קילר הלוהטת חוזרת: ראיון עם יורם מארק-רייך

בועז גולדברג

כל אדם יוצר את עצמו. אתה בונה את עצמך מבפנים החוצה, כשהמתחים והרצון של האיש הפנימי מחזיקים יחד את האיש החיצוני. החיצוני הוא המסכה, המסר, ההסוואה, האמצעי שלך. כשהפנימי אינו יכול עוד לתמוך במסכה, החיצוני מתפוגג ואז אפשר לראות את האני המקורי. שינה יכולה לפעמים לרופף את האחיזה. משקה חריף, סם, אורגזמה, רגש קיצוני – כל אלה יכולים לרופף את האחיזה. האתגר הוא להגיע למקום שבו האיש הפנימי והאיש החיצוני חד הם. הרוק הישראלי מאכלס מעט מאוד דמויות שהגיעו למקום הזה.

זהו יום חול, שתיים וחצי בצהריים, שדרות וושינגטון 17, פלורנטין. שניים סינים מנמנמים על ספסל בשדרה, ודלת אולפני השובך נפתחת לרחוב כשהיא נתלשת מציריה. לנגד עינינו מופיע יורם מארק-רייך, סולן-מנהיג להקת קילר הלוהטת, שנולד בחיפה לפני 51 שנה. הוא די שונה מכפי שנראה בראיון שהעניק ל"העיר" ב-2006 לרגל ספר חדש שהוציא אחרי 11 שנים שבהן כתב היד שכב במגירה. הספר, אגב, נקרא "עד הרצח הבא", והוא מותחן אימה קולח בטירוף שנכתב בפרץ כישרון אדיר וחוש הומור שחור ומבריק. מיד מהדהדת לי שורה מתוכו: "דלת הכניסה החלודה נפתחה בחריקה". ועוד אחת: "הרוצח המסתורי זכה בתקשורת לכינוי 'ג'ק המרטש החיפני', כינוי שרמז על מידע חסוי שצו בית משפט אסר על פרסומו".

"זה גדול מהחיים, חבל לקלקל", הצהיר מארק-רייך באחד העיתונים כשלא מזמן נשאל האם נזכה לקאמבק של קילר. אלא שב-2003 הוא השיק לקילר אתר, ולפי הביוגרפיה שפרסם שם בתריסר פרקים המצטברים ל-9,500 מילה, היה ברור שבא לו לחזור. הכל התחיל לקראת בחירות 2009, כשהמוזיקאי אריאל קרס (איש השפן הנכון) הציע למארק-רייך להקליט מחדש את אחד הלהיטים הגדולים של קילר, "אני רוצה להיות ראש הממשלה". התיאבון המארק-רייכי קם לתחייה, במקום שיר אחד הוקלטו חמישה, וכהרף עין יצא שקילר הלוהטת קרמה עור וגידים עם חברים ישנים (המתופף גדי הר-שי ונגן כלי ההקשה ירון דקל) לצד חדשים (הגיטריסטים יובל ליבליך ועופר סטרול).

כעת הוא מקופל בתנוחה חרגולית על מסעד כורסה בתוך אולפני השובך. בזמן האחרון הוא מגיע לכאן כמו שעון מדי יום רביעי כדי לעבוד עם הבסיסט-גיטריסט והמפיק המוזיקלי של קילר הלוהטת מודל 2010, עופר סטרול, על הקלטות אלבום הקאמבק של קילר הצפוי לצאת בסתיו הקרוב. את מארק-רייך לא תמצאו מתערבב ב"קוביה", בוטקה-בית קפה על צומת שדרות וושינגטון-סלמה, מוסד מינגלינג אזורי בהתהוות. הפסקות קפה שחור חזק הוא עושה רק בתוך האולפן. האיש בא לעבוד. ההקלטות נמצאות בשלב מאוד מתקדם ומבוססות על חומרים חדשים לגמרי. האזנתי לחלקו, ובהחלט יש למה לצפות.

אני מניח בינינו טייפ הקלטה ומתאר לעצמי שמארק-רייך יירה מילים באותו קצב מסחרר של "דיסנילנד לא מחכה לי", אחד השירים המושלמים שהקליט בעבר. שפה היא כלי משחק עבורו, הוא מתפרנס מלשחק בשפה העברית. נוח לו עם המילה הכתובה כשם שנוח לו עם שיר רוקנרול, אבל דווקא בגלל שכבר 30 שנה הוא עובד בעיתונות – בעיקר בעולם המקומונים של חיפה – נראה שפחות נוח לו להיות בתפקיד המרואיין. כרגע, הספינקס הוא ספר פתוח בהשוואה למארק-רייך. "אני שונא לתמלל", הוא אומר, "אני עיתונאי טוב – אני ממציא. תמציא גם אתה". זו לא המצאה: יש שאלות שמארק-רייך מעדיף לענות עליהן באי-מייל. מחושב. למשל, "אם מישהו היה כותב עליך ביוגרפיה, איך אתה חושב שהיה צריך לקרוא לספר?". תשובה: "Born To Be Dead"; "אם היית גיבור-על, מהם הכוחות המיוחדים שהיו לך?". תשובה: "מבט של רצח בעיניים. הייתי מסיר את המשקפיים הכהים ומשמיד בהינד עפעף את כל הערסים ואת כל החולירות והזבלים האנושיים שאני נתקל בהם סביבנו".

טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה

ייתכן שאתם מכירים כאלה שנפרדו מ-800 שקלים באוזן השלישית או מ-375 דולר ב-ebay כדי לרכוש עותק ויניל של "דופקים את הלבנים", אלבום הגלאם-פאנק-פופ-רוקנרול-ניו וייב של קילר הלוהטת מ-1985 בהוצאת "הליקון". זה אלבום מופתי. היכולת של מארק-רייך לכתוב ולבצע שירי רוק (למשל, "אהבה היא שנאה") שנעים על שני צירים בו זמנית – בועטים, שורטים ושנונים מצד אחד; טראשיים ומטופשים במתכוון מצד שני – היא נדירה מאוד בנוף המקומי והכרחית ליצירת רוק במובן העל-זמני של המילה. איזה כיף שאלבום כפול בפורמט דיסק – הוצאה מחודשת של האלבום ההיסטורי מ-1985 פלוס דיסק בונוס עם 15 שירים – יצא לאור לפני חודשיים.

נציין כי מארק-רייך שייך למועדון של אנשים שהתחתנו פעמיים עם אותה אישה וכיום הם גרושים. מכל קדנציית נישואים יש לו בת, והוא הפסיק לנגן בערך לפני 17 וחצי שנה, כשבתו הבכורה איה נולדה. פה ושם יצא לו לגור בתל אביב, אבל "העובדה שיש לי בנות בחיפה השאירה אותי בחיפה עד עצם היום הזה", הוא אומר. בחיפה הוא גר בשכונת רמת בגין, בבית "של המשפחה". אין לו אוטו, אבל הוא די נהנה לטחון עיתונים ברכבת לתל אביב ובחזרה. במקביל לעיתונות (בשנים האחרונות הוא עורך את מדור התרבות של "ידיעות חיפה") יש לו צד ספרותי שנע על סקאלה רחבה: מכתיבת פרוזה ("הנסיעה"; "עד הרצח הבא"), דרך כתיבת ספרי ילדים שמומלצים על ידי משרד החינוך ("געגועים לפופאי") ועד לעריכת ספרי בדיחות וציטטות שדידי מנוסי היה מוציא לו היה פחות פלמ"חניק (מארק-רייך הדפיס 17 ספרים בז'אנר הזה: "למה בלונדיניות לא אוהבות להניק את התינוק שלהן? כי כואב להן כשהן מרתיחות את הפטמה"). "ספרים כמו 'בדיחות על מורים ותלמידים' הם תחת השם 'סיתוונית שוורץ'", חושף מארק-רייך, "כי קורה שבתי ספר מזמינים אותי לדבר על 'געגועים לפופאי' ומורים ותלמידים עושים חיפוש באינטרנט לקראת בואו של הסופר המהולל. גם ככה הם רואים אותי רוקד עם מטאטא בקליפים ביוטיוב. אני בטוח שזה דפק לי מאוד את הפרנסה".

לאיש יש כל כך הרבה זוויות, שאני מנסה להבין מאיזו זווית הוא יתקוף כשקילר תעלה בפעם הראשונה על במה מאז 1993. בתקופה שבה קילר פעלה – 1976 עד 1993, עם הפסקות – ילדים בני 12 לא נחשפו לפורנו קשה באינטרנט. העולם היה יותר נאיבי, וקל היה לזעזע את הקהל. "כשנופיע", מגלה מארק-רייך, "לא נוכל להתחרות עם השואו של אז, כשניסינו להביא את חו"ל לחיפה וקצת לתל אביב. כיום זה כבר לא ביג דיל בגלל שכולם נחשפו, אז נראה לי שבניגוד לפעם נהיה מאוד נקיים ומאוד ישירים על הבמה. בלי תימרות עשן וזיקוקים".

אם למייקל ג'קסון היה את הליכת הירח ולאלביס היה את תנועת המותניים, מהו סימן ההיכר הייחודי שלך בהקשר הבימתי?
הוא מהסס קצת, אבל אחר כך זורם. "פוזות נוראיות עם גיטרה חשמלית. אני לא נגן גיטרה במהותי, אבל מאוד אהבתי להשתטח, להתפתל על הבמה. פשוט לא הייתי מחובר לחשמל, והגיטריסט האמיתי היה מתבאס כי כולם היו בטוחים שאני עושה את הסולואים. העיניים היו עלי, אבל בעצם הוא היה יושב בצד ועובד קשה עם האצבעות. זה נקרא 'תזמורת בצורת'".

אתה רואה קשר בין ספר המתח שכתבת למוזיקה שאתה יוצר?
"יצירתיות ופרצי אנרגיה כאלה ואחרים יכולים לבוא לביטוי בכמה אופנים. אז כן, אני רואה הקשר. אני בועט במוסכמות".

כלומר, זה גם כן סוג של ספרות שנכתב בצורה מתפרצת כזאת, זורמת?
"כן. נגיד, אני כותב שיר", הוא מכחכח בגרונו וממשיך: "אני לוקח גיטרה, אין לי מושג לאן הידיים או האצבעות ייקחו אותי ואיכשהו תמיד נוצר שם שיר, מאוד קל לי לכתוב שירים. וכשאני כותב סיפור או ספר, אז גם, אני יושב מול המחשב וכאילו מישהו מכתיב לי, אני בכלל לא צריך לחשוב, זה רץ לבד, אני מפתיע את עצמי. אני לא יודע איך זה ייגמר, איך זה יתפתח – זה פשוט רץ לבד".

אתה בעצם אומר שזה דומה, לכתוב ספר, שזה משהו מאוד ארוך, ולכתוב שיר פופ קצר.
"לא אמרתי שזה דומה. אני אומר שאני יושב וזה מתפרץ ממני. אני לא מקדיש לזה שום מאמץ או חשיבה. זה יוצא לבד גם פה וגם שם".

אבל מה התכונות החשובות לדעתך בכתיבת שיר רוק טוב ובכתיבת ספר?
התשובה שאני מקבל פרוזאית, וברור לי למה: כשאתה מוכשר במה שאתה עושה, הצורך לפזר מסך עשן של מילים אינו קיים. "בכתיבת שיר אני חושב שזה צריך להיות קליט, מהיר ולא לחזור על עצמו יותר מדי ולעשות תמיד איזה c part כדי לגוון. חשוב לי הקצב. מה אני הכי אוהב? שמיניות מהירות. זה תמיד נגרר לזה. גם כשאני רוצה לכתוב שיר שקט, בסוף זה הופך להיות טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה. ולגבי כתיבת ספר? לא לשעמם את עצמי. אני כותב את מה שהייתי שמח לקרוא".

מעניין שאתה מכיל שתי תכונות שאצל הרבה אנשים הן תכונות סותרות. נראה לי ששיר נכתב בפרץ של אנרגיה, ובשביל לכתוב ספר צריך המון סבלנות ותחת.
"אין לי תחת. אני יושב ואם זה לא הולך אני קם. אני לא אוהב להתאמץ. אם זה לא יוצא לבד, אז זה לא זה".

אבל שוב, כשהוא בצד השני של המתרס נראה שהוא טורח להתאמץ יותר. בנקודות מסוימות בראיון מארק-רייך עוצר, חוזר לשאלה הקודמת "כי זה יתחבר לך". ראשי התיבות שלו הם ימ"ר – כלומר, "יחידה מרכזית" – וזה הולם אותו. מדי פעם הוא מראיין אותי: "איזו מוזיקה אתה שומע?", הוא שואל. "מתחקיר ראשוני שערכתי יש לנו טעם דומה", אני משיב. ובאמת, ימ"ר הוא מהישראלים הנדירים האלה שממש קרועים על מארק בולאן הלונדוני, סולן להקת הגלאם-רוק הסנסציונית טי רקס (1970-1977). והוא מצחיק. אני שואל אותו על נויז חדש ודברים כאלה, ובגאווה גדולה הוא עונה: "לא התפתחתי". כשהיה נער כיסה את כל קירות חדרו בנייר כסף מבריק שנלקח מחפיסות סיגריות ומחבילות שוקולד ועליו הדביק פוסטרים של טי רקס. איזה קטע שבדיוק ב-1993 – שנת הפירוק של קילר – ברי סחרוף ניגן ושר בהופעות את "Children of the Revolution" של טי רקס. זה אירוני, כי ב"דופקים את הלבנים" הקילרים לא זקוקים לאילוסטרציה בדמות קאבר. הגלאם שלהם נשפך מכל כיוון באופן אוטונומי.

הטייטל "דופקים את הלבנים" הוא בהפוך על הפוך, שכן ב-1985, כשזהר עדיין בעט, אמירות בנוסח "דופקים את המזרחיים" היו שגורות יותר מהיום. מה שמדהים הוא הנבואה המוצפנת בטייטל הנ"ל: היות והאלבום מורכב ברובו מאסופה של תקליטי שדרים שהוקלטו באופן עצמאי לאורך תקופה של כשלוש שנים וחצי (בין 1981 ל-1984) וחלק מהשירים שבו בהחלט זכו להשמעות ברדיו כשאותם סינגלים יצאו, מי האמין שבמרוצת השנים הרדיו הישראלי לא ישדר רוקנרול כמעט בכלל ואילו פופ מזרחי מזובל במיוחד דווקא כן. "הייתי יכול לקרוא לעצמי יורם פרץ ולעשות שירים מזרחיים", טוען מארק-רייך, "זה בא לי נורא בקלות. אבל אנחנו מתמקדים במה שאנחנו אוהבים".

יקה

כדי להבין את האהבה העמוקה שלו לרוק צריך לצלול לעבר הרחוק. למארק-רייך יש צד של יקה טוב, שקט ומנומס שמעולם לא נגע בסמים ושונא סיגריות. בתור תלמיד תיכון שהיה זקוק לדמי כיס כדי לממן לעצמו כלי נגינה ותקליטים הוא התפרנס מכל מיני עבודות כפיים, כולל שמירה בבית אבות, עבודה במפעל לליפוף מנועים, מכירת חומר ניקוי מפוקפק מדלת לדלת ועוד. הוא התגייס לצה"ל בשבוע שבו אלביס מת, אבל כחייל טרח להוציא את פנזין הפאנק הראשון בישראל – "מגעילון" – ב-69 עותקים ועל דפים צבעוניים שהיו מיועדים במקור לתרגול אוגדות בסיני. על הפנזין היו מנויים יואב קוטנר, מיכאל רורברגר, קובי אור (שגם כתב לפנזין) ואחרים. כמו כן, שני אחיה של סבתו מתו במלחמת העולם הראשונה בקרבות למען גרמניה, ובמלחמת העולם הבאה כבר רצחו הנאצים את רוב בני המשפחה. מארק-רייך הקפיד לענוד על מדיו אות גבורה שאח של סבתא שלו קיבל מהצבא הגרמני כטייס במלחמת העולם הראשונה.

כשהשתחרר מהצבא באוגוסט 1980 ניסה לעבוד בתחום הביטוח. לאבא שלו היתה סוכנות, והוא קיווה שבנו הבכור (מבין שלושה) יצטרף אליו. כעבור שבועיים המוזיקאי המיועד פרש, ומיד החל לכתוב ביקורות פופ ל"כלבו חיפה". באותה תקופה היה לקילר שיר בשם 'אני מת על פנינה רוזנבלום', שבעקבותיו פגש ימ"ר את פנינה כדי להציג בפניה שיר שכתב לה לקדם-אירוויזיון בשם "אני לא בלונדינית טיפשה". כמובן שהבלונדינית הכניסה את השיר למגירה.

חברת "הליקון", כשהייתה עדיין צעירה, הסכימה להוציא לקילר אלבום, אלא שקצת אחרי שהאלבום המדובר יצא ומארק-רייך – במחווה קילרית קלאסית – ניפץ תקליט של קילר הלוהטת על במת קולנוע דן במופע ההשקה, עקר הסולן-מנהיג ללונדון. בין השנים 1985 ל-1990 הוא שידר משם תכנים של מוזיקה ובידור לרדיו קול ישראל. בלונדון הוא המשיך לפרסם כתבות לעיתונים ישראלים, כולל כתבה מקיפה על המיליארדר היהודי-בריטי רוברט מקסוול, שבגללה לא נותנים לו לעבוד ב"מעריב" עד היום. הוא הקים אולפן קטן והחל להקליט תחת השם Mark From The Holyland, אך לטענתו האינתיפאדה קטעה לו את הפרויקט כי מפיק מקומי שבחר להשקיע בו נסוג בעקבות הבלגאן. כשחזר לארץ נוכח לגלות שהזמן לא עצר מלכת: להקות כמו שרמוטה מעופפת בהרים, היורקים, פלסטיק ונוס, סיאם,  The A, החברים של נטאשה – כל אלה הפכו לדומיננטיות באזור המפרץ. קילר אמנם שבה לפעילות למשך שלוש שנים נוספות, אך איבדה את המומנטום.

איש הזוויות שהוא ימ"ר המשיך לפעול במרץ: הוא הזניק סדרת רוק חודשית של ערבי וידאו בסינמטק חיפה (שנמשכת עד היום); הוא התמנה למנהל אירועי החוצות של עיריית חיפה; הוא היה עורך של עיתון הילדים "ראש צעיר", שבמסגרתו יצר הרבה קומיקס (כתב, לא אייר); הוא החל להוציא עיבודים של ספרי מופת לדיסלקטים; הוא ערך וכתב את "ראש קטן" (עיתון מחתרתי שצורף ל"כלבו"); הקים בחיפה לייבל ואפילו לימד תקשורת. כשנדרש לפרט על מה הרצה, הסתפק ימ"ר ב"כן, אני מאוד נהנה לירוק לבאר שממנה אני שותה".

הציטוט הנ"ל הוא דוגמה נוספת לכך שמארק-רייך הוא ההפך מהתופעה שלה אני קורא "פרדוקס חוסר הייחודיות". בתעשיית המוזיקה העכשווית, כשכל סגנון ולו הזעיר ביותר זוכה לנישה מסחרית, נוצר מצב שככל שזה יותר אזוטרי כך תוכלו למצוא עוד מאותו הדבר. מרוב טמטום תקשורתי להקות נולדות עם תג-ז'אנר ורטיות סוסים שלא מאפשרות לאף חבר להקה לפזול ימינה/שמאלה. מראש הן מעוניינות בפלח שוק מצומצם, וזה הכישלון של האינדי: בחסות פייסבוק או כל רשת חברתית אחרת, להקות אקסטרים-פאנק עם תספורות שצומחות מהקרסוליים וקעקועים שיוצאים מהאוזניים נשמעות כמו אלפיים דברים אחרים. כשחלוץ הפאנק ריצ'רד הל התראיין ללסטר באנגס בשעתו, הוא הגדיר "פאנק" כ"התחושה הקיומית הזו שאתה צריך לנוע, לברוח למקום אחר, לצאת מהפוזיציה שאתה נמצא בה". ואיך מארק-רייך תופס פאנק: "הגדרה שאימצתי מלהקת שאם 69 – לזרוק את האמת בפרצוף".

וזו האמת: קילר הלוהטת היא להקת רוק אוניברסלית שבטעות נתפסת כפרובינציאלית. להקה שבזכות תנאי העולם הישן שבתוכם פעלה היתה לה התעוזה, הרומנטיות, הנונשלנטיות וגם חוסר הברירה להמציא שילובים מגרים. אלה בדיוק הדברים שיוצרים עניין, כי בניגוד למה שרבים חושבים באזורנו, רוקנרול הוא פורמט אמנותי שאוהב להיות מופרך, או אם תרצו: כמה שיותר נושם. נותר רק לחלום על להקה מוזרה שתצוץ היום מאחת הערים הגדולות בישראל ותישמע כמו עיסת ראמונז, ארט ברוט ובנזין באופן שאינו מסריח מפוסט מודרניזם מזויף, עילג וצולע. במובן הזה נדפקנו, כי נשארנו עם שיבוטים מנותקים ועם מאסה של אנשים שבמשך שנים שטפו להם את המוח שהדבר הכי רוקנרולי שקרה כאן זה פורטיס.

של מי התחת

באינסרט של עטיפת הדיסק הכפול אתה כותב משפטים כמו: "חיפה, 1976. כלום לא קורה בעיר הפועלים האדומה". זה לא שכתוב היסטורי? הרי פיצצו פה את כולם ברוק מתקדם ובמה שקוראים לו כאן "רוק קלאסי".
"זה היה כל כך מוגבל", עונה מארק-רייך. "סבתא שלי, אווה, שהייתה בריאה כמו סוס עד כמעט יומה האחרון ומתה בגיל 99 וחצי, נולדה ב-1900, כך שקל לזכור. בגיל 76, 77, ו-78 היא היתה נוסעת המון לחו"ל ומבזבזת את הירושה על מאהבים צעירים. היא הייתה נכנסת לחנויות תקליטים, מין יקית חביבה עם שיער כסוף-כחלחל, ומבקשת תקליטים של הוויברטורים – זו להקת פאנק – או של שאם 69, הסקס פיסטולס, ג'נריישן אקס. בחיפה של 1976, כשקילר התחילה לפעול, היו שתי חנויות: 'התקליט חיפה' של אבא של ניצן זעירא ו'רוק פלוס' בשכונת הדר (מקום שמכר טי-שירטים וסיכות של רוק כבד, ב"ג). אבל אני מדבר על הפוסטרים, המידע הביוגרפי, הרכילותי – לא ידענו כמה תקליטים הוציאה טי רקס, או איך קראו לנגני הלהקה של מארק בולאן. היו מגיעים עיתונים גרמניים שלא ידענו לקרוא, אבל היינו גוזרים ומתאמצים להבין בערך מי נגד מי. זה לא דומה למה שקורה היום".

בהסתכלות לאחור, אתה לא חושב שהרומנטיקה הזאת עזרה לקילר? היום המצב הפוך, ולהקות רוק טובות כמעט ואין.
"היום בא להקיא מרוב נגישות. זה מבלבל ולא כיף. אז זה היה הישג. סבתא שלי היתה חוזרת עם תקליט, זה היה מדהים, חיכיתי לה שתחזור ארצה סופסוף. והיה אסור להביא יותר מדי דברים, אז חלק מהתקליטים היא נתנה למאהב שיביא במזוודה שלו. חוץ מזה, היינו נוסעים לתל אביב, חוזרים לחיפה, והחברים היו באים ומקליטים ומאזינים ביחד. זה היה 'ג'וני יצא לשדה הקרב ושב ממנו עם שלל'. כיום הבת שלי מתקתקת במחשב ומביאה לי מיליון להקות שיש אימג' שהן צריכות מיד להשתרבב אליו. 'האם זה אימו, האם זה ככה'. מקטלגים. זו הקלות הבלתי נסבלת של הרוק העכשווי".

אם היית יכול לפגוש כל אחד בעולם, חי או מת, מי זה היה ומה היית אומר לו?
"ג'ואי ראמון. הייתי מודה לו על האנרגיות שהראמונז העבירו לי בכל פעם שהאזנתי בווליום עצום לתקליטים שלהם".

אתה יכול לפזר את הערפל סביב עטיפת "דופקים את הלבנים" ולגלות לקוראים של מי התחת הזה, לעזאזל?
"לעולם לא יפוזר הערפל. זו שאלה שחוזרת על עצמה, והתשובה היא שכל בחורה שרוצה לדעת מוזמנת לעשות מסדר ישבנים".

טוב שיש איזה סוד בלהקה שכולם נאמנים לו. אם כך, יש לי שאלה בסגנון "עד הרצח הבא": מה עשית אמש בשעה 11 בלילה?
"אני לא יודע אם החברה שלי תרשה לי לספר".

שבע בערב, השמש השוקעת מחמיאה לפלורנטין. ימ"ר מנופף לשלום בשעה שהוא נבלע בבטן האוטובוס שעוצר על סלמה ומסיע אותו לרכבת בעזריאלי. האיש הזה מעורר אופטימיות: רוקר בן 51 עם גרעין פנימי של אמת מוחלטת. ההילה סביבו מוקרנת מתוך משהו טווסי שקיים בתוכו ותמיד שייך רק לו. משהו באווירה שהוא מייצר מזכיר טיפוסים בריטיים כאלה, שחיים את החיים כמו שהם רוצים, או לפחות עד כמה שניתן. האיש הפנימי והאיש החיצוני חד הם. ישר מהדהדת לי שורה מ"עד הרצח הבא": "הרוצח היטיב את הצעיף שסבב את צווארו ויצא אל הגשם בחוץ. בתוך רגע הוא נעלם".

====
גרסה מקוצרת של הראיון הופיעה ב"העיר" ב-18.6.2010

קריאת רשות

האתר של יורם מארק-רייך וקילר הלוהטת
קילר הלוהטת במייספייס
יואב קוטנר על קילר הלוהטת באתר מומה