השיבה לשום מקום – ביקורת על הספר "תת תרבות – פאנק" מאת דיק הבידג'
אבי פיטשון
את חגיגות השלושים להולדת הפאנק מלווה זרם יציב ואיתן של מאמרים, הצדעות, סרטים וספרים, ומשום שתת תרבויות פועלות על פי קודים שמובנים בעיקר לאנשים הפועלים בתוכן, התיעודים החשובים והמשכנעים ביותר נכתבו או צולמו על ידי מי שהיו שם, שגדלו עם ובתוך הפאנק. כך לדוגמה הספר "אנגליה חולמת" של ג'ון סאבאג', והדוקומנטרי "ג'ו סטראמר: העתיד אינו כתוב" של ג'וליאן טמפל. למרבה ההפתעה, חוקר התרבות דיק הבידג' מודע לאמביוולנטיות שעשוי לחוש קורא שנמנה בצעירותו עם תת התרבות המרכזית שאותה הוא מנתח בספרו. בפרק המסכם של "תת תרבות – פאנק", שהתפרסם במקור ב-1979, מעיר הבידג': "יהיה זה מאוד לא סביר… שחברים בתת תרבות כלשהי שתוארה בספר… יקבלו בברכה את המאמץ שעשינו להבינם… אנחנו מאיימים להרוג באדיבות את הצורות שאותן אנו מבקשים להבהיר… להבין את הנקודה במידה רבה הוא להחמיץ אותה".
ההליכה הזאת על החבל הדק – בין גישה מדעית המעקרת את מושא המחקר משאר-הרוח שלו לבין אידיאליזציה עיוורת של תופעה תרבותית כאוטית, אירונית וסרבנית-קיבוע מלידה כמו הפאנק – היא מה שהופכת את הקריאה בספר לחוויה שמתעלה מעל תחושת המבוכה המוכרת היטב מנסיונות "רציניים" לתאר את תרבויות שוליים; אני נזכר בכתבת "חשיפה" בנושא "להקות שוליים" בערוץ 2 של אמצע שנות התשעים, שבה רעם מיכאל קרפין בטון מפא"יניקי מלרעי ומשתק: "החריקות הבוקעות מן הרמקולים אינן תקלה טכנית, כי אם חלק מהמוזיקה". היכולת של הבידג' להבין את הפער הטראגי הזה, והחיבה הבלתי מוסתרת שלו למושא כתיבתו, מעניקים אישוש כמו-מדעי לכמה מהאינטואיציות העמוקות ביותר שלי לאורך השנים שבהן הייתי מנוי על הקבוצה הנחקרת בספר.
כך למשל, כשאני מתקומם מול תיאור הפאנק ושלל תת התרבויות שקדמו לו (טדי בויס, מודס, סקינהדס, גלאם) כאוסף של תגובות, השראות והיערכויות מחדש של צעירי מעמד הפועלים הבריטי לנוכח מגע הולך ומתהדק עם תת תרבויות של מהגרים שחורים – התקוממות לא בהכרח נגד העמדת הפאנק בשרשרת לכאורה נחותה לתת תרבויות שחורות, אלא לעצם הכפפתו לקונטקסט מעמדי וגזעי "ריאליסטי" באשר הוא – הבידג' מיד מבהיר כי ההתקוממות הזאת אופיינית לי כפאנקיסט, שבו טבוע הרצון להכחיש, לברוח ולהתעלות מעל כל קונטקסט בנאלי מקומי, ומסביר: "אצל הפאנקיסטים היה 'המקום האחר' באותה עת שום מקום – אזור דמדומים – אזור המכונן על ידי שלילה".
בדרך נס מצליח הבידג' לא רק שלא לסרס את הפאנק, אלא אף לחזק ולנמק רטרואקטיבית את הסיבות לעוצמה המפתה-מאיימת שלו. הוא מבקר את חבריו המרקסיסטים הדוגמטיים יותר, אלה שבשנות השבעים, עם עליית הגלאם-רוק האסקפיסטי-לכאורה של דייוויד בואי ורוקסי מיוזיק, הזדעזעו ממה שראו כ"היעלמותה של ה'אותנטיות' והתכנים החתרניים של תרבות הנוער" – הרדיקלים עם הטלאים על מרפקי הז'קט הדהוי, שכועסים על הנוער כאשר הוא נוהה אחר משהו שאיננו מקדם את המהפכה במובן העבש, המת וה'הכרחי' שאותו הם רוצים להכתיב.
הבידג' מבחין במקום שבו המיניות המעורפלת שהציע הגלאם, ומיד אחר כך השילוב הקיצוני הרבה יותר בין פריעת חוק חברתית למינית של הפאנק (שהוציא את אופנת הסאדו, למשל, מהארון לרחוב – ליטרלית) חותר לא רק נגד המוסכמות, אלא מייצר רושם ש"הבטיח להביך את הצופים הליברלים ביותר, לקרוא תיגר על ההנחות… של הסוציולוגים, רדיקלים ככל שיהיו".
בעניין אחד הבידג' בכל זאת נכנע לניתוח מרקסיסטי. זה קורה כשהוא מתאר איך תת תרבות מאבדת את כוחה החתרני ברגע שבו היא מתגלה על ידי השוק, ברגע שבו היא מתחילה להתפרש על ידי תקשורת ההמונים. הוא אמנם רומז שלמרות זאת נותרים עדיין בידי תת התרבות כלי התנגדות, אבל הרמיזות הללו ככל הנראה חמקו מעיניו של כותב ההקדמה, ד"ר עודד היילברונר, שתיאורו את תבוסתן הבלתי נמנעת של תת תרבויות נחרץ משל הבידג'.
בכתבת חשיפה ב"7 ימים" בשנות התשעים שפטה אספה פלד חבורת אנרכיסטים (ואני ביניהם) על כי ממש לנגד עיניה שתו "נקטר אפרסקים מסחרי". הבידג' מתאר בפרוטרוט כיצד משתדלת התקשורת לנטרל את האיום הפאנקיסטי על ידי תיאורו כנורמלי אחרי הכל – "גם פאנקיסטים שותים נקטר!" – או לחלופין כאחרות מוגזמת, תמהונות לשמה (כך ודאי היתה מגיבה פלד אם היינו מצהירים בפניה שאנחנו מתנגדים מצפונית לשתיית נקטר, ומעדיפים לשתות מיץ שמרים טבעוני מתוצרת עצמית).
אבל הטמעה בתוך המיינסטרים (הפיכת מראה הפאנק לאופנת קניונים) וחשיפה לזלזול תקשורתי אינן תהליכים חד צדדיים. כל אקט הטמעה מסתכן בהפיכת המרד הגלוי לסוס טרויאני בתוך המערכת. המטמיעים מסתכנים בכך שהתכנים שהם מדללים עדיין מכילים ניצוץ של המקור המוטמע – ניצוץ שהוא לעתים חזק דיו כדי לעורר סוכנים רדומים שמעולם לא היו נתקלים בו בדרך אחרת. זה מה שקרה לי בכיתה ו', כשקראתי על הסקס פיסטולס ב"מעריב לנוער".
הבידג' משווה רבות בין תרבות הראסטפארי השחורה לפאנק; לרגאיי היתה אוטופיה עם תקווה ברורה וספציפית – השיבה לאפריקה. הפאנק היה ניהיליסטי, וסיסמתו "אין עתיד". המוזיקה, האסתטיקה ובמידה רבה גם האידיאולוגיות המגוונות של תנועת הפאנק כפי שהתעצבו בבריטניה ב-1976-1977 (הפאנק האמריקני של להקות כמו הראמונס תפס את עצמו יותר כהקצנה של רוקנרול – הבריטי ראה עצמו במידה רבה כמחריבו) הרכיבו את תת התרבות הבריטית הראשונה שהתפשטה לכל העולם, כולל לישראל. מעניין לחשוב על הפאנק הישראלי כסוג אבסורדי של ראסטאפריאניזם; לפאנקיסט הישראלי היה חזון אוטופי ברור של שיבה לאירופה – לאנגליה. רוצה לומר, השום-מקום של הפאנקיסטים המקוריים היה בשבילנו ממוקם קונקרטית, גיאוגרפית. אזור הדמדומים הזה של השלילה הטוטאלית היה, בהשוואה למה שהציעה לנו סביבתנו המקומית – ארץ מובטחת.
"תת תרבות – פאנק: משמעותו של סגנון", מאת דיק הבידג'
הוצאת רסלינג (2008), מאנגלית: רונה כהן
====
גרסה מקוצרת של הטקסט הופיעה במדור הספרות של "7 לילות" ב-9.2.2008
=
קריאת רשות
"אנחנו המהפכה" – כתבתה של אספה פלד ("7 ימים", 4.2.1994)
"נגן משהו עצוב" – סמרטוט כחול לבן לנצח ("העיר", 9.12.2005)
"דוּבּק אקסטרים" – ראיון עם ערן נקש ("העיר", 20.1.2006)
"USB לאלוהים" – אאוסווייס אז והיום ("כלב ציוני" 14, פברואר 2006)
"לא פאנק, אנרגיה של פאנק. משהו אמיתי" – ראיון עם אורי דרומר ("כל העיר", 25.10.2002)
מאמר כללי של בועז כהן על פאנק (ובסופו מסקנה ארכאית)
"הצריחה המתוגברת של הפאנק" – מאמר מאת עתי ציטרון
אודות הכתבה
הכתבה הנקראת: “השיבה לשום מקום – ביקורת על הספר "תת תרבות – פאנק" מאת דיק הבידג'”, היא חלק מהמאסף
- פורסם:
- 14.02.08 / 4:57
- נושאים:
- DIY, אבי פיטשון, אנגליה, ביקורת ספר, כל הכתבות, מוזיקה, ספרים, פאנק, פוסט מודרניזם
20 תגובות
להגיב זה מגניב | רסיסי תגובות [?] | טרקבק [?]