ראיון: המצב השלישי על גג פח רוקד

בועז גולדברג

מארק ג'ייקובס, מעצב אופנה אמריקאי מאוד לא סטנדרטי, הסביר פעם בראיון שטרנדים קיימים רק בשביל אנשים שלא באמת מבינים באופנה. כלומר, אנשים שבאמת מחוברים לאופנה לא יכולים להיות בתוך טרנד מסוים, כי הטרנד בעצם בא באיחור, הוא כבר משהו קיים – הוא משהו טחון. וכך, בשעה שהאופנה (ג'ייקובס קורא לאופנה "רוח הזמן") עפה קדימה, הטרנד הוא לא יותר משאריות שאוכלי נבלות חוגגים עליהן.

ג'ייקובס מאמין ברוח הזמן, ומדבר על "קלאסיקה" כעל דבר נצחי. משהו שמקובל בכל הזמנים ולא משנה לאיזו מדינה תיסעו. קלאסיקה, כמו סרז' גינסבורג. כמו נעלי מוקסין וחולצת ג'ינס. כמו כובע פנמה מקומט. כמו נעלי לקה שחורות. כמו חצאית מיני אדומה. כמו חולצת נקודות ומטפחת משי. כמו ללכת עם שמלה פרחונית בלי תחתונים. כמו קופסת סרדינים. גם באהבה יש משהו קלאסי: לא משנה כמה פמיניזם תכניסו לתוך העולם, האהבה תמיד תישאר קלאסית. תמיד תהיה רלוונטית.

אנשים הרבה פעמים מנסים לקרוא את היופי דרך סכמות שהם רגילים לראות. דרך "קונספט". בהקשר מוזיקלי, אפשר לדבר על ז'אנר. אנשים ממהרים לפענח. לא משאירים מספיק מקום לאימפולסיביות. חוסמים את היכולת להתרגש. ברנסנס היה את עידן היופי, ואולי לאנשים היה הרבה פחות צורך לפענח, אבל עכשיו אנשים כבר פחות מאמינים. הם מאמינים רק למה שהם כאילו "מבינים". וזה גם מה שסותם אותם. הרי אמנות ומוזיקה – ובעיקר רוק – זה לא דוקטורט. יופי זה משהו שצריך להרגיש. כמו לקשור עניבה רגילה בצורת פפיון במקום בצורה הסטנדרטית. כמו להתקשר למישהו ולהגיד לו "יש גשם בחוץ", במקום להסתבך עם הזמנה לקפה.

*  *  *

שני שירים של להקת המצב השלישי – "רשלנות רפואית" ו"מונטריאול" – כבר הושמעו לא מעט ב- 106fm ("רשלנות" אפילו היה שיר השנה בתכנית של לאון פלדמן), אבל אלה איכשהו חלפו לידי. ג'ו "מר צרצר" רוזן, הסולן-בסיסט של המצב, עושה את מה שהוא עושה בערך מ-2003, אבל רק לפני שלוש שנים נחשפתי. היה זה קובי אור שהמליץ לי ללכת לראות אותם. כשאור מציע צירוף מילים כמו "המצב השלישי", אתה מרגיש איזה משהו מיסטי באוויר.

ברים פשוטים של רוק נוסח בלום בר קיימים בכל עיר גדולה בעולם, אבל כנראה שרק בתל אביב הברנז'ה העיתונאית סולדת מהם. אלה מקומות שבדרך כלל תקועים באסתטיקה די נוראה של קלישאות רוק, אבל לא מעט פעמים הם דווקא עדיפים על חללים תל אביביים עתירי קליקות, פסבדו-מחתרתיים, שמנסים להיות משהו "אחר" ונופלים בדיוק לתוך הקלישאות שנגדם הם יוצאים. כך קרה שדווקא בבלום בר נגלתה לי פתאום – כנרקיס בביצה, כיהלום שחור – להקת רוקנרול עם אלמנטים קלאסיים במובן המארק ג'ייקובסי של המילה. כזו שלא רוכבת על שום טרנד, כזו שלא מוברגת חזק בברנז'ה, ו(לא שזה בהכרח כל כך חשוב ברוק, אבל) גם כזו שהעברית בחלק משיריה מרמזת על כך שהסולן קרא איזה ספר או שניים של עמוס עוז (מכאן שם הלהקה).

קחו טעימה מאחד השירים המושלמים ברוק הישראלי, "המעדר" של המצב השלישי: "המעדר יונף באוויר כמו רובה מחכה לציפור/ עוד מעט הוא ייפול להדק את האדמה תחתי". השירה של ג'ו ב"המעדר" איטית, ברורה ונונשלנטית. המקצב לא מהיר, לא איטי וגם לא נטול קופצניות. החשמל של הגיטרה זורם חופשי עם שליטה מעוררת קנאה בפידבקים. ואילו הכלי של ג'ו מזכיר את הצד הטוב של הבסיסט פול מקרטני – הסאונד העמוק והעגול.

תל אביב מלאה בלהקות רוקנרול שזה פשוט לא שם. יש להקות שאתה רואה אותן מופיעות ואתה מרגיש מיד שקודם באה התנועה – נגיד, איך שהסולן זז – ורק אחר כך אתה נזכר שצריך להקשיב למוזיקה ולהפעיל את האוזניים ולא את העיניים. אצל המצב אתה ק-ו-ד-ם שומע. זה מה שכל כך אמיתי בהם. יש להם שירים שבאמת חיים, כי יש בהם אנרגיה פשוטה שמניעה, שזורמת, ושומעים שהם אוהבים את מה שהם עושים. כל השירים שלהם קצרים מאוד וקליטים מאוד. הם נכנסים ישר פנימה – אתה לא חושב. זה זרם שנכנס ישירות לאזור שבו נמצאת הנפש – לחזה. זה רוקנרול של לחם ומים, רוק של כורי פחם. לנגד עיניך לא עומד איזשהו מודל של איזה תת ז'אנר מעולם הרוק – לכאורה אנין ומאוד "עכשווי", אבל בעצם לעוס כל כך שכבר מזמן אבד עליו הכלח. אצל המצב השלישי הרוקנרול הוא כה גבישי ומלא תקווה, שהוא על ז'אנרי – נצחי. ובזכות הנצחיות, בו בזמן הוא גם ברוח הזמן.

*  *  *

שועלים קטנים רצים מהר יותר ממני, ויכולתי לזהות את אותו הדבר – לב מנייר לעולם לא נשבר. מחר בצהריים אצא לראיין* ולצלם את המצב השלישי מודל אפריל 2009, וזה המקום לקצת טריוויה.

אתם יודעים מה פירוש המילה "המצב"? "המצב" הוא ראשי תיבות של המשפט: "הנה מצאתי צדיקים בסדום". מצאתי צדיקים, כי במרוצת הזמן ראיתי המון הופעות של המצב, ובכל הופעה הרגשתי שחזרתי הביתה. הביתה לג'ו, שטוען שהוא בן 22, והוא קופצני ומצחיק בטירוף, ויש לו תואר ראשון במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה (גם הגיטריסט והסולן השני, אורן זילברשטיין, הגיע מחיפה) ויכולת לרתק אותך לא רק במוזיקה, אלא גם בשיחה. ג'ו אוצר ידע רחב יריעה בכל מיני תחומים. יש לו תסמונת טורט, והוא מדבר מהר, צפוף, אבל שומר על חלוקת קשב יוצאת דופן. אהבתי את זה שהוא שאל אותי פעם: "אתה שומע את השממית?"; או כשדיבר על מחזור חיים של צמח הסרפד כדוגמה לשיח על אבולוציה.

עם או בלי קשר לעובדה שלעתים הוא מעדיף לעשן בעזרת מסכת אב"כ, ג'ו יודע לתאר – עד הפרט האחרון – את הלילה שבו נרצח איש הלח"י יאיר שטרן. זה מתחיל בשני בלשים בריטיים מהספרים ונגמר באדם מבוהל שמתחבא בעירום חלקי בארון בגדים. פרט לעובדה שהוא אוהד את נושאי המגבעת עד לאחרוני ספיחיה – עד ללהקת נוודי האוכף של רם אוריון – הוא גם "מכיר בעל פה את כל שלושת החלקים של 'בחזרה לעתיד'", והיה מכור לסדרת הטלוויזיה "זינוק לאתמול".

"אבל הסדרה הייתה מוסרית מדי", הוא אומר. "הגיבור לא מזיין בכלל. את לי הארווי אוסוולד מראים, אבל ציצי לא. לך תבין".

האמת, ביוטיוב מחכה לכם סדרת ריאליטי מבריקה בשם "צרצר" מבית היוצר של רפי פרח (מלהקת MESS), מוזיקאי ואישיות די מוערצת על ידי המצב, שבה ג'ו ואורן נחשפים באופן מאוד אמין לאורך עשרות פרקים – בעיקר בשיחות הסלון שהם מנהלים בדירה המפורסמת של ג'ו ברחוב ויטל – תוך כדי איזה משחק פלייסטיישן. בחורף האחרון משהו קרה: שמעתי שג'ו עקר או נעקר מהדירה ההיא, ושבמשך חודשיים הוא הסתובב אצל חברים. לפעמים זה הגיע לידי כך שהוא ישן על חוף הים. לצערי, אלבום הבכורה של המצב השלישי עדיין לא הודפס. היה דחוף לי להכין עליהם כתבה.

*  *  *

היופי ברוקנרול טוב הוא שהמוזיקה מביאה עמה סקס אפיל. המוזיקה מניעה, וברגע שהמוזיקה סקסית – אוטומטית גם אלה שעושים אותה נראים לך סקסיים. זה כבר מלטש את הכל, ולא משנה אם לאחד יש עין אחת עצומה ולשני יש צלקת ענקית לאורך הפנים. למצב השלישי היה אלבום מוכן כבר בשלהי קיץ 2006, אבל "אם אתה לא יכול להזיז את הראש איתו, הוא לא טוב", אמר ג'ו, וכעבור שנה ומשהו הם נכנסו והקליטו הכל מחדש – הפעם ביום אחד, בהקלטת לייב וללא שום העלאות. כנראה שבמוזיקה כזאת – ג'ו חושב ש"פאנק-רוקנרול" זו ההגדרה הכי טובה בשביל המצב השלישי – צריכה להיות תמיד איזו אי נוחות. אולי רוקנרול הוא המדיום היחידי שאיכשהו נשאר מודרני.** באמנות פלסטית הצייר הרעב כבר לא ממש קיים.

שמעתי את האלבום של המצב השלישי בגרסה הטרום רשמית שלו (באלבום מנגן המתופף דורון וייס, ואילו המתופף הנוכחי הוא עודד קיאקוב), ואני לא יודע אם עד היום נתקלתי באלבום ישראלי כזה: 22 דקות אורכו, ויש בו עשרה שירים שמטיילים רחוק מאוד מלהקות פאנק-גראז' וכו' עם טסטוסטרון מזויף שסתם מרביצות אקורדים, או מקסימום תופסות טרמפ – במעין נוסטלגיה לא מודעת לעצמה – על הדהוד של רגע אנרגטי מסוים בשפת הרוק שכבר לא ישוב עוד, כי יש אבולוציה.

"באופן עקרוני, המיין ליד באלבום זה הגיטרה, לא השירה", אומר ג'ו. "הגיטרה זה הדבר הכי חשוב. זה הצבע שאורן נותן. זה הכלי שנותן את הטון". ג'ו צודק, ופרט לגיטרה – לזילברשטיין יש גם קול מהחזקים ששמעתי כאן אי פעם.

האלבום מורכב משלושה אלמנטים: השירים של ג'ו, השירים של אורן (שלושה) וקאבר מפתיע ל"לואי לואי" (להיט של שלושה אקורדים ש-The Kingsmen הקליטו בתחילת הסיקסטיז, קלאסיקת רוק שזכתה לכמות עצומה של גרסאות כיסוי). יש גם שיר אחד חבוי – השיר ה-11 – שהוא בעצם אאוט-טייק שמושמע הפוך עם קצת תוספות.

"החשיבה היא כלכלית", מסביר ג'ו. "כשיש לך משפט, תעשה ממנו שיר. כשיש לך שני משפטים, תעשה מהם שני שירים שונים. בגדול, הגישה היא כמה שפחות מילים. המחאה הכי טובה זה להתעלם. אני מעדיף כמה שיותר קצר. יש לי כושר ריכוז קצר".

לפני הראיון עשיתי גוגל על המצב השלישי ומצאתי משפט טוב של ג'ו מאתר אינטרנט מקומי בשם ifeel: "אנשים שמסתדרים עם כולם הם חלשי אופי, אתה לא יכול להיות בנאדם חושב ועדיין להסתדר עם כולם". אולי זה מה שגורם לי לזרוק לחלל האוויר: "כרגע אין לכם כסף להדפיס את האלבום. איפה זה נופל?".

אורן עונה: "יש דיסונס בסיסי בין דברים אופנתיים לבין המצב השלישי. יש בנו משהו – לא יודע אם להגיד קללה – אבל יש בנו משהו שבאמת מונע מאתנו להשתלב עם הסצנה. אין אצלנו כותרת. זאת אומרת, אנחנו לא מנסים בכוח לנגן חזק מדי או רועש מדי או מעצבן מדי. כאילו, ההגדרה היא 'שירים בעברית', זה לדעתי הכי קולע. ולדבר הזה, לשירים יפים בעברית, באמת אין סצנה. יש סצנה להארדקור, למטאל, לרוק ישראלי 'רגיש' – אבל לרוק 'רגיל', כמו שהיה פעם, כבר אין סצנה. עושה רושם שבתל אביב עיקר העניין זה הערך המוסף ולא באמת הערך. יש בנו איזה משהו שהופך אותנו למאוד לא אופנתיים, ואולי ללא קולים כאילו, אבל במקום מתוקן היינו צריכים להיות כן מגניבים".

ג'ו: "תמיד יש מיליון להקות, גם כשהרוק-גיטרות לא נמצא באופנה. אבל תמיד אותו אחוז של מספר להקות הוא טוב. תמיד הרוב הוא זבל. אני לא מסכים שיש קאמבק של גיטרות. כל הלייבלים של האינדי כאן, כולם פנו לקהל מאוד-מאוד קטן מראש. יש לזה כבר טעם של נוסטלגיה ותו לא. מה זה באמת שונה מלהקה שעושה קאברים של בלוז?".

ג'ו חושף את הלהקות התל אביביות האהובות על המצב השלישי: רדיאטור ואנטיביוטיקה. הוא רוצה שאשאל על מעריצות בבלום בר ("לא באמת היו"), ומשם מגיע לתובנה שהוא רוצה לצאת עם בחורה יתומה. מקסימום, שסבתא שלה גידלה אותה ומתה מזיבה. מכאן הוא מגיע לזה שהרצל מת מזיבה, ומשם הוא מגיע לרוטשילד ולמונטיפיורי, "אנשים רעים שקיבלו פה רחובות ותהילה, אויבי מעמד הפועלים העברי". אחר כך הוא מספר על הסרט "מקס ומוריס" עם אורי גבריאל, ולבסוף אנחנו מגיעים לסדרת הטלוויזיה "פרקר לואיס".

אני רוצה להיות בטוח שקלטתי נכון את האופי של המצב, אז אני שואל (וכל אחד מהם חייב לענות): "כמה זה 398 פלוס 749?".

ג'ו עושה רושם שזה עומד לו על קצה הלשון. הוא המנהיג של המצב השלישי, הוא הסטאר, הוא הסיפור – הוא חייב לקפוץ ראשון. אורן, האיש שכל כך אוהב לשחק עם הכלי החשמלי שלו, הגיטרה, מוותר מראש ושואל אם אפשר להשתמש במחשבון. עודד, המתופף המחושב, אותו האחד שיושב באדיקות על הביטים המידבקים וההדוקים של המצב (בהופעות הוא מוריד חולצה ולראיון הוא בא עם גופיה שחורה הדוקה), מסנן: "1147". עודד עונה נכון. ג'ו, דומיננטי כתמיד, עוד מנסה לגנוב את מדליית הזהב של עודד ואומר: "חייב להיות תשע בסוף. או שמונה בסוף. אה, נכון, שבע בסוף".

"אנחנו מדבקים כמו הרפס. אנחנו זה כמו הרפס", אומר ג'ו. הדבר האחרון שהוא אומר לפני שאנחנו נפרדים לשלום: "הכותרת צריכה להיות: 'הלהקה שאלי חיון*** צריך להחתים'".

=

* הראיון הוקלט על גבי קסטה מלאה, שבמקור הכילה רעשים של גג פח הרוקד ברוח חורפית ברחוב אלפסי

** ג'ו הצליח למצוא דירת קרקע קטנה עם חצר גדולה, שממוקמת צמוד לבית שבו נרצח יאיר שטרן. כל פעם שהוא עובר ליד, הוא יורק בכניסה

*** אלי חיון הוא מבעלי האוזן השלישית

====
"העיר", 1.5.2009

=

קריאת רשות

המצב השלישי – מייספייס
עוד טקסטים של בועז גולדברג במאסף