שכחו אותי באושוויץ 2: ביקור בפולין 2009

דנה רוטשילד

כמה ימים לקראת חגיגות יום השנה ה-70 לפריצת מלחמת העולם השנייה כבר היה ברור שהסיפור האמיתי כאן הוא פחות המלחמה ההיא ויותר אירופה של היום. די היה להתבונן במילה שנבחרה בפולין – חגיגות, ולא יום הזיכרון או יום השנה – כדי להבין שמאחורי טקסי הזיכרון, התערוכות והנאומים שתוכננו לציון המתקפה הגרמנית על פולניה אי אז ב-1 בספטמבר 1939 יש מסכת של משחקי כוחות בין המדינות ביבשת, שכן 1 בספטמבר הוא אמנם יום השנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, אבל יום לפני כן, ב-31 באוגוסט, חוגגים בפולין את יום השנה להסכמי אוגוסט.

לכאורה, מדובר בעוד אירוע שהקורא הישראלי ההדיוט יפתור בתנועת יד מבטלת סטייל "למי אכפת מזוטות הגולה כשבציון הערבים הם אותם ערבים והים אותו ים", אלא שהסכמי אוגוסט האלה, שנחתמו ב-31 באוגוסט 1980 בין עובדי מספנה בעיר הנמל גדאנסק ובין הממשלה הקומוניסטית דאז, איפשרו בעצם הקמה של תנועה עצמאית, סולידריות שמה. בראשה עמד החשמלאי שהוביל את שביתת המספנה קודם לכן, לך ולנסה שמו, ובתוך פחות מעשור הוא וחבריו יסתמו את הגולל על המשטר הקומוניסטי בפולין ויהפכו את המדינה המזרח-מרכז אירופית הזו לדמוקרטיה, כולל שוק חופשי, גלובליזציה ותרבות המערב.

עדיין לא מרגש אתכם? נו שוין, אולי זה כן ירגש: ב-9 בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין, ובקרוב ימלאו 20 שנה גם לתאריך ההיסטורי הזה. הנה לכם הקרב האמיתי שמתנהל כרגע על אדמת אירופה – הקרב על הבכורה בזיכרון הקולקטיבי: מי היתה הראשונה שהניפה את נס הדמוקרטיה מול ברית המועצות? איפה התחיל גל המהפכות הלא אלימות (ברוב המקרים) שבהן נפלו בזה אחר זה המשטרים הקומוניסטיים במזרח היבשת? או, אם לנסח את זה באמריקאית: מי גמר על הקומוניזם בסיבוב האחרון (בינתיים) שלו באירופה? ככה זה, עכשיו כולם חזק בקפיטליזם, ומה שהכי חשוב בשיטה הזו זה להיות מספר אחת. נאמבר וואן.

כדי להדק עוד יותר את טווח הזמנים שבהם מציינים במזרח ובמרכז אירופה את המטמורפוזה ממזרח למערב, יצוין כי חגיגות איחוד גרמניה לא יתרחשו ב-9 בנובמבר – התאריך הזה כבר שוריין ב-1938 כיום השנה לליל הבדולח – אלא דווקא בתחילת אוקטובר. אם כך, מסוף אוגוסט ועד תחילת אוקטובר נמצאת אירופה במין כסה ועשור משלה, חודשיים של ימי תשובה ומאבקים בין גושיים ואינטרסים פוליטיים וכלכליים ומה לא על עתידה של היבשת. וכיוון שבמערב אירופה באמת אין כל חדש, אפשר לומר שהקרב הזה מתרחש במזרח. מזרח אירופה ליתר דיוק. ובאמצע הזירה, כדרכה מימים ימימה, פולין.

להרגיש בבית

פולין של היום היא אולי המדינה הכי מסקרנת באירופה, המדינה שאליה מתנקזות ההתנגשויות הכי קיצוניות בין הישן והמזרחי לחדש והמערבי. חלק מהאג'נדה העדכנית שלה היא להפסיק לצאת פראיירית. את יום השנה ה-70 לפריצת מלחמת העולם השנייה ציינו שם בשורה של אירועים: בוורשה התקיים כנס ענק בהשתתפות מאות וטרנים, לוחמי ולוחמות מחתרות ואנשי צבא; מוזיאונים ומיזמי זיכרון חגגו את כמעט-ההשקה-הרשמית-שלהם; היו כנסים, תערוכות, סרטים, טקסי זיכרון וגם סיור לעיתונאים ולסטודנטים בסימן נקודות ציון בהיסטוריה של פולין שכותרתו "Solidarity Express".

גולת הכותרת של הכל היתה טקס הזיכרון המרכזי למלחמה באתר ההנצחה בווסטרפלאטה שליד גדאנסק, שבו היה אמור לנאום, לצד נשיא פולין לך קוצ'ינסקי ומדינאים בכירים אחרים, ולדימיר פוטין. כמה ימים לפני הטקס החליפו פוטין וקצ'ינסקי עקיצות ואיומים בתקשורת הבינלאומית, ואילו אני גיליתי שמתוך 250 המשתתפים בסיור יש רק שלושה ישראלים, שביום הראשון לא היה להם זכר, ושחוברת התדריך נפתחת בהצהרה המבטיחה "A travel around Poland on board of a special train".

בהיעדר ישראלים אחרים לא היה עם מי לחלוק בדיחות שואה מתבקשות. והאירופים? פפפט, לא דור שלישי ולא ערימות נעליים, כולה גויים חורשי טוב שרק רוצים לדבר על שלום, על דמוקרטיה ועל זהות אירופית עכשווית. כך לפחות חשבתי. ברם, מהר מאוד התברר שהפוליטיקלי קורקט טרם קנה אחיזה במזרח אירופה ובמרכזה, ושאנשים מסוגלים להוציא מהפה שלהם דברים שבמערב לא היו חולמים לומר בפרהסיה.

שם המשפחה שלי שבר את הקרח ממש בהתחלה. "רוטשילד? משפחת הבנקאים…", פלט עיתונאי נחמד מהבלקן את האסוציאציה הראשונה שלו. בהזדמנות אחרת סקר אותי עיתונאי מהמערב וקבע בפסקנות שאני "דווקא לא נראית יהודייה". זה לא הצחיק אותי בכלל, למרות הפוטנציאל הגבוה.

אתם מבינים, בדיחת שואה זה הדבר הכי רחוק מביזויה. ההפך. כדי שבדיחת שואה תעבוד צריך מישהו שגם יבין את הבדיחה – ההקשרים, המשמעויות, הפאנץ' ליין – שהצחוק של השומע יהדהד את זה שהוא מבין, גם את הדאחקה וגם את סביבתה. זה צחוק של הבנה ואמפתיה, של שותפות גורל, ואז משהו בבדידות המזהרת של מי שאיבד את כל מה שהיה לו, ממש הכל – אפילו את הגנאולוגיה שלו – יתפוגג לרגע. מעטים הגויים שמסוגלים להפגין כזו אמפתיה ועניין כן. וכך גם רוב הישראלים שאין להם קשר משפחתי ישיר לנושא.

אאוטלט של נעליים

ביום שלאחר מכן התחלנו את המסלול באושוויץ. בדרך לשם גיליתי את הישראלית השנייה, וכשירדנו מהאוטובוסים נחשף אחד העיתונאים השווייצרים כיהודי למחצה. לכל אחד מאיתנו יש תיק שלם של מטענים מחרידים שרצים במשפחה, אבל אנחנו מעטים, רק שלושה, ואילו כל שאר המשתתפים שומעים בפעם הראשונה על משפחות שבהן אין דודים, אין בני דודים, אין אחיינים, אין קרובי משפחה וגם אין קברים לבקר. ידעתי שלא אוכל לשאת את גישת ההולמרק הזו – כאילו שהדבר הנורא כאן זה שאין לסבא אחים, ולא זה שרצחו, שרפו ובזזו אותם לאורכה ולרוחבה של היבשת – אבל צפיתי את זה מראש, וכבר יום קודם לכן סגרתי עם המארגנים שבאושוויץ אני מעדיפה להתעסק בענייני בזמן שהם עושים את הסיור המודרך הקבוע. רציתי ללכת לבלוק של סבתא וגם לבקר כמה עשרות קרובי משפחה שנשארו באזור הקרמטוריום, אבל אלה נמצאים בבירקנאו (אושוויץ 2), ולשם נגיע רק אחרי הצהריים.

באושוויץ 1, לעומת זאת, חיכו תובנות אחרות. למשל, שגם פולין סיפחה לעצמה נרטיב שואה-תקומה משלה, והוא מתחיל בכיבוש הנאצי ונגמר ב-1989 – תקופה די ארוכה שבה היתה פולין, לדידה, תחת כיבוש עוין. פעם נאצים פעם סובייטים, למה לדקדק בקטנות. ההשוואות בפולין בין הנאצים לקומוניסטים מאוד מוצאות חן בעיני המערביים, כך שמתי לב. אבל לא רק אותי הן הקפיצו, במיוחד לקראת טקס הזיכרון הצפוי. גם פוטין לא אהב את הרעיון, ובדרכו שלו החזיר לפולנים.

תובנה נוספת: את שלושה מיליון וחצי היהודים הפולנים שנרצחו בשואה התחילו הפולנים לכלול במניין הנספים שלהם, כנראה במסגרת המיתוג מחדש של חוויית מלחמת העולם השנייה במדינה הזו. כך, עם שאר קורבנות הטרור הנאצי, גם הפולנים מגיעים לשישה מיליון. בין המדינות שלנו יש התאמה נומרולוגית, כנראה. שמחה גדולה נוספת היא ההכרזה על אושוויץ כעל אתר מורשת עולמית מאת אונסק"ו. בכניסה לבירקנאו מצטלמים זוגות מחובקים, מתמזמזים או מחייכים, ממש כשם שהצטלמו מחובקים ליד החומה הסינית או הארמון בוורסאי. אחרי הכל, תיירות חוץ ורשימת עשרת אתרי החובה בעולם זה לא עניין שיש לזלזל בו.

היהודים מתפללים, השיירה עוברת

בכלל, בתקופה הזו בשנה מחנה הריכוז בירקנאו עמוס בטירוף. משלחות ישראליות, משלחות מתיכונים מגרמניה או מארצות הברית, אפילו קבוצות מדרום קוריאה, ובכולן – הן בישראליות והן בזו הטרנס-אירופית שלנו – לדינמיקה הקבוצתית בסיור לימודי יש צורה אחידה; בשלוש בצהריים כמעט לאף אחד אין כוח, חלק גוררים את הרגליים, השאר מקטרים שהם רעבים, ויש לא מעט ש"כבר אין להם כוח לזה יותר"; הם מיצו את העניין בהסברים ליד ערימות הנעליים, צילמו את תאי הגז במבט מזועזע, ועכשיו הם צריכים להתכונן לקבוצת הדיון על דמוקרטיה וטוטליטריות בערב, חלאס.

המדריכים שלנו מקצוענים, אבל הזמן דוחק, ושינוע של 250 אירופים בחמישה אוטובוסים זה חתיכת פרויקט לוגיסטי. הלו"ז צפוף, את בירקנאו נעשה קצר, אומרים. קיוויתי שייתנו לנו שם יותר זמן, אספתי שמות, תאריכים, מספרי בלוקים שסבתא וסבא עברו בהם, והכל כאן מסביב, אלא שחייבים לחתוך למסעדת ארט דקו באושוויינצים כי המקומות מוזמנים מראש ולא נעים לאחר. אחרי הכל, אנחנו בפולין. טוב, לפחות נרוץ ונגיד קדיש ליד הקרמטוריום, אמרתי למדריכה. משניתן האישור הזדרזנו, שלושת היהודים במשלוח הזה, לקרמטוריום.

הסידור והכיפה נמצאים עלי פק"ל – בפולין אין לדעת מתי תיתקל בקבר אחים. אמרנו קדיש ומיהרנו לחזור. השווייצרי היה לחוץ במיוחד. פונקטליש. "שמע, בכל מקום אחר הם היו נוטשים אותנו מאחור מבלי למצמץ", אמרתי בביטחון מלא, "אבל זה פאקין בירקנאו, והם יודעים שהלכנו להתאבל על עשרות קרובי המשפחה המתים שלנו. הם לא יעזו לנסוע בלעדינו. אנחנו יכולים לאחר בעשר דקות והם עדיין לא יזוזו".

הגענו לשער של בירקנאו באיחור של שתי דקות. למשלחת שלנו היו חמישה אוטובוסים ולא היה זכר לאף אחד מהם. "בטח אני סתם לא זוכרת איפה הם חנו", אמרתי באופטימיות. השווייצרי כבר מצא לנו טרמפ חלופי לנקודת האיסוף באושוויינצים. "צאי מההלם, הם נסעו בלעדינו", נזפה בי הישראלית השנייה, עדיין דומעת מהלבד הזה ליד הקרמטוריום ומהפרטים שמצאה בארכיון על המשלוח של סבא שלה, ומילמלה: "לא ייאמן. שכחו אותנו באושוויץ". "אושוויץ 2", הוספתי. בפרטים חייבים לדייק.

באחד הימים הבאים רואיינתי לאחד מערוצי הטלוויזיה. צוות הצילום היה ממש מבסוט שיש יהודייה במשלחת, וכשהתברר להם שהסבים שלי ניצולי שואה, ועוד כאלה שהיו באושוויץ-בירקנאו, העיניים שלהם נצצו. בגדול, הייתי אמורה להתייחס לפולין העכשווית בעיני שלי, לאור כל מה שנאמר שם על הפלת הקומוניזם, הכניסה לאיחוד האירופי, מוזיאון ההתנגדות החדש לתפארת גבורת הפרטיזנים, הקמת המוזיאון היהודי בוורשה וכו' וכו'. אבל אני כבר הייתי בסרט אחר.

מאז ששכחו אותי באושוויץ אני באמת קצת פרנואידית. ויתרתי על הרעיון לעשות צחוקים בטלוויזיה ונעשיתי מודעת לכל מילה, לכל תנועת גוף, לכל מחווה, ובעיקר להשלכות שיש לכל פיפס כזה על תפיסת ה"יהודים" כאן. בשביל חלק מהמשתתפים במשלחת הזו אני הז'ידית הראשונה האותנטית שהם רואים. זה הטיל עלי הרבה אחריות. השאלה של הכתבת – "הסבים שלך היו באושוויץ. השבוע את היית באושוויץ, איך היית מתארת את מה שהרגשת שם? כעס? עצב?" – היתה מטומטמת וצהובה כמו שרק תקשורת שעברה אמריקניזציה מזורזת מדי יכולה להיות. כלומר, כמו בארץ. אבל במקום לגחך בבוז ולהתחפף מהזירה, כראוי, עניתי בנימוס, בניסוח מהוקצע. ממני לא יוציאו כלום. שום דבר שאפשר להוציא מהקשרו, שום דבר שלילי, שום דבר חיובי. "זה מורכב", אמרתי, וגם היה פירוט. אבל עזבו, ממילא ערכו אותי למשפט וחצי ואחריו הדביקו אימאג'ים של פסי רכבת ודגל ישראל. אגב מיתוג מחדש ודיכאון.

להסתכל עליהם, לראות אותנו

וואו, כמה שפולין דומה לישראל. בשני המקרים מדובר במדינה שמרנית למדי שעברה אמריקניזציה מזורזת, כולל  הפרטה ורפורמות, והפכה בתוך פחות מ-20 שנה לקולוניה של אמריקה ואיקאה. את הקפיטליזם של שלב הביניים הזה מאפיינות קלישאות על "דמוקרטיה", "חופש" וסגידה לקפיטליזם של "כוחות השוק". וכל זאת מבלי להבין שהבדיחה של העאלק-שוק-חופשי הזה היא עליהם. כלומר עלינו. לצד "שפע ההזדמנויות" להתעשר ולקנות המון מותגי יוקרה, צומחים בפולין עוד ועוד מפעלים, שהנהלותיהם במערב (צרפת, גרמניה וכו') ופועליהם בסוף מזרח (היינו פולין), תוך חגיגה של פערי השכר והיעדר תקנות איכות סביבה נוקשות.

וכמו בישראל, גם כשהפולנים מתנערים ממשהו הם עושים זאת בסימן "עולם ישן עד היסוד נחריבה". את בית המפלגה הקומוניסטית בוורשה הפכו למרכז בנקאי ומיקמו דווקא שם את בורסת המניות. את מיניסטריון התרבות של סטאלין, אולי המבנה היפה ביותר בכל העיר הענקית הזו, ורשה, הפכו לקומפלקס אולמות קולנוע ופופקורן. מולו יש סניף ענק של H&M. עצוב, עצוב. מוזיאון הפרטיזנים החדש נראה ומתנהג כמו פארק שעשועים באווירת גטו, לונה פארק שואה. מטוסי ענק עושים רעש של מכונות ירייה, ואפשר לשבת על אופנוע של חיילים גרמנים ולעשות פוזות. נכון, יש לזה מעט מאוד קשר להיסטוריה לאומית או בכלל, אבל הנוער חולה על זה.

בסלובקיה כולם נוהרים ללימודי כלכלה, מספר לי קולגה מברטיסלאבה, ומעיתונות אף אחד כבר לא מתרגש, הוא מקטר. סלובניה, בוסניה, קרואטיה, בכולן לא קל, אומרים מפה ומשם, ומטיחים עלבונות גזעניים במדינות שכנות. רובם שונאים אוקראינים, אם אני זוכרת נכון. אט אט נדמה שהרבה ממה שפירשתי כאנטישמיות לשמה הוא בסך הכל חלק מערב רב של קונבנציות גזעניות שעוד נותרו טעונות במרכז אירופה ובמזרחה. אבל גם לגרמנים, שהיו, מן הסתם, הכי מודעים לניואנסים האלה (ומובן שהם מתנגדים להם בנחרצות) יש סטריאוטיפים נפוצים ממחוזותיהם. על פולנים, כמובן. לינדה, עיתונאית מברלין, מספרת, נבוכה, שברחוב הגרמני פולנים נתפסים כאנשים פשוטים, בורים וחסרי סדר, פושטקים שגונבים מכוניות. בעיני רוחי חולפות משחטות הרכב של שכם. בגלל זה חשוב לה, ללינדה, להיות דווקא כאן, בפולין. לנסות לפוגג את מתחי פולין-גרמניה.

אי שם במזרח הפרוע

כשהדומיננטיות של אנשי המערב נדחקת מעט הצדה ואפשר להישיר מבט לבבואה שלנו, יש משהו מעורר השתאות, ובעיקר השראה, במזרח היבשת. לא לבבואה המדומיינת, זו שכופה את עצמה, בדחילו, על איזה מערב אירופה של פעם, אלא לזו האמיתית. הונגריה, סלובקיה, קרואטיה, בוסניה, אסטוניה, ליטא – כולן היו בנותינו. כלומר, הפוך, כולנו היינו בניהן.

גנאולוגית וביולוגית, אבל גם תרבותית – ישראל אינה מדינה מערבית. תפקחו עיניים, הביטו סביב: המערכת הפוליטית, השחיתות, החאפריות, גסות הרוח ורוחב הלב. לא לא, אלה לא יהודים גרמנים שהקימו את המדינה הזאת. לא, גם לא הולנדים או שוויצרים, לא בריטים ולא אמריקאים. האנשים שהקימו את המדינה הזו, ובמובנים רבים היא עדיין עשויה בצלמם ובדמותם, הם הגליציאנרים. הז'ידים. האוסטיודנים. יהודי המזרח. רוכלים, סוחרים, בחשנים, מרבים לנבל את פיהם אך אינם מזיקים. כלומר, כאלה הם היו, אולי. אבל הם כבר אינם. ואת תמונת המראה העזה ביותר מספקת המדינה שבה הם חיו, ובה הם הושמדו. ובמובנים רבים, מה שנותר לנו מהם, מאבותינו שהיו ואינם, הוא הפולנים. כן כן, הם, על כל הסטריאוטיפים שכרוכים בהם ושכרוכים בהתאם גם בנו. תמונת המראה שלהם מאז, כפי שהיא כיום, יכולה ללמד אותנו לא מעט. לא רק על כלכלה ועל חברה, אלא גם על פרופורציות.

למשל בזה שלאורך כל הסיור, כמעט בכל שיחות החולין והאקטואליה שיצא לי לשמוע, הקפידו פולנים, גרמנים ורוסים להיות אקסטרה עדינים עם המטענים ההיסטוריים ביניהם. מדובר במאות שנים, בעשרות מיליוני הרוגים ובאינספור מעשי זוועה – הרבה יותר מכמה עשרות אלפים שנקברו בישראל/פלסטין ב-100 השנים האחרונות – ועדיין, בין פולין וגרמניה אין כעת גבול. היה דרוש אמריקאי טרחן שיגיד משהו מנותק ומתנשא כדי שאפנים סוף כל סוף איזו גדלות נפש וטולרנטיות יש באנשים כאן. במזרחיים, לצורך העניין. וכמה שאנשי המערב רחוקים מאיתנו, המזרחיים.

זה קרה בפגישה עם לך ולנסה, שהניתוח שלו את מצב הכלכלה והפוליטיקה היה מפתיע במידת הדיוק והאחיזה שלו במציאות. כתב אמריקאי שאל איך יכול ולנסה ללחוץ את ידו של פוטין, שהיה בקג"ב ושכעת מתרוצץ בתקשורת ומלכלך על פולניה? וכמו כן, יותר מ-50 אחוז ממדינות העולם אינן דמוקרטיות, זה איום ונורא, נא התייחסותך.

והוא ענה, ולנסה, ואני מביאה כאן את רוח הדברים: שלום עושים עם אויבים. ועוד הוסיף ואמר, מדינה שבה על כל בנאדם יש עשרה אנשים שמחכים שייכשל כדי שיוכלו לתפוס לו את העבודה, והבנאדם הזה כל כך בסטרס מהעבודה שהוא בכלל לא טורח להצביע כי הוא אפילו לא יודע מי נגד מי מרוב שהוא עסוק בלא ליפול – היא לא מדינה דמוקרטית. במדינה כזו אין דמוקרטיה. ולרגע נראה כל הניסיון לספח לעצמנו, בישראל, את עולם הערכים וקני המידה של המערב, כל כך תלוש, לא במקום, מיותר והרה אסון, שרק חזרה למקורות – המקורות המזרחיים שלנו – יכולה לעצור.

====
"העיר", 2.10.2009

=

קריאת רשות

עוד טקסטים של דנה רוטשילד במאסף