מלקולם מקלארן (1946-2010), דברים לזכרו

אבי פיטשון

המעצבת ויויאן ווסטווד, שותפתו של מלקולם מקלארן לחנות הבגדים "סקס", שבה עוצבה האסתטיקה של הפאנק הבריטי, נפרדה ממנו במלים הבאות: "כשהיינו צעירים והתאהבתי במלקולם חשבתי שהוא אדם יפהפה, ואני עדיין חושבת כך". ג'וני ליידון, סולן הלהקה שמקלארן ניהל, הסקס פיסטולס, שבהופעות שלהם לפני שנה עדיין הקדיש לו את השיר "שקרן", מסר: "מעל לכל דבר אחר הוא היה איש בידור נעלה. הוא יחסר לי, וראוי שיחסר גם לכם", וחתם בשם הבמה האלמותי שלו – ג'וני רוטן.

*   *   *

האבל מתעטף עלי לאט, בהצתה מאוחרת. בסיפור האגדה, ההגדה, אופרת הסבון המהפכנית של מלקולם מקלארן והסקס פיסטולס הוא הרי לרוב שורטט כאיש הרע, בעיקר על ידי ליידון, אבל במידה לא מבוטלת גם במו ידיו: הוא זה שתיאר את עצמו בגאווה כמניפולטור, רמאי, סוונגלי מושך בחוטים. הפיסטולס היו הבויבנד האנרכיסטי יציר כפיו, הגרסה הנושכת, הטעונה במסורות של אמנות אוונגארד והגות סיטואציוניסטית, של הביי סיטי רולרס.

הוא זה שתיאר את עצמו בתור ה"ארטפול דודג'ר", הרי הוא ג'ק דוקינס, הכייס הממולח מ"אוליבר טוויסט", שבזכות כישוריו ועורמתו הפך למנהיג של כנופיית ילדים פושעים. מקלארן הוא זה שהסביר, שוב ושוב, לכל מי שרצה או לא רצה לשמוע, שהסקס פיסטולס הם מין פסל סביבתי קינטי שיצר.

האבל מכסה אותי לאט, כי כל כך הרגלתי את עצמי לעמדתי כתומך ליידון מושבע ונצחי. תמיד ראיתי בליידון את הסיבה המרכזית לחשיבות ולעוצמה של הפיסטולס. הספר הטוב ביותר על הלהקה, "אנגליה חולמת" של ג'ון סבאג', חוזר גם הוא לדיקנס ומתאר את ליידון כארכיטיפ אנגלי מאיים המזכיר באופן חשוד את אוריה היפ אדום השיער מ"דיוויד קופרפילד", כמן התגלמות של רוח איקונית בלתי ניתנת למשילה מימי לונדון הוויקטוריאנית החוזרת לרדוף את החברה האפורה, המהוגנת והשמרנית במאה ה-20.

אכן, היה זה המראה (והמבט הבוהה) של ליידון-רוטן שהיפנט אותי אל הפיסטולס, עוד לפני ששמעתי את המוזיקה. בשנת 2000, השנה שבה עברתי לגור בלונדון, בירת הפאנק שעליה חלמתי בנעורי, רצתי לקולנוע להקרנת הבכורה של "הזוהמה והזעם" בבימויו של ג'וליאן טמפל ב"סקרין און דה גרין" באיזלינגטון, בית קולנוע שבו הפיסטולס ניגנו פעם, ב-76'.

הדוקומנטרי של טמפל נועד לכפר על חטאי סרטו הראשון על הפיסטולס, "תרמית הרוקנרול הגדולה" מ-1980, שהופק אחרי פירוק הלהקה, שבו סירב ליידון להשתתף. הסרט ההוא וששימש פלטפורמה למיתולוגיית "אני תכננתי הכל" של מקלארן, שהציג את קורות הלהקה בסיפור מסגרת של עשרה שיעורים המדריכים את הצופה כיצד להמציא ז'אנר מוזיקלי רדיקלי, לגנוב כסף מחברות התקליטים המנוונות ולהשתמש בו כדי לקדם מהפכה תרבותית שתשנה את העולם.

לא יכולתי להתעלם מהיעדרותו הצורמת של ליידון, שמתואר על ידי מקלארן עצמו באחת הסצינות כמשת"פ ובוגד. יחד עם זאת, לא יכולתי להתעלם מהאסתטיקה הפרברטית, המלהיבה של הסרט, שנפתח במונולוג מגלומני של מקלארן הנלחש בקול מעוות דרך מסכת גומי סאדו-מזוכיסטית על רקע ביצוע כלי מיתר קלאסיים של "אל נצור את המלכה".

הפרד ומשול

הסרט השני, ומספר לא מועט של ספרים המתעדים את התקופה, חשפו עד כמה מצומצמת היתה למעשה השליטה של מקלארן בפיסטולס ובמתרחש סביבם, וכמה תפקודו כמנהל לקה בחוליים הכי בנאליים של התעשייה שנגדה לכאורה התקומם. מקלארן ניצל את רוטן ואת שאר חברי הלהקה, עיכב והעלים תשלומים, לקח לעצמו קרדיט על רעיונות של רוטן ואף ניסה למנוע ממנו, במהלכו של משפט מר שבו בסופו של דבר הפסיד, את הזכות להשתמש בשם הבמה ג'וני רוטן למרות שלא הומצא על ידו אלא התגלגל כתוצר אורגני של הווי פנים-להקתי שמקלארן לא היה שותף לו.

הוא השתעמם מהצד המוזיקלי של הפיסטולס, והתעניין רק בקונספט. הוא חשב שהקלטת אלבום היא דבר מיותר לחלוטין והתאכזב מהעובדה שהלהקה השתפרה ביכולת הנגינה שלה. הוא לא הבין, לפחות בשלב זה של חייו, את הכוח של מוזיקה כגל נושא של קונספט ואת התלות ההדדית ביניהם. הוא היה צמוד לרעיון רומנטי של מבע חופשי לחלוטין, אפילו מיכולת או כישרון, מבע שהוא לפיכך דמוקרטי לחלוטין, מחווה אולטימטיבית של קוממיות, פאנק כזעקה ראשונית. הרצונות והמאוויים של חברי הלהקה עצמה לא ממש עניינו אותו. הגיטריסט סטיב ג'ונס מסכם זאת בסרט בשפתו: "אני יודע שמלקולם מזבל את המוח. ג'וני יודע את זה. אתה יודע את זה. כולם יודעים את זה. רק הוא לא יודע את זה".

ג'ונס גם מספר שמקלארן איבד את העשתונות אחרי הראיון הטלוויזיוני המפורסם לתוכנית אחר הצהריים היומית של ביל גראנדי (שאליה הוזמנו רק משום שקווין הבריזו), שבמהלכו הגיבה הלהקה הלומת האלכוהול מהגרין-רום להתגרותו של גראנדי השיכור לא פחות בניבולי פה שבעקבותיהם הפך הפאנק מקליקה לונדונית אליטיסטית ומתוחכמת לתופעה לאומית שבסיסה אלימות והרס עצמי. אחרי התוכנית, וביתר שאת אחרי הוצאת הסינגל "אל נצור את המלכה", נתפסו הפיסטולס כאויבי ציבור ולא יכלו עוד להלך ברחוב מבלי חשש – והם אכן הותקפו בברוטליות יותר מפעם אחת.

בכל אותו זמן מקלארן לא צייד אותם אפילו בדמי כיס שיאפשרו להם להתנייד במוניות במקום באוטובוסים ובתחתית, מטעמי הגנה עצמית. אבל החטא הגדול ביותר היה גרימתו לפירוקם בטרם עת של הפיסטולס אחרי שסכסך בין חברי הלהקה בטכניקת הפרד ומשול העלובה ביותר: להגיד לכל צד שהצד השני לכלך עליו כך וכך וכו' (מאוחר יותר עשה את אותו הדבר שנית, כששכנע את כל חברי ההרכב המקורי של אדם והנמלים לזרוק את אדם אנט לכלבים, להחליפו בסולנית בת 14 ולהקים את באו וואו וואו).

טוטאלי, אובססיבי ועיוור לנורמות

בעין הסערה של השבועיים האחרונים של הגלגול המקורי של הפיסטולס, בסיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלהם שבסופו התפרקו, היה מקלארן עיוור ו/או חסר אונים מכדי להתמודד עם מפלצת הפאנק שיצר כפי שהתגלמה בדמותו של סיד וישס, שאיבד את האבחנה בין פנטזיה ומציאות וחי רעיון, קונספט, בטוטאליות שהביאה לבסוף למותו. מקלארן התייצב לצד וישס בימיו האחרונים, אבל זה היה מעט מדי מאוחר מדי.

יש מקום גם להזכיר שלצד מקלארן, שתמיד ייחצ"ן את עצמו ללא ליאות, ניצב יהודי נוסף, ברני רודס, נחבא אל הכלים אבל גאון לא פחות, ששיתף איתו פעולה בימי הפיסטולס המוקדמים ועד היום לא ברורה מידת תרומתו, אבל קרוב לוודאי שהיתה רבה ממה שידוע וממה שקיבל עליו קרדיט. רודס עבר לנהל את הלהקה המתחרה, הקלאש, והגיע איתה להישגים שווי ערך. אני אפילו לא מתחיל להיכנס לאזכור סוונגלים אלמוניים עוד יותר בדברי ימי הפאנק, כמו למשל רוד סוונסון, שהחזיק בתואר אקדמי בפרפורמנס והקים את הפלזמטיקס הניו יורקים ב-1979.

מה שמתבהר תוך כדי הסיכום הנ"ל זה שמקלארן, ולא רוטן או וישס, הוא הדמות שבאמת שנויה במחלוקת בכל הסיפור. כשאני עובר בבהלה על מה שכתבתי בפסקאות הקודמות, שמא אין דברים אלו יאים לקדיש על מי שזה עתה נפטר, אני מזהה נצנוצי הערצה. נכון, מקלארן פעל כמגלומן ופגע באנשים, אבל האם אין הדבר הולך יד ביד עם אובססיה גאונית ועם בניית מיתוס סוחף, אוניברסלי? ההבנה שהוא הלך שבי אחר רעיונותיו באופן כה טוטאלי, אובססיבי ועיוור לנורמות הקיימות היא בדיוק המרכיב המכריע באגדה של הפיסטולס. אין שום ויכוח שבלי מקלארן שום דבר מזה לא היה קורה, שחבורת הפושטקים האצילים בני העשרה שהסתובבו בחנות הבגדים המטורפת שלו ושל ויויאן ווסטווד, בת זוגו בזמנו (החצי הראשון של שנות השבעים), לעולם לא היו הופכים לראש החץ של תנועה אסתטית ומוזיקלית שיש המתייחסים אליה כמחווה ההירואית האחרונה של המודרניזם האוונגארדי של המאה ה-20.

מקלארן היה סטודנט לאמנות בסנט מרטינס וגולדסמיתס בסוף שנות ה-60 ושיחק תפקיד פעוט בהד של מרד הסטודנטים הפריזאי שהתגלגל ללונדון. הוא מעולם לא היה אינטלקטואל: הקונטקסט שאליו הכניס את הפאנק היה מבוסס במידה שווה על ידע היסטורי ועל תחושות בטן, אינסטינקט, ויותר מכל על הרצון האנגלי כל כך להעמיד משהו הפוך, עם הראש למטה והרגליים למעלה, רק מתוך סקרנות להיווכח למה זה יוביל. זו היתה המוטיבציה לליין הלבוש שהגדיר את הפאנק, על בסיס האבסורד של ללבוש בגדי פטיש סאדו-מזוכיסטיים ברחוב, כלומר לחשוף את הטאבו לאור ולחגוג אותו. זה היה רק הפרק הראשון באגדה שהוא לא הפסיק לספר כמו ברון מינכהאוזן לונדוני – אבל האגדה עשתה לה כנפיים, כי קמצוץ האמת שבגרעינה היה מדהים יותר מכל מה שכל אחד אחר בזמנו העז לדמיין שאפשרי.

אין כל ספק בכך. מקלארן הוא האיש שבזכותו הופיע הפאנק בעולם כפרק חדש בהיסטוריה הסודית של המאה ה-20, היסטוריה של התקוממות תרבותית, כפי שהגדיר זאת גרייל מרקוס. מקלארן חיבר את הארכיטיפ הדיקנסיאני הפרולטרי המרוט והזועם להדי הדאדא, לדקאדנס הברלינאי ולהתגודדויות צעירי ה"אנראז'ס" מתחת לפנסי הרחוב של פריז, לפסטיבלים של שבירת הדיכוי האורבני בהשראת הסיסמאות הסיטואציוניסטיות "אסור לאסור", "דרוש את הבלתי אפשרי" ו"רק אנרכיסטים הינם יפי תואר" – סיסמאות שהופיעו מחדש, שמונה שנים מאוחר יותר, על חולצות שעיצבו מקלארן, ווסטווד ורודס לצד דימויים פורנוגרפיים הומוסקסואליים ואחרים.

עין של צייד כשרונות, יצרן ספינים מהגיהנום

מקלארן הוא זה שלקח את הרדיקליות הרוקנרולית של הסיקסטיז צעד אחד קדימה והיה הראשון שהתייחס לפורמט של להקה כאל סוג של אמנות טוטאלית. לא רק כזאת שנושאת מסר, אלא כזאת שגם מגלמת אותו אסתטית ומהותית. בהקשר זה יש לכבד את מקלארן בשני קרדיטים מכריעים: המצאת השם "אקדוחי המין" ("הסעירה אותי המחשבה על להקת רוק כחבורה של רוצחים צעירים וסקסיים", אמר אז) וגילויו וליהוקו של ג'וני רוטן. ג'וני הנער צד את עינו כששוטט בחנותו בשיער ירוק קצוץ ופרוע וסוודר מוחזק בסיכות ביטחון שמתחתיו טי-שירט של הפינק פלויד שלה הוסיף בטוש את הכיתוב "אני שונא את ה-". הקליק בראשו של מקלארן היה מיידי: הילד הזה יהיה הסולן של הלהקה חסרת התקווה שהקימו שלושה ילדים חובבי רוקסי מיוזיק שפקדו את החנות (גלן מטלוק, הבסיסט המקורי, אף עבד בה כזבן בסופי שבוע). רק מקלארן היה מסוגל לזהות שליידון הוא אחד ממיליון, יחיד בדורו. רבות דובר על יחסי האהבה-שנאה ביניהם, על החיבור הטעון, החשמלי, המלא משיכה, קנאה ואיבה בין שני גאונים בדורם, תאומים שחוברו יחד על ידי הגורל, ולא מבחירה.

עם כל דקה שעוברת אני מגלה במידה הולכת וגוברת כמה אני עצוב ועד כמה העולם נראה פתאום נטול אפשרויות משהסתלק מעליו מקלארן. זה כאילו שבתת המודע, כל הזמן הזה המשכתי לחכות לסיעור המוחות החדש של מלקולם מקלארן, שינחת עלינו כתמרון מטורף מזווית בלתי אפשרית. בכל סיבוב ובכל הנחתה קונספטואלית בשנים שאחרי הפאנק הצליח מקלארן להגדיר משהו מחדש: לגנוב משהו יקר, נוצץ ומסוכן ולפצות על הפשע באמצעות הכנסת האלמנט הגנוב להקשר שמוציא ממנו את המקסימום, מוליד אותו מחדש כספין עתידני מהגיהנום.

לא תמיד היינו איתו על אותו עמוד בספר, לא תמיד היה לנו כוח אליו, אבל עם כל יציאה זקפנו אוזניים ועיניים בסקרנות, ציפייה, שעשוע ותדהמה, כי גם כשזה היה, למשל, פרויקט אופרה לא ברור ("מאדאם באטרפלי", 1984), מקלארן דיבר עליו ברהיטות ובפנאטיות שגרמה לנו להרגיש שאנחנו הם אלה שנכשלים מלהבין למה זה בדיוק מה שצריך לעשות ולאהוב עכשיו. מקלארן קפץ לכאורה בפראות בין סגנונות, ז'אנרים וסטיילים, אבל עמוד השדרה של האמנות שלו התבסס על רעיונות וסיסמאות שניסחו מיתולוגיות של שחרור, וזה המקום שבו הוא היה עקבי לחלוטין: בחיפושו אחר מרחבים בלב התרבות שבתוכם אפשר באמת לרוץ חופשי.

=

קריאת רשות

עוד טקסטים מאת אבי פיטשון
עוד טקסטים על פאנק