להושיט יד ולגעת בטיח המתפורר – ראיון עם הסופר מייקל קונלי

בועז גולדברג

איזה מזל שלספרי מייקל קונלי אין ארבע רגליים. אחרת הייתי צריך להוציא אותם כל ערב לסיבוב, קשורים ברצועה. בספרי הפשע של קונלי יש שורות כמו: "כשנשאלה על קעקוע צלב הקרס הקטן, על הקשת שבין אגודלה הימני לאצבעה, היא אמרה שחשבה שזה סמל למזל טוב של שבט הנבאחו"; "קר היום יותר מאשר ציצים של חזירה זקנה, והנה נסטור נועל נעליים עם חורים"; "זו עיר של כאלה שיש להם וכאלה שאין להם, של כוכבי קולנוע וניצבים, מנהיגים ומונהגים, טורפים וטרף. השבע והרעב, ומעט מקום באמצע"; "תיק רצח הוא כמו כריש. הוא צריך לנוע כל הזמן או שהוא יטבע".

שלושה מתוך ארבעת הציטוטים הנ"ל נשלפו מתוך "המפענחים" (The Closers) של מייקל קונלי – הספר השישי שלו שתורגם לעברית (בהוצאת מודן), מתוך 20 נובלות בלש/מתח/פשע שכתב עד היום. בארצות הברית הוא יצא כבר ב-2005. לחנויות בישראל הוא הגיח בחודש שעבר.

ב"המפענחים" חוזר הבלש הארי בוש למשטרת לוס אנג'לס לאחר שלוש שנות פרישה, שבהן התקרב לבתו החיה עם אמה בלאס וגאס. כשבת זוגו לשעבר נוסעת עם הבת לתקופה ממושכת בהונג קונג, מצטרף בוש – עם ניסיון של כמעט שלושים שנה במחלק שוד-רצח – למחלקת התיקים הלא מפוענחים, או בז'רגון של משטרת לוס אנג'לס: "מקהלת הקולות הנשכחים". בוש מתמודד עם תיק ישן ויוצא למסע שבו יצליח לפצח תעלומת רצח כואבת מ- 1988, השנה שבה נחטפה נערה לוס אנג'לסית בת 16 ממיטתה בשנתה, הובלה ליער סמוך ונרצחה בירייה.

את מייקל קונלי הכרתי בתקופה של הלם נפשי ותהומות של תדהמה. זו היתה תקופה של ציפייה למשהו מאוד גדול שיקרה עם דמות שהיתה שותפה לחלומות ולתוכניות שלי. כיוון חדש, ערוץ חדש, חיים חדשים. ואז, באופן פתאומי מאוד, חל שינוי. התברר לי שלא הכרתי את כל הפרצופים של אותה דמות. הרגשתי שסכין ננעצת בגבי. היו לכך תמרורי אזהרה, אך אני לא ראיתי אותם. הפנים האחרות שהגיחו מולי הראו לי עד כמה אני שוגה באשליות.

אחרי שהכל התנפץ לרסיסים, נבוך ומבולבל, היו לי כל מיני דרכים להתמודד: אספתי עלים, סידרתי מחדש אלבומי תמונות, התחלתי טיפול פסיכולוגי. ואז חבר קרוב, קובי אור, הציע לי ספר של מייקל קונלי. היה זה "ירח שחור", שמספר על קאסי בלק – פורצת בעלת מגע זהב שמתפתה לצאת לשוד אחרון באותו בית מלון בלאס וגאס שבו מצא בעלה את מותו ואילו היא נלכדה ונשלחה למאסר ממושך. באותה תקופה, זה מאוד התאים לסיפור שלי: מה שהניע את בלק להסתכן פעם נוספת היה החלום להשיג הרבה כסף כדי לחטוף את בתה – שנולדה בבית הכלא ונלקחה למשפחה מאמצת – ולהיעלם.

וכך נפתח בפני צוהר לספרות פשע, שהפכה להיות זירה שבה יכולתי ללכת בעקבות רסיסים מתגלגלים. יכולתי לחוות ולתרגל שוב ושוב את התחושות שלי – רצונות כמוסים לשנות את המצב באופן מיידי, וברגעים הכי סיוטיים אפילו משאלות מוות. בספרות הזאת מצאתי נושאים כמו "עולם ללא אמת" ו"חשכה שחורה מליל". מצאתי בה עוד אנשים כמוני, שגם כן נקלעו לאיזה מצב קיצוני באמצע החיים, נאבקים בכל הכוח לשרוד ואף לשפר את הקיום שלהם. ושוב, כל ספר של קונלי שקראתי הציע סיפוק של יצירת פשר בתוך כל התוהו ובוהו שהקיף אותי. מעין שחזור של ניפוץ, שבעקבותיו אתגר המשחק עם הרסיסים.

14 שנות אימון בעולם הפשע

מייקל קונלי הוא best seller בארצות הברית. ספריו נמכרים בקצב של 20 אלף עותקים בשבוע והנובלות שלו תורגמו ל-35 שפות. קלינט איסטווד ביים סרט על פי סיפור שלו (Blood Work מ- 2002), הנשיא האמריקאי ביל קלינטון צולם יוצא מחנות ספרים עם נובלה של קונלי בידו, והוא זכה בכל פרס אפשרי בקטגוריית סופרי פשע/מתח/בלש. הוא מעורה בעבודת המשטרה לפרטיה, והיכולת שלו לשתול בתוך סיפור הארות מחכימות שיוצרות אמינות היא פנומנלית. גם העובדה שהוא מבלה המון זמן עם בלשים בתחקיר עוזרת לו מאוד. אבל הדבר העיקרי הוא שמאחוריו "14 שנות אימון" – כדבריו – שבהן עבד ככתב פלילים והתחכך בעולם הפשע מכל כיוון אפשרי. "זה תמיד מעניין לקרוא על מישהו שעושה את העבודה שלו אם הוא עושה אותה טוב", אומר קונלי בשיחת טלפון לפלורידה, "זה מה שמושך אנשים לסיפורים".

כמה זמן לוקח לך לכתוב ספר?
"זה תלוי בספר. בממוצע, לוקח לי בין 10 ל-12 חודשים, אבל היו ספרים שכתבתי בארבעה חודשים והם היו הטובים ביותר. לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלכתוב – הסיפור כאילו השתלט לי על החיים והייתי חייב להוציא אותו החוצה, ומהר. זה קרה, למשל, כשכתבתי את הספר The Poet (שיצא ב-1996 ולא תורגם לעברית; ב"ג), שהגיבור שלו הוא עיתונאי. בעצם כתבתי על עצמי, וזו הסיבה שזה זרם כל כך מהר”.

קונלי נולד ב-1956 בעיר פילדלפיה, ובגיל 11 עבר עם משפחתו לפורט לודרדייל, פלורידה. אמו היתה חובבת ספרות פשע, ובהשפעתה קרא סופרי פשע קלאסיים כריימונד צ'נדלר, ג'וזף וומבאו, רוס מקדונלד ודשייל האמט. באוניברסיטה של פלורידה הוא בחר ללמוד עיתונות וכתיבה יוצרת. אחד ממוריו היה הנובליסט הארי קרוז. קונלי סיים את לימודיו ב-1980 והחל לעבוד ככתב פלילים בעיתונים בפלורידה. היה לו מזל, שכן שנותיו הראשונות כעיתונאי חפפו לעידן של פשע הולך וגואה באזור הסיקור שלו. כנראה ש"מלחמות הקוקאין" של דרום פלורידה הטבילו את קונלי במספיק מקרים של אלימות ורצח. הוא צבר אינספור שעות בחברת שוטרים, בלשים ופושעים.

במהלך 1986 ערכו קונלי ושני עיתונאים נוספים סדרת ראיונות לניצולי התרסקות מטוס קטלנית, והכתבה שהתפרסמה העניקה לקונלי מועמדות לפרס פוליצר. משם הדרך ל"לוס אנג'לס טיימס" היתה סלולה על שטיח אדום מדם. ב-1987 עברו מייקל קונלי ואשתו לינדה ללוס אנג'לס, העיר של ריימונד צ'נדלר, ושנתיים מאוחר יותר החל קונלי להמציא את דמותו מלאת התקווה ובו בזמן מלאת הציניות של הארי בוש. אחרי שגנז שני ספרים פרסם קונלי ב-1992 את הנובלה הראשונה שלו – שגם כן לא תורגמה לעברית – The Black Echo. במהלך 20 השנים האחרונות הארי בוש של קונלי מתבגר בזמן אמת, וכך גם לוס אנג'לס. אחרי 15 שנות מגורים בלוס אנג'לס חזר קונלי לפלורידה עם אשתו ובתו בת ה-12, אבל הוא עדיין כותב אך ורק על לוס אנג'לס – כל הספרים שלו מתרחשים בעיר הזאת.

מתי לדעתך סופר פשע יזכה בפרס נובל, ומי זה יהיה?
קונלי צוחק. "זו שאלה טובה. אני לא יודע אם זה אי פעם יקרה. יש אנשים שלא רואים את האמנות בספרות פשע. מישהו כבר קרא לזה 'זבל של שדות תעופה'. באופן אישי זה לא מטריד אותי שלמישהו יש דעה כזו, אבל כשמישהו לא יודע מה קיים בשבילו ואיזה עולמות מחכים לו – זה מעורר תחושה לא טובה. ברור שבכל ז'אנר יש חומר טוב וחומר רע, אבל יש לא מעט ספרות פשע, לדעתי, שנכנסת לרשימת הספרים הטובים ביותר שניתן למצוא בעולם כולו. אני חושב שספרות פשע, במידה רבה, מציבה מראה ומשקפת את החברה. היא מאוד עכשווית ומאוד מיידית. יש כאלה שרואים בה 'ספרות זולה', 'בידור', 'פאזל' – לפעמים אני מסכים עם זה, אבל חלק גדול מספרות הפשע הפופולרית בארצות הברית מגלה לנו משהו ממה שבאמת קורה בעולם. פרט לסטייל שלה, יש בספרות פשע ערך חברתי ודוקומנטרי. מבחינתי, זה כמו להיות אנתרופולוג שמתעד זמנים מאוד מעניינים שעברו על לוס אנג'לס".

התפיסה שלי היא שספרות פשע – במיטבה – עוסקת בבעיות ענקיות שנפתרות, והעובדה שהן בהכרח נפתרות עוזרת לקוראים לפתור את הבעיות שלהם. אתה מסכים עם זה?
"אני חושב שזה לא הדבר היחיד שקורה שם, אבל זה אחד הדברים המרכזיים. בנובלות האלה מה שיש בהתחלה זה אי-סדר, תוהו ובוהו, ובתשעים וחמש אחוז מהמקרים – או יותר – הסדר שב על כנו בסוף. יש בזה מעין שיעור, נחמה או הרגשה טובה, כי בכל קורא יש מידה של אי-סדר, דאגות ועתיד לא ברור. הנחמה היא אולי בתת-מודע, אבל היא נוכחת. וזה אחד הדברים שמביאים כל כך הרבה קוראים לספרות פשע".

נלחם, למרות האנשים שבפסגה

ברוב ספריו – 15 מתוך 20 – הגיבור של קונלי הוא כאמור הארי בוש, בלש במשטרת לוס אנג'לס, שכילד לא ידע מיהו אביו ושאמו הזונה נרצחה כשהיה בן 11. את ההשראה לדמות של בוש שאב קונלי מבלשים אמיתיים שהכיר כעיתונאי, בלשים מהספרים ובלשים מהסרטים. בוש גדל בבתי יתומים ומוסדות לעבריינים צעירים, ואחרי שברח מפנימיית נוער הצטרף ליחידה מיוחדת בווייטנאם שפעלה במנהרות ונקראה Tunnel rat. כשחזר מווייטנאם התגייס למשטרה וניסח לעצמו מוטו: "כולם נחשבים או שאף אחד לא נחשב". הוא לא מקפיד על קודים צבועים של תקינות פוליטית, ולא במקרה שמו המלא הוא "הירונימוס בוש": קונלי חיפש שם שיסמל את האווירה האופיינית ליצירותיו של הצייר ההולנדי בעל אותו השם מהמאות ה-15-16. קונלי מגדיר את האווירה בציורי הגיהנום הפנטסטיים של הירונימוס בוש כ"עולם שהלך והשתבש". הארי בוש, לעומתו, תמיד "הרגיש לבד וחש שהוא נלחם למען עצמו, נאבק כדי להישאר בחיים. התחושה הזו ליוותה אותו במחלקה, ועם הזמן אימץ את ההשקפה לפיה הוא נלחם למרות האנשים שבפסגה".

אבל הקטע בספרות של קונלי היא לא להוציא פסקאות מהקשרן, כי קונלי הוא לא ז'ורז' פרק. הפואטיקה שלו אינה נשפכת מכל משפט: אצל קונלי ההנאה מצטברת ככל שמתקדמים בקריאה. בכל סיפור שלו אתה הולך ושוקע עד הצוואר בצרה של מישהו אחר, ואז חווה מוזיקה סטריאופונית: באוזן אחת יש את התנועה של הגיבור, שנע לכל הכיוונים כמו במסע פסיכולוגי-פנימי; באוזן שנייה יש את הטכניקה של הסופר, שבנויה על יכולת השהייה מפותחת ביותר, כלומר, חשיפה הדרגתית מאוד של פרטים. העניין הוא שלמרות שהכתיבה של קונלי היא כאילו לא פואטית – כתיבה של אומן מילים (מלאכה הנעשית על ידי בעל מקצוע שהגיע לדרגת מומחיות בתחומו) ולא של אמן מילים (מי שאינו פועל על פי תבנית קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש) – בקריאה את קונלי אפשר כמעט להושיט יד ולגעת בטיח שמתפורר מקיר, בקעקועים דהויים של פושעים עלובים, בהבעות חשיבה של בלשים חסרי שינה, באקדחים של רוצחים נרדפים.

קונלי כותב כמי ששם הכל במקום הנכון, ולאור העובדה שנקודת החיבור שלי אליו נוצרה סביב המקרה הכי לא מנומק שאי פעם קרה לי, הדבר האחרון שחיפשתי אז היה פוזה ספרותית לא מנומקת. הוא חיזק אצלי את ההשקפה שאמן מעניין הוא זה שמצליח ליצור דיאלוג מתמיד בין הפנימיות שלו לבין סקרנות יוקדת למה שקורה בחוץ. אני קורא לתכונה הקריטית הזו "אינסייד-אאוטסייד".

עד כמה הסיפורים שלך זולגים לחלומותיך? האם קרה לך שהדמות של הנרצח/ת רדפה אותך בחלום?
"לפני שאני נרדם אני חושב על הנקודה שבה אני נמצא בסיפור. נדמה לי שמשהו מרענן קורה בתהליך השינה. כשאני כותב ספר אני לא צריך לכוון שעון מעורר. אני פשוט מתעורר מאוד מוקדם, וככל שאני צובר מומנטום ומתקדם בכמות העמודים אני מתעורר יותר ויותר מוקדם. בדרך כלל, קצת אחרי שאני מתעורר בבוקר אני בוחר את הפעולות שהדמויות יעשו ואת המסלולים שבהם הן ילכו. אני לא זוכר מה קרה בשינה, אבל אינסטינקטיבית אני מרגיש שמשהו קרה בלילה שעוזר לי בכתיבה".

אני מניח שכדי לכתוב ספרים בקצב כזה אתה צריך להיות מאוד מאורגן בראש. איך אתה יוצר מתח? מה הטכניקה שלך? האם אתה כותב כל יום? האם אתה משרטט דיאגרמות כלשהן בשביל לבנות את הסיפור?
"בדרך כלל הספרים שלי עוברים שלוש טיוטות. אני לוקח הפסקה בין טיוטה לטיוטה, אבל לא משתמש בשום סוג של לוח, טבלה או אפילו שרטוט של ציר עלילה. אני פשוט כותב, רואה לאן זה מוביל ואיכשהו מצליח לעקוב אחרי מה שקורה. אני לא יודע איך אני עושה את זה, אבל אני יודע שאני מסוגל לעשות את זה. יש לי שני עורכים על כל ספר וזה עוזר לי מאוד. אני עושה את כל הבחירות, הם נכנסים בין הטיוטות ונותנים עצות ומספרים מה הם חושבים. אני לא רוצה עורכים שיגידו לי כמה הספרים שלי טובים. אני רוצה שהם יגידו לי איפה הבעיות ואיפה אפשר להבהיר דברים. אבל מבחינת השאלה איך אתה גורם לסיפור לנוע מדף לדף, זו תעלומה שמצטרפת לסיפור תעלומה. אני לא באמת מבין איך אני מצליח לעשות את זה. יש לי מחשבות ואמונות לגבי זה, והעיקרית שבהן היא מומנטום".

הזמנה למאחורי העיניים של הדמות

במהלך הראיון הוא מדבר די מהר ומאוד לעניין, ועל כל שאלה שנשאלת הוא עונה ברצינות הראויה להערכה. כשאני שואל אותו מה הוא קורא עכשיו, הוא מגלה שהוא בדיוק מסיים ספר של סטיבן קינג, שייצא בארצות הברית רק בנובמבר. הספר נקרא Under The Dome וקונלי מדווח שהוא מאוד עבה. גם ספרו הבא של קונלי, שבו משהו משתבש עם בתו של בוש והוא יוצא להונג קונג כדי לברר מה – ייצא בנובמבר. "מה שהכי מפחיד אותי ובו בזמן מגשים אותי זה להיות אבא", מגלה קונלי. "יש חלקים נפלאים בזה ויש חלקים מפחידים. החיים שבירים, ואני חש את זה במידה רבה. החלקים המפחידים מגיעים לספרים שלי. במהלך השנים השאלתי דברים שהבת שלי אמרה לבת של הארי בוש".

יש לא מעט סדרות פשע/בלש טלוויזיוניות שפרצו גבולות בתוך הז'אנר הזה, אבל בספרות פשע, אני חושב, הכתיבה היא בעיקר ליניארית, אפילו קלאסית או שמרנית. האם בכל זאת אפשר למצוא בספרות פשע/בלש גם זרמים אוונגרדיים/אלטרנטיביים?
"העניין הוא שספר טוב מתעסק במה שקורה בתוך הראש של מישהו. ספר הוא מדיום פנימי ולא ויזואלי. זה על תהליך החשיבה של הגיבור, על איך הוא רואה את העולם. אלה דברים שאתה אף פעם לא רואה בטלוויזיה או בקולנוע. אתה אף פעם לא יודע – אלא אם כן יש voice over – מה הדמות הזאת חושבת. אתה צופה בדמות הזאת ואתה מקשיב לה, אבל אתה לא מוזמן אל מאחורי העיניים שלה כמו בספר. לכן קשה לקפוץ בזמן ובחלל כמו בסדרות בלש טלוויזיוניות. אני גדלתי על נובלות בלש קלאסיות מאוד ליניאריות ואני חושב שאתה הוא מה שאתה אוהב ומה שאתה יודע. פה ושם אני מכניס לכתיבה שלי שינויים קטנים שמאתגרים אותי, אבל בסופו של דבר אני כותב את הספרים שאני אוהב לקרוא. בהרבה מובנים אני כותב לקהל של בנאדם אחד: לעצמי".

ובכל זאת, אתה יכול לתת שם של סופר פשע אלטרנטיבי או אוונגרדי?
"ג'ורג' פלקנוס הוא דוגמה לאיש כזה".

אחד מארבעת הציטוטים שבפסקה הפותחת שייך לג'ורג' פלקנוס, ששלושה מספריו תורגמו לעברית ובהם "ברור כשמש" הלא ייאמן. עושה רושם שנוסף להרבה תרגומים לעברית של הרבה סופרי פשע אמריקאיים, בשנים האחרונות הספרות הזאת מתחילה להתפתח גם בקרב סופרים ישראלים. לא רק ספרות ריגול עם נושאים כמו שב"כ ופלסטינים, ולא רק "ספרות יפה" באווירה ציונית של "יורים ובוכים". הבעיה היא שפרט לשניים-שלושה סופרים מקומיים אמינים יחסית (גל אמיר, "השלישית בשורה השניה"; יורם מארק-רייך, "עד הרצח הבא"), הרוב פשוט שמים את האגו שלהם יותר מדי בפרונט – עד לרמה שזה מפסיק לעניין.

אני מספר לקונלי את הסיפור שלי. אני מספר לו על התקופה שבה התוודעתי לספריו. כמה הם עזרו לי. קונלי – אחרי הכל נפש של עיתונאי שמחפש אחר האמת – מתעניין ושואל: "למה לדעתך הספרים שלי עזרו לך? בזכות זה שהם הסיחו את דעתך, או שהיה בהם משהו אחר?".

זו ההזדמנות שחיכיתי לה. בלי להתבלבל אני יורה: "גבר שאוהב מהלב הוא גבר רגשני. גבר שאוהב מהראש הוא גבר אטום רגשית. גבר שאוהב מהלב ומהראש בו זמנית הוא גבר רגיש. גם לב וגם ראש. נדמה לי ששם אני נמצא היום".

====
"העיר", 4.6.2009

=

קריאת רשות

האתר של מייקל קונלי