אמנות רקיחת התחקיר – דו"ח וינוגרד וגרסתם האלטרנטיבית של עפר שלח ויואב לימור

יוסי סעידוב

הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, שפורסם השבוע (ד'), הוא הזדמנות מעניינת לבחון את העבודה העיתונאית שנעשתה כדי לרדת לשורשי ההתנהלות של הצבא והממשלה בזמן המלחמה, למול העבודה המחקרית של הוועדה. בחינה מדוקדקת של המסקנות בין דו"ח הוועדה לעבודה העיתונאית מעלה כי הכלים המוגבלים שעמדו לרשות העיתונאים הצליחו להביא תמונה כמעט מלאה של מה שהתרחש באותן 48 שעות. הם לא פספסו אף אירוע משמעותי, וניסו גם להצביע על הסיבות שהביאו את ראש הממשלה לשנות את דעתו. דווקא הוועדה לא הצליחה לענות על השאלה הזו, ובמאמציה לקבל את גרסת ראש הממשלה אף הציגה סתירות פנימיות.

כדי לערוך את ההשוואה בין התחקיר העיתונאי לבין זה של הוועדה, אתמקד כאן בהתנהלותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט בפרק הזמן שקדם להחלטתו לצאת למהלך הקרקעי ביום שישי ה-11.8.2006, יומיים וחצי לפני הפסקת האש.

הספר "שבויים בלבנון" של צמד העיתונאים עפר שלח ויואב לימור (הוצאת ידיעות אחרונות/ספרי חמד) ייצג את העבודה העיתונאית. מבין כל הספרים שנכתבו על אודות המלחמה בחרתי ב"שבויים בלבנון" כספר המייצג את העבודה העיתונאית משום שהוא הספר המקיף והרציני ביותר שנכתב עד כה על נושא זה. מהתרשמותי, מחברי הספר עשו עבודה יסודית בפרק זמן קצר (הספר יצא לאור שבועות ספורים לפני פרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד באפריל 2007), ופעלו בשיטות עיתונאיות כדי להציג את "האמת על מלחמת לבנון", כלשון כותרת המשנה של הספר.

בהודעה שמסר במסיבת העיתונאים עם פרסום הדו"ח, עמד יו"ר הוועדה, השופט אליהו וינוגרד, על ההבדל שבין מסקנות הוועדה לבין מסקנותיהם של כותבים אחרים על אירועי המלחמה. לדבריו, "היה לנו יתרון ייחודי על פני כותבים אחרים שכתבו על אירועי המלחמה, שכן לנו היתה נגישות לחומר רב, מקורי ושיטתי, וכן הזדמנות לברר את העובדות בעזרת עדויות ושיחות עם מקבלי ההחלטות, עם מפקדים ולוחמים רבים, כמו גם עם משפחות שכולות".

לעומת פעילות הוועדה, שלח ולימור פעלו בכלים עיתונאיים כדי להגיע לתוצאה המרשימה שהציגו. לפי המבוא המופיע בספר הם ריאיינו למעלה ממאה אנשים, בהם פוליטיקאים, קצינים וחיילים, והתבססו על תחקירים צבאיים. ממצאי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד על אודות היציאה החפוזה למלחמה היו כמעט זהים לממצאים העיתונאיים שהוצגו בספר. התחושה היתה כי הדו"ח הסופי ילך בעקבות הספר. תחושה שהתבדתה.

אולמרט הופך את עורו

יומה ה-29 של המלחמה, יום ד' ה-9 באוגוסט 2006 התכנס הקבינט הבטחוני לישיבה שעניינה היה אישור הפעולה הקרקעית. הקבינט החליט לאשר את הצעת צה"ל לפעולה קרקעית רחבת היקף בדרום לבנון עד נהר הליטני. ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ הוסמכו לקבוע את עיתוי הפעולה, שזכתה לכינוי "שינוי כיוון 11". את האישור הסופי נתן ראש הממשלה רק לאחר יומיים, ביום שישי אחרי הצהריים. בשמונה בערב יצאה הפעולה לדרך. בלילה שבין שישי לשבת, ב-3:00 לפנות בוקר, התקבלה ההחלטה על הפסקת האש במועצת הביטחון. כעבור יומיים וחמש שעות, בבוקר יום שני, נכנסה לתוקפה הפסקת האש. במהלך הפעולה הקרקעית נהרגו 33 חיילים ישראלים.

הפרק ה-28 בספרם של שלח ולימור, "אולמרט הופך את עורו", מנסה לענות על השאלה מדוע שינה ראש הממשלה את דעתו והחליט לצאת למבצע הקרקעי שממנו נמנע במשך כל המלחמה. הספר מציג את העובדות שהיו ידועות לכותביו באשר להתנהלות ראש הממשלה במהלך הימים חמישי ושישי, ובדרכו אף קובע מסקנות ואולי גם מצביע על מחדלים. דו"ח וינוגרד בנוי אחרת; שמו של הפרק הרביעי בו הוא "עובדות" והוא מציג "בסדר כרונולוגי, וללא ניתוח או פרשנות את עיקרי האירועים במלחמה" (עמ' 77) – הפרקים האחרונים הם אלה המוקדשים לניתוח האירועים והצגת המסקנות.

בספרם מציגים שלח ולימור שתי גרסאות לשינוי עמדתו של אולמרט. הראשונה, "הרשמית", זו של ראש הממשלה, ולפיה החליט לצאת למהלך הקרקעי כדי לשנות את טיוטת ההחלטה של מועצת הביטחון. לפי הגרסה השנייה, ההחלטה לצאת למהלך הקרקעי בעיתוי בעייתי נבעה משיקולים פוליטיים-אישיים. "את הגרסה האלטרנטיבית אי אפשר להוכיח", קובעים שלח ולימור (עמ' 346). "אפשר רק לספר איך התגלגלו הדברים, מה ומי ראה אולמרט באותן שעות, ולסכם בתמונה אחת: ב-20:25, ליל שבת, המריא המסוק הראשון שהטיס את לוחמי עוצבת האש ליעדם, במסגרת מבצע "שינוי כיוון 11". 12 דקות בלבד לאחר מכן, כשהרוב המכריע של הלוחמים עוד היו בשטח ישראל ואת אלה שכבר נחתו לא היתה בעיה להחזיר, קיבלו הכתבים המדיניים ביפר שבישר להם שלשכת ראש הממשלה "מברכת על ההחלטה המתגבשת באו"ם ורואה בה הישג לישראל".

"שבויים בלבנון" שם דגש על המאמר שפרסם העיתונאי ארי שביט ("הארץ") ביום שישי שקדם ל"שינוי כיוון 11" תחת הכותרת "אולמרט חייב ללכת". "עד כמה השפיע המאמר של שביט, ועוד יותר מזה הרוח שאותה ייצג, על החלטותיו של אולמרט בשעות הבאות? איש אינו יודע פרט לראש הממשלה", הם כותבים, אולם בסוף אותה פסקה מצטטים יועץ פוליטי שהשתתף בדיון עם ראש הממשלה באותו היום: "'אתם לא מבינים', אמר היועץ כשיצא אולמרט לרגע מן החדר, 'מדובר פה על הישרדותו הפוליטית של ראש הממשלה'". השר בנימין בן אליעזר מצוטט בספר כמי שאמר לעמיר פרץ באותו יום שישי גורלי ש"אם זה נגמר ככה, אתה מחוק פוליטית".

שלח ולימור מתמודדים עם הגרסה של אולמרט ואנשיו באשר לטיוטת הפסקת האש, שהיתה לרעת ישראל. הם מצטטים את השגריר האמריקאי באו"ם ג'ון בולטון, שדחה את הטענה כאילו המהלך הקרקעי השפיע על ההחלטה במילה "שטויות". והם פוסקים: "גם אם הצדק עם אנשי אולמרט, הדבר אינו משנה עובדה בסיסית אחת: השינויים בהחלטה לטובת ישראל קודמים בשעות לתחילתו של 'שינוי כיוון 11'. ההישג המדיני, שנבע בחלקו מהאיום במבצע, הושג הרבה לפני שיצא צה"ל למבצע עצמו – ואולמרט היה יכול לעצור אותו מבעוד מועד".

בפסקה נוספת בפרק מתמודדים המחברים עם שתי הגרסאות של הטיוטות להפסקת האש. המוקדמת, שהיתה לרעת ישראל, והסופית: "מעיון מדוקדק באותו מסמך אכן ניכרים כמה הבדלים, שמבחינת אזרחי ישראל הם שינויים קוסמטיים בלבד". הם מונים אחד לאחד את ההבדלים, ומצביעים על כך שלא היה שום שינוי מהותי בין הגרסאות.

בעמוד 567 מתייחס דו"ח וינוגרד ישירות לטענה שלפיה ההחלטה לצאת למהלך קרקעי נרחב היתה החלטה פוליטית: "אנו קובעים כי העמדה בה נקט ראש הממשלה, והן העמדה בה נקט שר הביטחון, לגבי יציאה למהלך הקרקעי במועד הנדון – היו עמדות סבירות. הן היו מבוססות על תפיסות שונות והערכות שונות של תהליכים ושל משמעויותיהם, שלשתיהן היתה תמיכה רצינית בין אנשי מקצוע. אף אם אצל שני המדינאים היו מעורבים בהחלטה גם שיקולים פוליטיים-מפלגתיים, דבר שאין אנו יכולים לקבוע, אנו סבורים כי ראש הממשלה ושר הביטחון כאחד, פעלו מתוך הערכה ותפיסה חזקה וכנה של מה שנראה היה להם מתחייב מן האינטרס הישראלי. בתנאים אלה, אך טבעי הוא שראש הממשלה היה זה שנטל ההכרעה עליו".

ואולם, למרות הזיכוי מתקשה הוועדה להסביר ולנמק מדוע שינה ראש הממשלה את דעתו ברגע האחרון. להפך. עיון מדוקדק בדו"ח רק מחדד את השאלה. לכל אורך אותם יומיים שבהם ההחלטה ליציאה לפעולה קרקעית הונחה על פתחו של ראש הממשלה, מתועדים בדו"ח שיחות רבות שבהן פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ לוחצים על אולמרט לצאת למהלך הקרקעי – אולם זה עומד על שלו ומתעקש להמתין.

בעמודים 196-197 של הדו"ח עושים חברי הוועדה את העבודה שעשו שלח ולימור: הם מונים את השינויים בין הטיוטות. בעוד ששלח ולימור טוענים כי מדובר בשינויים קוסמטיים, חברי הוועדה מציגים את הטיוטה כ"משבר 'טיוטת בוקר ה-11 באוגוסט'". בהמשך מגיעים תיאורים של ההיסטריה שהיתה בלשכת ראש הממשלה באותו בוקר. לא בגלל המאמר של ארי שביט, כי אם בגלל הטיוטה. יועצו המדיני של ראש הממשלה שלום תורג'מן מצוטט כמי שאמר "קרה אסון, אני לא יכול להגיד לך בטלפון". ראש האגף המדיני-בטחוני שהוזעק למשרד ראש הממשלה העיד "הגעתי לירושלים, שמעתי את הפרטים, חוורו פני וחשכו – פשוט היתה לי תחושה כאילו נפלו השמים".

היוצרות התהפכו. הוועדה מצטטת עדות היסטרית כדי לשכנע את הקוראים כאילו באמת היתה היסטריה, ואילו העיתונאים השוו אחת לאחת את שתי הטיוטות ומצביעים על כך שהשינויים הם קוסמטיים: רפרנסים למגילת האו"ם ומיקומן של הערות סוגריים. הדו"ח מביא במלואן את כל ההצעות שעמדו בפני מועצת הביטחון בנספח, ולרשות הוועדה עמדו הרים של חומר, בעוד בפני צמד העיתונאים עמדו שברי עדויות של מקורות שסירבו להיחשף בספר. אולם בסופו של דבר – נראה שמבין החומרים הרבים שעמדו בפני הוועדה בנוגע לאותו יום שישי גורלי היא בחרה לצטט ולהבליט את העדויות המצביעות על היסטריה באותו בוקר. וזאת דווקא בפרק "העובדות", עוד לפני הניתוח והמסקנות. המציאות שאותה בחרה הוועדה לשקף היא מציאות המקבלת את גרסתו של ראש הממשלה ומציגה את הטיוטה של הפסקת האש כתבוסתנית עבור ישראל.

וינוגרד הופך את עורו

בעמוד 201 בדו"ח, בסעיף 646, נכתב לאקונית "לאחר השעה ארבע החליט ראש הממשלה לצאת למבצע 'שינוי כיוון 11'". ארבע שעות לאחר מכן ניתנה ההוראה מהמטכ"ל להתחיל במבצע. הוועדה לא הצליחה להסביר את הסיבות למהפך בהחלטתו של ראש הממשלה.

ההחלטה לצאת למבצע קרקעית היא בעייתית משתי בחינות: האחת – ייתכן ומדובר בהחלטה שהיו בה מניעים פוליטיים זרים. שנית, העיתוי. נראה שהטיוטה הסופית של ההחלטה הגיעה לישראל באותה העת שבה יצאו הכוחות לשדה הקרב. דו"ח וינוגרד אימץ את גרסת ראש הממשלה באשר לבעיה הראשונה. באשר לעיתוי: חברי הוועדה הסתבכו, ועל כך יעידו הסתירות בדו"ח. מנכ"ל משרד החוץ מצוטט בדו"ח כך: "בשמונה בערב אני קיבלתי את הנוסח ה'כחול' כבר, את החוברת הכחולה של ההצעה למועצת הביטחון, שזה למעשה הנוסח שהוגש, והיה כבר כמעט הנוסח הסופי". אבל בפרק הניתוח של הדו"ח, בעמוד 534, מופיעה גרסה סותרת: "הצעת ההחלטה סוכמה והונחה ב'כחול', על דעתה של ישראל, סמוך לחצות הלילה ביום שישי 11 באוגוסט". בהמשך נכתב "לאחר שגובש הנוסח והושגה הקדמת ההצבעה תוך ויתור על 'תקופת ההנחה' בת 24 השעות, הודיע ראש הממשלה לתקשורת סמוך לחצות כי ימליץ בפני ממשלת ישראל, ביום ראשון בבוקר, לקבל את ההחלטה על הפסקת האש". ב"שבויים בלבנון" העמוד האחרון של הפרק מתאר את מסכי ערוצי הטלוויזיה הישראלית בין השעות שמונה וחצי לתשע בערב של יום שישי. הכתבים מדווחים על תחילתו של המבצע המתגלגל, אולם בתחתית המסך מופיעה הכתובית "לשכת ראש הממשלה – ההחלטה טובה לישראל".

בסופו של דבר קובע הדו"ח שהחלטת אולמרט לצאת למהלך הקרקעי היתה סבירה. שלח ולימור יותר מרומזים שמדובר היה בהחלטה שמניעיה פוליטיים, אולם גם הם שמים זאת בפיהם של דוברים אחרים, ואינם מעזים לומר זאת בעצמם.

הדו"ח מתייחס בסלחנות גם למשחקי הכוחות במשולש אולמרט-פרץ-חלוץ. שני המקורות, הן הספר והן הדו"ח, מדווחים על כך שביום חמישי בבוקר התקשר ראש הממשלה ישירות לשלושת מפקדי האוגדות בשטח ובדק האם המהלך הקרקעי יכול להמתין. בכך הוא עקף את שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון שלחצו על יציאה למבצע. בדו"ח מצוטטת שיחה בין פרץ לחלוץ שהתקיימה יום לאחר מכן, שעות ספורות בטרם נשלחו החיילים לקרב. שר הביטחון, שדחף בכל הכוח למהלך הקרקעי, אמר לרמטכ"ל: "הרגעים רגישים, כל שיחה חייבת להיות מדווחת כדי למנוע דיסאינפורמציה כפי שקרה אתמול עם מפקדי האוגדות". ניתן לשער שאם ציטוט עסיסי כזה – שבו הרמטכ"ל נדרש על ידי שר הביטחון לחסום בפני קצינים בכירים את הגישה לראש הממשלה – היה נופל לידיים עיתונאיות, הוא לא היה נבלע בין השורות.

קריאת רשות

אתר האינטרנט של ועדת וינוגרד
להורדת הדו"ח החלקי והדו"ח הסופי [pdf]
דנה רוטשילד על תפקוד התקשורת במלחמת לבנון השנייה (מתוך כתב העת "רציף", מרץ 2007)
ביקורת על הספר "שבויים בלבנון" במוסף הספרים של "הארץ" (אורי בן יוסף, 25.4.2007)