם כתבה, שהתמונה תופסת 50 אחוז מהכתבה. יכולתי לשים בלי שום בעיה כפולת עמודים של 'יובל בנאי כותב על מטאל', לכתוב בגדול 'מ-מ-ש-י-נ-ה ל-ס-ל-י-י-ר' עם תמונה ענקית של יובל על עמוד וחצי ואת הכתבה בקטן, אבל לא. אני בא לקדם תוכן. אז שמתי את הטקסט על עמוד אחד, עם תמונה קטנה של יובל, וזה אומר לך הרבה על הצורה שבה אנו מתנהלים".

בעצם לקחת תחביב והפכת אותו למקצוע שלך. היתה לזה השפעה על היחס שלך למוזיקה?
"כן. אני משתדל מאוד ליהנות ממוזיקה כמו שנהניתי ממנה בתור ילד, וזה לא קל, כי היום אתה מקבל דיסק חדש, והדבר הראשון שאתה מסתכל עליו זה באיזו חברה זה יצא, ומי מפיץ את החברה הזאת בישראל, ומי הפיק, וכמה עולה המפיק הזה, ואיזה ציוד יש באולפן השבדי הזה… אתה כבר לא תמים, אתה כבר מכיר את כל השטיקים של התעשייה הזאת. הנאיביות ירדה. חלק גדול מההנאה בהאזנה למוזיקה זו הנאיביות. ברגע שאני אפסיק ליהנות ממטאל ואראה בזה פרופר תעשייה, ייהרס לי משהו. כשמגיע אלי משלוח חדש של דיסקים אני לא פותח אותו ומתחיל לחשוב לאיזה חנויות אני מוכר אותו, אני דבר ראשון פותח אותו, כבר במונית, ומתחיל לחשוב מה מזה אני מוציא לעצמי".

תעלומת אבי שחר והפטישים

השיחה עם שוורץ לא חפה מרגעים משונים. שמועה עקשנית גורסת כי בתקופתו של ירחון הרוק הכבד המושקע "מטאל האמר" (1999-2001) הצליח שוורץ, חמוש בפסבדונים ("אבי שחר"), להשחיל אל בין דפיו של המגזין ראיון עם להקתו המנוחה Betrayer, כשהוא בתפקיד המראיין והמרואיין גם יחד, וזאת בנוסף לכמות נכבדת של ביקורות חיוביות על אלבומים שייבא ארצה באמצעות Raven Music. כשהוא נשאל על אודות ימיו ב"מטאל האמר" ממצמץ שוורץ פעמיים ומכחיש בתוקף שאי פעם לקח חלק במגזין, וזאת חרף העובדה שבמו פיו נידב את המידע בראיון שהעניק ב-2003 ליותם אבני, ווקליסט בלהקת Abed, באתר האינטרנט מטאליסט (גורם לשעבר במערכת "מטאל האמר" אישר אף הוא ששוורץ היה בצוות הכותבים).

"ב'מטאל האמר' התפרסמה סקירה אחת בלבד שלי", מתקן שוורץ את גרסתו בשיחה טלפונית כשבועיים לאחר הראיון. "זאת היתה ביקורת חיובית על להקה בשם Grave Digger, שלא היה לי איתה שום קשר עסקי. חתמתי על הביקורת בשמי, וזה כל מה שפירסמתי שם אי פעם" (יצוין שגם גרסתו החדשה של שוורץ אינה מתיישבת עם הדברים שאמר בראיון ההוא מ-2003, שבו דווקא סיפר כי ריאיין ל"מטאל האמר" את סולן להקת קריאייטור).

בסופו של יום, תפיסתו המטריאליסטית של שוורץ את סצנת המטאל הישראלית ("סצנה נבנית על בסיס הופעות מחו"ל, בשילוב עם הפצת דיסקים בחנויות, מכירת דיסקים בדואר לאנשים שלא מסוגלים להגיע לחנויות, קהילת פורומים תוססת, הופעות ומרצ'נדייז. את כל זה אתה רוקח, ויוצאת לך הסצנה") ראויה להיבחן אל מול התפיסה המיסטית המפוכחת של המטאל כפי שהובעה בגיליונו הראשון של הפנזין המנוח "מתכות כבדות", שממצבת את הז'אנר כאאוטסיידר תמידי שמאיים על החברה וכלל אינו מעוניין להיטמע בה ולשכנע את ההמונים שאין בו סכנה.

"מטאל מעולם לא היה ממש חשוב לאנושות, והוא תמיד יישאר כזה", כתב עורך "מתכות כבדות", חיים דרישנר, אי אז בשנת 2000. "אולי זהו חלק מקסמו – אנדרדוג תמידי, תמיד לוחמני, תמיד מקופח, אך לעולם לא מושפל. לעולם גאה, מיליטנטי, מיזנתרופי. אז בואו נצא למסע בעולם ניהיליסטי לא לגמרי מציאותי, או אולי דווקא מציאותי מאוד, בבואתו הלא מחמיאה של עולם השמש, שופרם של הבלתי מסתגלים. ממוזיקת מטאל אי-אפשר 'לצאת'. אני נושא אותה עמי לכל מקום, כל הזמן. היא חלק ממני, מהווייתי, מאישיותי, מהאינדיבידואל שבי, פיסה חשובה מחיי. היא משפיעה על אופן מחשבתי, על ראייתי את העולם, על גישתי לחיים, לאנשים, לחברה כולה. היא גורמת לי להרגיש מה ששום סם לא מסוגל יהיה להעניק לי לעולם, ונכון, כפי הנראה אני אצא מזה כשאתבגר, וזה יקרה, מן הסתם, לכשאתפגר. מוזיקת מטאל מזכירה מאוד כריש. הכריש, בהיותו דג סחוס, חייב לשחות ולנוע כל הזמן על מנת לחיות. אם לא ישחה, לא תיווצר זרימת מים דרך זימיו, והוא ייחנק מחוסר חמצן. השטן כבר מזמן אינו דמות בעלת זכות קיום משל עצמה ואינו אלא ייצרו הרע של האדם. המודעות הסביבתית גוברת, עוולות חברתיים, זכויות אדם, שנאה בין-גזעית וקיפוח שהיה מנת חלקו של המטאל כל השנים – אלה הם רק חלק מן הנושאים שבהם עוסקים אנשי המטאל של זמננו. המטאל, בדרכו הניהיליסטית, מנסה לתקן את העולם, אפילו אם הדרך נראית לפעמים דוחה ומנוגדת לגמרי לקביעה זו".

קשה להטיל ספק בכנות כוונותיו של שוורץ. האיש הקדיש את רוב חייו למען קידום המטאל בישראל, גם אם השתמש לצורך כך בשיטות מעט עקמומיות. ובסופו של דבר, חרף בעיותיו הרבות, יש מצב ש"רוקפוינט" מעניין ואמין יותר מרוב רובן של ערימות הנייר שמצטברות בכניסות הבתים מדי סוף שבוע, בעיקר עבור הקוראים שיודעים להעריך את נצחיותם היחסית של דפי הכרומו על פני ארעיותם המתעתעת של עמודי האינטרנט. במידה מסוימת "רוקפוינט" אכן, כפי שמאמין שוורץ, עושה עבודת קודש, אך יש לזכור שעבודת קודש נעשית בידי מיסיונרים, ותובנותיהם של מיסיונרים ראויות למידה מסוימת של פקפוק בשל הפן האופורטוניסטי שבהן. במילים אחרות, "רוקפוינט" זה המרק החם שמחלקים לך בבית התמחוי של החברה הישראלית, רגע לפני שדוחקים בך להצטרף למניין. דרוש אנטיכרייסט.

====
"העיר", 22.6.2007